בכי
– קורות חיים.
אמא נולדה בשנת 1925
בעיירה פשמישל בגליציה (היום אוקראינה) לאבא ציוני ולאם ממשפחה חסידית. הם גרו
בשכנות למשפחתה החסידית המורחבת שכללה סבא וסבתא והרבה דודות ובני דודים קטנים.
זאת הייתה משפחה חמה
ותוססת ואמא זוכרת לטובה את הביקורים בבית הכנסת
עם הריקודים החסידיים.
אמא ואחיה אהרון
(המכונה "שטולץ") שהיה גדול ממנה בשלוש שנים
למדו בגן עברי ואחר כך
בגימנסיה עברית.
יחד עם זאת, האווירה
ברחוב הייתה אנטישמית והם היו מוקפים
באוקראינים ופולנים
שונאי יהודים, והיו חשופים לאלימות וקללות מצד השכנים.
בעקבות האנטישמיות
המתחזקת החליט אביה ב- 1935 לעלות ארצה.
הם גרו בחיפה ברחוב
מסדה ולמדו בבית הספר הריאלי.
לימים התברר שאחיה
שטולץ, יחד עם חברו ללימודים יוסי כהן, היו
הוגי הרעיון המרכזיים
של הקמת קבוצת הצופים א' אשר הקימו את מעגן מיכאל.
בריאלי כולם הלכו
לצופים והשתתפו בפעילות של ההגנה. המדריכים שלה בהגנה היו זרו ולסקוב.
כשסיימה את בית הספר
הצטרפה לקבוצת הצופים בפרדס חנה שם עבדה בקטיף תפוזים ולאחר מכן הייתה מורה
ומדריכה של קבוצת "ילדי טהרן" בחדרה.
באותה תקופה הגיעו
הידיעות על השמדת יהודי אירופה וביניהם כל בני משפחתה המורחבת של אמא.
כשעברו לרחובות אמא
פגשה את אבא ועל אף התנגדותם הנחרצת למוסד הנישואין, הם נכנעו ללחץ
הוריה
והתחתנו. הם קיבלו כמה
שעות חופש מהעבודה כדי להתחתן ואבא הגיע עם בגדי עבודה וכובע טמבל.
את ירח הדבש
שלהם (אחרי שעות העבודה) הם בילו בהתעמקות ב"קפיטל" של קרל מרקס.
בכלל ברחובות, מעבר
לשעות העבודה התרחשה פעילות מאד אינטנסיבית במישור האידיאולוגי והאינטלקטואלי.
(אמא מספרת שכשאודי בנם הבכור של רותי וחנוך קיטאי נולד בבית, הם התלבטו איך לקשור
לו את חבל הטבור ולבסוף השתמשו בחוט שחיבר את כתבי לנין).
שבועות מספר לאחר
ההצבעה באו"ם על הקמת המדינה, שטולץ אחיה האהוב והנערץ נפל במלחמה,
אסון שהטביע את חותמו עליה לאורך כל השנים ומילא אותה חרדות ודאגות.
במעגן מיכאל אמא הייתה
מזכירת פנים, מחנכת ומטפלת של כיתת "אלמוג", מורה להיסטוריה ומתמטיקה,
מנהלת בית ספר במשך שתי קדנציות וחצי, אחראית על ספריית הילדים ולבסוף מנהלת
הזמנות במחלקת היצוא של פלסאון.
כל חייה של אמא בקיבוץ
היו מלאי ענין ומשמעות והרבה התלהבות.
יהי זכרה ברוך.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אמא אהובה שלנו
כלפי חוץ אפשר היה
לטעות בך ולחשוב שאת אדם קשה ומחוספס,
אבל כל מי שהיה קרוב
אלייך ידע שזה רק השריון שמכסה על נפש רגישה, זכה וטהורה.
נפש נטולת אגו.
לא תמיד היה קל. רוב ילדותנו
גידלת אותנו לבד, בזמן שאבא נרתם להצלת הקיבוץ והמדינה,
אבל קיבלת זאת
באהבה כי הקיבוץ (וגם המדינה) היו בשבילכם ילד אהוב אשר יצרתם
ובניתם במו ידיכם.
זכורים רגעי אושר של
הרגשת שייכות, אחדות ושיתוף עם כל הקהילה, שהייתה אז
קטנה ואינטימית, כמו
גיוסי עגבניות בשעות הילדים וחגי משק על החוף ומסיבות בחדר האוכל.
היו גם הרבה רגעים קשים
של געגועים אין סופיים לאמא ובכי ופחד בלילות.
קריאת קורות חייך
(תודה ליפה שמר שראיינה אותך) המשתרעים על פני עמודים רבים,
ממלאה את הלב בהשתאות
והערצה לנוכח חיים עשירים ומלאי משמעות.
אבא ואת בניתם והגשמתם
וזכיתם לחיות בגן עדן עלי אדמות מוקפים בילדים, נכדים ונינים למכביר.
אם יש עולם הבא, את
מחבקת עכשיו את אבא וחוגגת עם אביבה זמיר, לאה מנוחין ורחל טוביאס, חברותייך
הטובות מהליפט ברחובות, אשר יחדיו חלקתן את רגשותיכן והתלהבויות הנעורים שלכן,
יחדיו רקמתן את התהוותו של הבית הזה ששמו מעגן מיכאל.
הרבה אושר ושמחת חיים
היו בימים ההם.
אנו רוצים להודות
לורוניקה הנפלאה, האחת והיחידה, אשר הנעימה לאמא את שנותיה האחרונות.
אמא הייתה קשורה אליה
כמו בת אל אמה.
תודה גדולה למיכל שדה
"המלאך שלנו" שתמיד עוזרת ותומכת ברגעים הכי קשים לאורך כל השנים.
באהבה ענקית מילדייך -
רוני, הדס ושלומית.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
סבתא,
אני
יושב מול המחשב, בוהה בתמונות של הנינים שלך אשר מפארים את שומר המסך ולא מצליח
לסדר את המחשבות בראשי כדי להוציא אל הכתב הספד ראוי.
מצד
אחד, עוד לא הגיע זמנך להיפרד מאיתנו. עד הרגע האחרון היית כה צלולה. מבינה בדיוק
את מצבך ומתקשה להשלים עם הבגידה של הגוף.
מצד
שני, חיית בשיבה טובה ובצלילות עד יומך האחרון. גם כשהראיה החלה להיטשטש, דאגת
שיביאו לך מכשיר מיוחד שיגדיל את אותיות הספרים, אותם גמעת בקצב מעורר השתאות
ומבעד לעינייך, היה ניתן להבחין במחשבותיך הריאליסטיות, אפילו כשהיה לך קשה לדבר.
בחייך
הצלחת להגשים כל מה שאדם מרשה לעצמו לבקש: חיים אוהבים לצד משפחתו, משפחה גדולה
ומחבקת ורבת נינים ונכדים, סביבה תומכת והגשמה של אידיאלים שבהם כה האמנת.
סבתא,
מה יכול להיות סמלי יותר ממותך יום לאחר יום ההולדת ה- 68 של המדינה (ויום לפני
יום השנה הרביעי למותו של סבא בוריס). הרי כל ארץ ישראל היפה והטובה, משתקפת מחייך
עם סבא. אתם הייתם הידיים והראש שבנו את הארץ הזו וניסו ליצור פה עולם טוב יותר
וחברה צודקת יותר.
נולדת
בעיירה הפולנית פשמישל ועלית לארץ בגיל 9 יחד עם הוריך (מוטי וגיטה) ואחיך הגדול
שטולץ, כשסבא מוטי זיהה את הסכנה הטמונה בהתגברות האנטישמיות באירופה והותרתם
מאחוריכם את כל יתר המשפחה המורחבת שנספתה בשואה.
גדלת
בעיר הפועלים חיפה, והצטרפת לקבוצת צופים א' מתוך רצון לתרום להגנת היישוב ותקומת
המדינה.
מיד
לאחר ההצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל איבדת את אחיך, שנפל בעודו דואג
לביטחון הישוב העברי בנגב.
בהמשך
בנית במו ידייך את חברת המופת בקיבוץ (כזו שמגלמת את כלל ההתפלפלויות הרעיוניות
והערכיות עליהם שקדתם בדיונים בלתי נגמרים בגבעת הקיבוצים, בפרדס חנה ,בעין גב
ועוד). אח"כ ריכזת את ניהול בי"ס וחינוך הדורות הבאים מתוך שליחות והבנה
כי המולדת היא גם תבנית נוף החברה ולא רק להיפך.
במקביל,
היית גם רעיה תומכת, שאפשרה לסבא בוריס לכבוש את הים והספקתם לגדל 3 ילדים, 11
נכדים ואפילו להנות מ- 12 נינים.
סבתא,
תמיד אזכור את הלחי הרכה שלך שנשקתי לה בתור ילד. את צניעותך, את חוכמתך, את
האמונה בצדקת הדרך ואת חוסר היכולת להשלים עם כל עוולה בעולם, שספגתי ממך בנעורי.
את האהבה שנשקפה מעינייך בכל פעם שראית אותי בבגרותי ואת הדמעה שירדה מעינייך
כשהבטת אלי ממסכת החמצן וידעת שמפה דרכינו כבר לא ימשיכו יחד לאורך זמן.
עבורי
זהו סופו של דור וסופה של תקופה. דור שידע לחלום ולהגשים, ותקופה של אידיאלים
וערכים. אנשים שעבורם החזון והכלל האפילו על האינדיבידואל.
מבטיח
שנעשה הכל כדי לשמור על מה שיצרתם: המשפחה, הקיבוץ והמדינה.
אוהב
מאוד וכבר מתגעגע
ים,
בשם כל הנכדים.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
נכתב ע"י עדנה,
אחותו של בוריס ז"ל
בכוש,
אהבת חייו של אחי
בוריס "שבכי לא תתעייף אמר בבית החולים קודם מותו. בכי עדינה... רגישה...
"מה שתגיד ותחליט בכי...". אולי כבר נפגשתם היום בצהרים שם
למעלה ואתם משלבים אצבעות יד האחד באלו של השנייה כפי שנהגתם ידה של בכי
קטנה ורכה בידו של רפתן בדימוס דייג ולימים איש
חזון בכי מנהלת את בית הספר בכי בכל הועדות החשובות
והקובעות נוהל חיי הקיבוץ חינוך כלכלה ,יזמות ,תעשייה .לבכי אין זמן אך
לילדיה היא כמעט תמיד פנוייה. כותבת שלומית בתה מאילת שם עשו שליחות
ביילות. "אמא מבשלת מטעמים. בכלל כזה כיף יחד", כותבת לסבתה ירדנה.
בחורה צעירה ויפה
הגיעה לפרדס חנה לקבוצת הצופים מהכשרה צעירה יותר, היא אחותו של שטולץ
ממקימי והוגי קבוצת הצופים,כך שמעתי בקבוצה. בסרפן כחול כהה חולצה
רקומה סביב הצוואר נשאת לבוריס. תחת החופה עמדו אבא מוטי אמא
גיטל הדודים האח אהרון גבר גבוה פנים מושכלות הוא שטולץ והורי בוריס
אילושה אליהו וירדנה ואני הקטנה ראש חודש סיון 1947 וכולם נהרו לבית
גולדברג בתל אביב לארוחת צהרים חגיגית עם שמפניה. באותה דירה קבלו מוטל
וגיטל ובכי את הבשורה האיומה על הירצחו של אהרון בחלוצה כאשר הגן עם חבריו
על קו המים כפלמחניק, הוא שטולץ אחיה של בכי.
בכי אחות שכולה מאז
1947 דצמבר 16 שבועיים בלבד אחרי החלטת האו"ם לחלוקת א"י לשתי מדינות
אחיות. את היית בת מסורה ואחראית להוריך השכולים שעקרו מחיפה למעגן מיכאל
ורוו נחת מן הנכדים שעדיין מרבים לדבר ולספר אודות הסבים. רוני יבדל לימים ארוכים
נקרא על שם אהרון שטולץ אהרון אליהו גל. בוריס היה לך לאח גדול, לרע, לבן זוג אוהב
מחבק ואת בכי היית זו שנוכח היעדרויותיו השכיחות של בוריס מהמשק
,גידלת כמעט לגמרי לבד את רוני הדס ושלומית. פעם הוא דג במימי הים האדום
אסמרה ופעם במימי תורכיה ועסוק בענייני הקיבוץ והתעשייה הקיבוצית
ומאוחר יותר בגילו של ר' עקיבא הוא הולך אחר נהיית ליבו ויוצא
ללימודים באוניברסיטה העברית ים מצטיין כרגיל מתלמידי פטנקין. למד והפך
יוזם וכלכלן בכיר בתעשייה הקיבוצית ואת בכי מנהלת בית הספר על פיך יישק דבר. את
שוב המחנכת היחידה מתמודדת עם הכל
בכי בעשור השביעי
לחיינו טסנו במהירות למראשותיו של בנך באיובה ארה"ב שלקה באירוע
אשר כמעט והיה קטלני. שתינו בילינו יחד כחודש ימים מעודדות אחת את השנייה מנסות
להרעיף חום על המשפחה הצעירה עושות תורנויות ליד טיפול נמרץ ,מחלקות תפקידים
מטיילות עם הילדים הזדמנות להכיר את התוכו ,הפנים שבך שהיה כל כך רך וחבוי. עוד
מאז נערותי היינו קצת כאחיות. ביתכם היה לי לבית אחרי מות אבינו בצעירותי
תמיד רצית שאלון אצלכם, שאהיה, אם בתקופת לימודים ואם בתקופות אחרות ידעת והערכת
את הקשר העמוק שהיה ביני לבין אחי.
כאן המקום לזכור שקיבוץ
מעגן מיכאל כדרך מקימיו הצטיין בדאגה לזולת קלט את משפחת גל
הצעירה החוזרת ב- 1990,דאג לשיקום לחינוך וגידול הילדים שרובם
חיים כיום עם משפחותיהם בקיבוץ. הקיבוץ איפשר להם מסלול חיים תקין
ובריא. הנושא הדיר שינה מבכי ובוריס כאשר ארע המקרה בארה"ב. החשש לעתיד
המשפחה הצעירה על ארבעת ילדיה וכל ימיהם חשו אסירי תודה לקיבוץ על קליטה
למופת.
אתמול בבוקר לאחר שלוש
יממות של תרדמת או סתם שינה עמוקה שכנראה ערבה לך, העידה על כך ורוניקה
המטפלת המסורה ,אחרי כמה שבועות של תחלואים מציקים , התעוררת דיברת
חייכת נושקת על ידי נכדיך חייכת לחטיבת הנינים . הביטי
בכי מן השחקים ראי את הדורות הנפלאים שאת ובוריס הקמתם דור אחרי
דור... היי גאה על עמלך ובצאצאים כל אחד והמיוחד שלו.
עדת הבנות והבנים
משנתיים ומעלה מבלים ימי ששי אצל סבתה רבא בכי ,זה בית, זו המשפחה. הקניין
הרוחני והגשמי שאת וחבריך בכי פתחתם להם בחיי הקומונה הסגפניים
שלכם מהווה מצע תרבותי חשוב חיובי לפיתוחם של הנינים להיות אנשים תורמים לחברה
והרי זה היה המוטו שלכם בכי ובוריס. הגשמתם. נכדתי, אחות בבית חולים הלל
יופה ספרה לי שבמחלקה בה אושפזת לפני כחודש תמהו כיצד הקשישה הזו יודעת הכל -
תאריכים שמות ומה לא אנציקלופדיה מהלכת אמנם קצת מקרטעת בהליכה ולא האמינו שגילך
אמנם 91 יודעת ומתמצאת בכל, חכמה ללא גבול זוכרת, שולפת מגירה אחרי
מגירה של ידע. יודעת תמיד להסביר ולכנות בשם המקור.
כאן במתחם בית
הקברות אתם שניכם זה ליד זו, את ליד "פועל עברי" נשמותיכם
עדן. מחר 14 למאי יום היוארצייט יום השנה לפטירתו של חברך בחיים בוריס. נראה
שאת כמהה להגיע אליו ביום הזה ואשר החלטת הגשמת. יום אחרי יום התקרבת לתאריך.
14למאי. הוא גם יום הכרזת המדינה.
היית בכי מיוחדת
: אידיאליסטית ללא תקנה. דבקה בכל ניב ואות של תקנון הקיבוץ בתורה שבכתב
ובתורה שבעל פה ואין לעבור על נוהל כלשהו אין
פשרות. התחשבות וכבוד בלתי מוגבלים לזולת ועם כך פרגמאטית כשצריך אולם רק במידה
ואין בכך לגעת במרקם של התרבות והחברה הקיבוצית
.. מסרי בכי
למעלה ד"ש .שם רבים החברים מאשר עלי אדמות ואין ספק שבעוד
כמה זמן נתראה. נוחי בשלום. אבן שהבאנו מספרד מאזור של מושב עתיק יהודי תשכון איתך
לנצח.יהודייה ציונית חברת קיבוץ
לתפארת שהנחילה מורשת.
כך נזכור אותך.
------------------------------------------------------------------------------------------- הספרייה של בכי.
"הספרייה של בכי"
הייתה כרחם בעין הסערה.
בין המולת המגרש,
לבית-הילדים, לחדר המורים, לפינת החי...
נפתחת דלת אל
מרתף, כמערת רבי-עקיבא.
ספרים ספרים, מדפים
מדפים, שטיח ישן ושולחנה של בכי.
אחרי ארוחת הצהריים
מתרוקן בית-הילדים.
כולם כולם עד האחרון,
יורדים לספרייה להחליף ספרי קריאה.
בכי מחכה בכניסה ובודקת
במבטה הבוחן כליות -ולב
מי נכנס ומי מתמהמה.
"כבר שלושה ימים
שלא החלפת ספר..." פנתה אליי יום אחד.
"אני...לא
אוהבת...לקרוא ספרים" עניתי בגמגום.
"ולכתוב ספרים את
אוהבת?" שאלה,
" מה... זה
אפשרי...??? "
הופתעתי מהקלות בה
נפתחו השמים היישר אל כס-כבודם של סופרים ומשוררים.
"הכל אפשרי!"
ענתה בכי בפשטות של איכר: "קדימה לעבודה!".
היא הושיבה אותי על
שרפרף ליד שולחן עגול, הניחה ערמה של דפים לבנים וקופסת-צבעים: " כעת את
יכולה לכתוב, ואפילו לצייר כמו שושנה אנגל..."
בעזרת השעשוע באותיות
ובמילים, באופן כה חופשי וחף משיפוטיות, הצלחתי להתיידד עם המילה הכתובה סוף-סוף,
ולחבר סיפור בן 4 עמודים: "יונת-השלום".
בכי הציעה שנוסיף את
הסיפור ל"מחברת-ההמלצות"...יה איזה כבוד גדול!!!
ועל כך תודתי האישית לך
בכי:
על הרגישות והאומץ
לצעוד בדרך צדדית ויצירתית. תודה על הזכות לגלות שהאות הכתובה איננה
בהכרח קו שחור על דף לבן, אלא עולם תת-קרקעי עגול ורך כצבעי פסטל... עולם
משובץ ברחמים.
יהי זכרך ברוך!
עדן-רז (עינת) כהן.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------
נכתב ע"י לילי
שרון
בכי שלי!
רק לפני חודש בכי
ביקרה אותי בקוסמטיקה לטיפול קצר, בכי לא כל כך אהבה את כל ענייני היופי
והקוסמטיקה, חלילה וחס מלדבר על איפור או צביעה, אבל אני תמיד שכנעתי אותה שזה
מאוד יתאים לפניה לצבוע קצת גבות וריסים, שזה ייתן מסגרת יפה לפניה הבהירות
ולעיניה הכחולות. בכי השתכנעה תמיד מחדש, אפילו אהבה ויצאה מרוצה.
למה אני מספרת את
כל זה? כי בכי, אצלי, לא היתה כמו כל חברה אחרת בקיבוץ, בכי ובוריס היו ההורים
המאמצים שלי מרגע הגעתי בגיל 16 למעגן מיכאל, לכיתה י"א – כיתת אלמוג. באותו
זמן בכי היתה המטפלת והמחנכת בכיתת אלמוג.
אני הגעתי הנה, יש
לציין, ילדה דיי מפונקת, מבית עם ההורים הכי מפנקים ומחברה אחרת, ונפלתי לחברה ללא
הורים, ובאמת ימיי הראשונים בקיבוץ היו די קשים, הייתי קצת עצובה. למזלי זה לקח רק
כמה ימים. בכי מיד החליטה לאמץ אותי אליהם למשפחה כבת, אני אהבתי מאוד את הרעיון
שמעכשיו תהיה לי משפחה צעירה עם שלושה ילדים, בכי ובוריס היו בשבילי האנשים הכי
חשובים אז – בשבילי, בוריס היה האיש הכי חכם, הכי שנון, הכי חרוץ והכי חם ונערץ.
בכי, שנראתה קשוחה מבחוץ (קראנו לה "הבלש"), היתה ממש חמאה נמסה, אישה
עם לב חם, אכפתית, דואגת ומפנקת ובעלת חוש הומור. הנה סיפור קצר, אחד מרבים שיש לי
לספר:
בגיל 16, שבועיים
אחרי שהגעתי לקיבוץ, אני ובועז (בעלי כיום) הפכנו לזוג. בכי אהבה את הרעיון, אבל
מאוד דאגה לי ופחדה עלי מאוד, לכן כל יום אחרי שחזרתי מפגישות וטיולים עם בועז,
ראיתי את בכי כבר עומדת ליד חדרי ומחכה לי, פשוט חיכתה ולא הלכה הביתה מבלי לראות
אותי במיטה.
ובאמת מאז המצאנו
לה את השם "הבלש", היא כל הזמן בדקה מה קורה לכל ילד וילד, דאגה לכולם
ובמיוחד לי שאהיה בסדר, ושכך יהיה לי טוב – כזאת בכי היתה.
אהבתי לבוא למשפחת
גל, מצאתי שם משפחה חמה ואוהבת, כי הורי חסרו לי מאוד כאן. בכי ובוריס והילדים
מילאו לי את החסר. היה לי כיף.
אהבתי לבוא בימי
שישי לסבא שטולצברג ולסבתא גיטה, הוריה של בכי, אנשים חמים ואוהבים. גם אחרי
שנישאתי ונולדו בנותיי לימור וניבה. מאחר יותר סבא שטולצברג וסבתא גיטה נפטרו,
המשפחות שלנו גדלו, היינו מאוד עסוקים בלגדל את כולם, הביקורים פחתו אבל הקשר
והחיבור המיוחד שלי לבכי ובוריס לא נפסק עד הרגע האחרון, תמיד התבדחנו בשבילי
הקיבוץ כאשר היינו נפגשות ונזכרות בהמון סיפורים, עלי ועל המשפחה. גם כשהייתה באה
מידי פעם לקוסמטיקה לטיפולים קצרים, היתה מזכירה לי המון קוריוזים מגיל ההתבגרות
שלי, דברים שאני אפילו שכחתי, היה לה זיכרון מדהים.
גם ההורים שלי
ז"ל, אהבו מאוד את בכי ובוריס, לא היו מאושרים מהם לדעת שאני מאומצת במשפחה
מעולה ובידיים טובות.
יש לי הרבה סיפורים
על בכי ובוריס ובכלל על המשפחה, המון זיכרונות, אבל נסתפק בזאת כי אחרת לא אגמור.
אתמול הלכה לעולמה אחת הנשים המיוחדות וגדולות מהחיים במעגן מיכאל. חבל, חבל. תמיד
תחסר לי ותהיה רק זכורה לטובה בליבי. אתם, את ובוריס, נתתם לי בית חם ולעולם לא
אשכח זאת.
אפשר להגיד
שבזכותכם אני כאן היום, בקיבוץ היפה הזה, בניתי את ביתי והקמתי את משפחתי הגדולה
והאהובה.
תודה לך בכי על
הכל. נוחי בשלום ליד בוריס האהוב.
אוהבת, לילי שרון.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
בכי יקרה
היית עניינית מאוד.
הכל בך היה לעניין.
וכשהדברים חרגו מהעניין
עצמו
את אמרת שזה שטויות
במיץ עגבניות.
בַלוֹנִי.
ואת צדקת!
היית לנו לסמן ימני.
בעבודות הקטנות של
פלסאון
בסכינים ובטבעות.
בהלכות הקיבוץ.
הלכת והתרככת עם השנים
היית חמאתית וענוגה.
ואהבנו להיות איתך
ואהבנו אותך.
החברים במועדון צותא
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
קרבה משפחתית,
אמה -
גיטל שטולצברג
אביה-
מרדכי שטולצברג
בעלה -
בוריס (דב) גל
כלתה-
דנה גל
אחיה-
שטולצברג (שטולץ) אהרון