נולדתי בקיבוץ כנרת, ב 28 לאוגוסט 1960, בת רביעית לפנינה ויוסקה יהלום, אחרי תמי, ענת ויעל.
שים לב לתאריך- יומיים לפני תחילת הלימודים. אומנם בשנותי הראשונות לא הייתי תלמידה, אולם מכיוון שאמא שלי היתה מורה (בכל רמ"ח אבריה ונשמתה) אני תמיד מתרצת בסמיכות התאריך לתחילת השנה, את הסיבה לכך שאף פעם לא היה פנאי לציין את יום ההולדת שלי בחגיגות... (וברצינות, ימי הולדת אף פעם לא היו סיבה למסיבה במשפחתנו, לא זכורות לי מתנות גדולות ובוודאי לא עוגות יומולדת מעוצבות..). אבל אני יודעת שגודלתי באהבה ויש לי הרבה רווחים מכך שאני ה"קטנה" במשפחה, גם היום, בגיל 42.
הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שלוש: ערב שישי, כולם חוגגים על הדשא הגדול, ואני עם רויטל טמיר עומדות מול החלון של בית הילדים שלנו ובוכות, עד שאבא שלי בא ולוקח את שתינו לחגיגה (לימים, ביררתי עם ההורים את הפרטים וכנראה שזה אירע בחגיגת בר המצווה של תמי, אחותי הבכורה). בית הילדים שלנו היה אז צמוד לחדר האוכל ולדשא הגדול שעליו נערכו החגיגות הקיבוציות. אני מציינת זאת, מכיוון, שכפי שאתה יודע, אני גדלתי בלינה המשותפת: בבית הילדים היתה המיטה שלי, הפינה, המקום שבו אכלנו, שיחקנו וחיינו רוב היממה. למיקום שלו, למבנה ולפינה שלי – הייתה חשיבות ומשמעות רבה בשבילי.

היינו פעוטון של 9 בנות וגדלנו יחד מגיל 0 (ממש כך, הרי כשאמא הביאה אותי מבית החולים- היא הביאה אותי לבית התינוקות ולא הביתה..) ועד גיל ארבע. חווינו יחד את התקפת האפנדיציט של תאיר, התחפשנו יחד בפורים ל"אליעזר והגזר" (ואני – הגזר) וכשהורי נסעו לחודש לחו"ל כשהייתי בת ארבע, באופן הכי טבעי "אומצתי" ע"י זיוה, המטפלת שלנו, להיות לה לבת.

בשנים הללו אבא שלי עבד ב"מוסד" (ל"תפקידים מיוחדים"), ולמעשה לא היה בבית ובארץ תקופות מאוד מאוד ארוכות (3-6 חודשים בכל נסיעה). מפתיע אותי, אבל איני זוכרת כלל סצינות של פרידה וגעגועים, כנראה מתוך שגדלתי כך וההורים שלי היו מאוד שלמים עם החשיבות של המשימה הלאומית. אבל סמוך ליום ההולדת 5 שלי, החליטו ההורים שלי ש"די, הניתוק קשה עליהם" ונסענו כולם יחד לשנתיים לפריז, להיות עם אבא (גם שם הוא היה מרבה להיעדר מן הבית לצורך משימות עלומות, אבל משך הזמן התקצר והיינו משפחה "על אמת").

פריז! פריז! מולדתי השנייה! כפי שאתה יודע "תקופת פריז" היא פרק חשוב בסיפורים של משפחת יהלום. פתאום היינו "משפחה": עם ארוחות ערב משותפות שאמא מבשלת, עם חופשות ארוכות שמבלים יחד בטיולים חוצי- אירופה, עם ריבים בין האחיות, מצבי רוח של המתבגרת התורנית, אבא ואמא שכועסים לפעמים, אני הקטנה מסתננת ובולשת אחרי האחיות הגדולות שלי וחברותיהן, והמון צחוק ביחד. זה היה כל כך שונה ממה שחווינו עד אז בקיבוץ. וכך- למרות הקשיים שנלוו תמיד למעבר לחיים במקום אחר- שפה אחרת, היעדרויות של אבא דווקא כשצריך לדאוג לכל לבד (רופא שיניים, קניות, אחזקת הבית וכו'), למרות כל אלה- אני רואה שהתקופה הזאת בהחלט עיצבה אותי. חיינו ב"בועה ישראלית" כמעט לחלוטין. בשונה ממה שאנחנו שומעים עכשיו מחברינו שנסעו לחיות בחו"ל- למדנו בבי"ס ישראלי, בעברית, שכל תלמידיו היו ילדי שליחים ישראלים (ולא חלילה ילדי "יורדים" שמתכוונים להשאר לתמיד בחו"ל..), כל חברינו היו ישראלים. אבל ספגנו את התרבות הצרפתית והאירופאית בכלל: מאז אני "שומעת חפשי" צרפתית, אני מבינה די טוב ונדמה לי שהשפה עומדת לי על "קצה הלשון", זכורים לי הטיולים הקבועים שלי עם אמא בגנים הציבוריים היפים של פריז ובמוזיאונים הגדולים.

(כשהייתי בת שמונה עשרה הזדמנתי לפריז ליומיים. כשהיה לי פנאי לקחתי את רבקה'לה חברתי, והלכנו לטייל בגן שליד המלון שבו לנו. מיד בכניסה תקפה אותי התרגשות בלתי מוסברת. חשתי "דה ז'אוו" – ידעתי שכבר הייתי כאן בעבר ותחושה נעימה עטפה אותי. כשחזרתי לארץ, הראיתי לאמי את מקומו של המלון על המפה וכך איתרנו את הגן שבו טיילנו. "נו בוודאי" אמרה לי אמא "זה המקום שבו היינו מטיילות את ואני מידי שבת, כשענת היתה בפעולה ב"צופות", תמי בשיעור בלט, וליעל היה שיעור פסנתר אצלנו בבית"...)

בחופשות הארוכות של פסח, נסענו עם עוד משפחה של חברים לטיולי קמפינג בכל רחבי אירופה. נסיעות שנמשכו לפעמים 10 שעות, כל המשפחה יושבת במכונית הפיז'ו 404 שהיתה לאבי- שלוש אחיותי מאחור, ואני מקדימה, ביו אבא לאמא. העברנו את הזמן בשירה בציבור, בסיפורי בדיחות וחקיינות של ענת, וכשהייתי מתעייפת, הייתי מניחה ראש על אמא, רגליים על אבא- וישנה תוך כדי נסיעה. האחיות שלי גילו למרבה שמחתן את הרגשנות הטבועה בי, ושוב ושוב היו שרות שיר אחד שסיפר על מר גורלו של אסיר בכלא- ותוך שתי שניות, היו הדמעות זולגות מעיני- לקול מצהלותיהן..

חזרנו לקיבוץ בקיץ 1967, ישראל שאחרי מלחמת ששת הימים, לדירת החדר וחצי שגרנו בה גם לפני הנסיעה. רק בימי שישי היינו באות יעל ואני לישון אצל ההורים (ענת ותמי היו כבר ב"בית ירח" וגרו בחדרים משלהן). יעל ישנה על הספה בחדר הגדול (לא קראנו לזה "סלון") ואני בחדר הקטן בין שני ההורים. גם להם לא היתה מיטה זוגית אלא ספה שהיו פותחים מדי לילה, ובאמצע בין שני המזרונים היתה חתיכת עץ מכאיבה. היה נעים אצל ההורים, אבל נהייה צפוף ולא ממש "עונג שבת"... אבל בשבת בבוקר, לא היינו הולכים לחדר האוכל (זאת היתה הארוחה היחידה שאכלנו ביחד בבית!) וב"מטבחון" (שהיה פינה בגודל הכיור, שמתחתיו ומעליו ארון אחד)- אבא היה מכין לנו פינוקים ומטעמים שהביא "מהעיר הגדולה". הוא עבד אז כגזבר של הקיבוץ ובמשך כל השבוע היה בתל אביב. בסוף השבוע הביא עימו תמיד מטעמים שלא הכרנו בקיבוץ- אבוקדו, נקניק קבנוס- ותקליטים של שירים עבריים.

בכיתה השתלבתי חזרה מאוד מהר, אבל הילדים חזרו והדגישו בפני שהפסדתי חוויה- את מלחמת ששת הימים, את הישיבה במקלט ובעיקר- לראות את מזל סרי המטפלת שלנו בוכה כשהודיעו על שחרור ירושלים. רק שנה אחר כך התחילה תקופת מלחמת "ההתשה" שנמשכה כשלוש שנים ובה הירדנים היו מפגיזים כמעט מדי לילה את הישובים לאורך הגבול (אשדות יעקב, גשר). גם אנחנו היינו רצים באמצע הלילה למקלט, ומתארגנים שם ללינה במיטות הרב קומתיות שהיו מוכנות שם. אבל כנראה שזה לא קרה בכל לילה כי זכורות לי חוויות מסעירות מלילות של לינה משותפת: מחכים שכל ההורים ילכו, ואז נפגשים בחדר אחד, מחליטים על נושא להצגה- וכל זוג מכין קטע מופע, בדר"כ משחזר את ריקודי פורים או משהו שהכנו בכיתה באותה תקופה. ופתאום, קריאה: "השומרת באה!" וכולנו בורחים או גרוע מזה- מסתתרים מתחת למיטות- מקווים שבחושך היא תחשוב שהכל בסדר...

או לילות שבהם השתנתי במיטה, וקר לי ואני עומדת במרכז החדר הגדול, מרימה פני אל האינטרקום המותקן קרוב לתקרה וקוראת בקול: "שומרת לילה, עשיתי פיפי!". בדר"כ , עוד לפני שמישהו הגיע (אף פעם לא ידענו מי שומרת לילה השבוע ולעיתים לא היכרנו את הבחורות הללו), רויטל חברתי היתה מתעוררת, ובתושיה- מכסה בערימת מגבות את הסדין הרטוב כדי שאוכל להמשיך לישון.

היו לנו המון חגיגות ומופעים בביה"ס וזכורה לי היטב החגיגה בכיתה ב' לקבלת ספר התורה (עם השיר הידוע "נערה טובה יפת עיניים, הטי כדך השקיני מים.." וגם ריקוד תימני של כל הבנות ושיר ביידיש) וקבלות שבת שבהן התכנסנו כל ילדי ביה"ס בכנרת, מא'- ועד ח', לשיר, לשמוע סיפור ולהתכבד בתה מתוק וקר וצ'יפס מטוגן וקר (מטעמים שאין, אין להשיג היום בשום מטבח יוקרתי, לצערי..).

הכיתה וחברת הילדים היו מרכז חיינו- משם החוויות של מיצי החתולה שגידלנו יחד ושהמליטה בתא הבגדים שלי, ביחד התחלנו בכיתה ה' לעבוד בפינת החי, לקום בחמש וחצי לפנות בוקר לחלוב את העיזים ("כלנית", "רקפת" ו"בובולינה" נתנו הכי הרבה חלב!), יחד הלכנו לקראת ראש השנה ולקראת פסח לסנדלריה כדי שהסנדלר יקח מידות ויתפור לנו נעלים או סנדלים (רק מכיתה ה' אפשר היה לבחור בין אדום, חום ושחור).

מכיתה ד' הייתי כבר הולכת להשכיב את עצמי לבד, ואחרי שאמא לימדה אותי להחליף ציפה וציפית- אפילו ביום המיועד לפעולה זו, כבר לא היתה באה איתי. מדי יום אחה"צ היינו נפגשים בחדר של ההורים, אבל לא זכורות לי חוויות משפחתיות של יום יום. כן זכורות לי נסיעות בג'יפ של הקיבוץ לגשר, לדודים (ויעל מפחדת נורא כי הגבול הירדני פרוש לרגלינו והדרך מפותלת ומשובשת), ואפילו נסיעה בג'יפ לחופש בבאר שבע אצל משפחת כ"ץ חברינו הטובים מימי פריז. מאוחר יותר היו לאבי "פורד קורטינה" של הגזבר, ומדי חופש הייתי נוסעת לבאר שבע לבלות עם חן. בקיץ היינו יוצאים למחנות של התנועה שנמשכו 4-5 ימים, ואם חזרת עם שאריות של קול, או עם פיסת פנים לא מטונפת- ראוי היית להתבייש- כי זה היה סימן שלא השקעת מספיק. במיוחד אני זוכרת את המחנה בכיתה ד' שהיה כולו בסימן "האדם הקדמון". בכל בוקר היינו מתכנסים ל"טקס של השבט", ומקבלים בברכה ובכפיפת ברך את "ראש השבט שלנו" שהיה אז רק בשנת שירות אחרי י"ב, ובשבילנו היה אלוהים אמיתי. כשיצאנו ל"מלחמה" מול השבט האחר, פחדתי באמת, וממש רצתי לקראת האויבים כדי "ליפול בשבי וזהו" שרק לא אצטרך ללכת מכות עם מישהו.
במחנה של כיתה ה' שיחקנו כמעפילים, והיינו צריכים להתגנב בלילה בחושך, עם "אפזצטות" וכל מה שצריך. להזכירך היינו כיתה של בנות (עם 4 בנים בלתי משמעותיים), אבל במחנות לחמנו כמו לביאות.

וכן, בכל קיץ היינו יוצאים לשבוע קייטנה, שרובו היה לחוף הים התיכון. כמה פעמים ישנו באיזה בי"ס ריק בגבעת אולגה. תסריט קבוע- שאני מפחדת מהגלים ובקושי נכנסת בעמידה למים (ובאוגוסט כידוע לנו, הים הכי מסוכן בשנה), ואבא שלי כמנהל הקייטנה, נשרף בשמש, ובכל ערב עושה לו אחת המטפלות טיפול הרגעה לגבו הצרוב- מורחת לו לבן קר... חוויה מיוחדת ושמורה לקייטנות- היא "יום עיר": אחר הצהריים שבו אנחנו מקבלים 5 לירות (השקלים של אז) כל אחד, ומשוחררים למשך שעה לרחובה של עיר (חדרה, נהריה) להשתמש בכסף. כילדי קיבוץ- זו היתה כמעט ההזדמנות היחידה שלנו להתנסות בדבר.

כשהייתי בכיתות ה' ו' ו- ז' אימא שלי הייתה עם אבא בת"א ולמדה באוניברסיטה, ורק בימי שלישי וסופי שבוע ההורים היו בבית. אחרי הצהריים היינו משחקים "עמודו", "מחבואים", "גומי" ו"דודס" (לפי העונה), ובחורף כשאי אפשר להיות בחוץ הייתי "מתאמצת" כל פעם אצל חברה אחרת שלי. לא הרגשתי את עצמי אומללה, גם לא מכך שאז רווחה התופעה שילדים עברו לישון בחדרי ההורים, ובכיתה נשארנו רק יובל שפרירי ואני. זכורות לטובה שומרות הלילה שהרשו לי לקרוא גם בעצם הלילה, ויותר מכך –השאירו את האור דולק. לומר שאני מפחדת- לא עלה על הדעת, גם לא היה למי... (הכיתה שלנו הייתה אז במבנה חדש ומרווח שבנו לנו בשנות הרווחה שאחרי מלחמת ששת הימים, אך הוא היה בקצה הקיבוץ, על גבול הפרדס. יובל ואני ביקשנו לישון יחד למרות שהמטפלות חשבו שהגיע הזמן "להפריד בין בנים לבנות". היום אני יודעת שהוא פחד הרבה יותר ממני...) קרוב לכיתה היתה כיתת הלימוד שלנו, ובה שכנה הטלביזיה הנגישה ביותר, ועל אף שהיתה בשחור- לבן (לא ידענו שזה יכול להיות צבעוני), היא היתה מקור משיכה, ובמונדיאל של 1972 היינו נפגשים מדי ערב כל החבר'ה לראות את משחקי הכדורגל. ידעתי אז לנתח את מהלכי המשחק של יוהן קרויף ההולנדי ובקנבאואר הגרמני...

שנת בר המצוה שלנו היתה שנה מלאה בפעילויות: נסענו לשישישבת בקיבוץ הדתי "לביא", ואני זוכרת את הביקור בבית הכנסת, את ארוחת יום שישי בחדר האוכל- כשלכל משפחה שמור שולחן מיוחד כמו בליל הסדר, ומיד עם סיום הארוחה נשארים כולם לשיר ביחד בהתלהבות שירי שבת. אף אחד מהבנים לא עלה לתורה- למיטב זכרוני, ועוד לא היה בית כנסת בכנרת. לא כתבנו עבודת "שורשים", אבל כל אחד כתב עבודה בנושא אישי. אני בחרתי לכתוב על ההתיישבות לחופי ים המלח לאורך הדורות, כנראה בגלל שאבא שלי היה אז ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הבטחון, ועסק הרבה מאוד בליווי היאחזויות שהוקמו בשטחי בקעת הירדן ורמת הגולן. ההיאחזויות הללו הפכו אח"כ לישובים, והיתה להורים שלי תחושה שעושים כאן מעשה ציוני ממדרגה ראשונה, כי לפי תפיסתם- רק מקום שבו יישוב יהודי, ישראלי- הופך אותנו היהודים לבעלי השטח (אני מציינת את השותפות של שני ההורים, כי אמא שלי הייתה מעורבת מאוד בבחירת שמות להיאחזויות הללו, ובכלל- טקסי העליה לקרקע היו במידה רבה חגיגה משפחתית).
במסגרת העבודה נסעתי הרבה עם אבא לקליה, מצפה שלם, עין גדי וגם למערות קומראן שבהן היתה ההתיישבות לפני 2000 שנה כמעט. נפגשתי עם האנשים שקיבלו החלטות מדיניות אז, והיתה לי תחושה שאני חוקרת אמיתית.

יחד עם אבא השתתפנו אז בסדר פסח המרכזי לצה"ל שהתקיים באותה שנה ב"מחנה 80". לראשונה בחיי סדר פסח שמחפשים בו אפיקומן, ששרים בו שירים שאיננו מכירות. יחד עם אבא נסענו לראות את פסיטבל הזמר של אותה שנה (מתי כספי שר את "ואותך" וזכה בנקודה אחת... לשיר שהפך נצחי), ויחד עם אבא היינו בהופעת הבכורה של להקת הנח"ל שבה שרים גידי גוב וירדנה ארזי. אני זוכרת שלמחרת סיפרתי בהתרגשות לחברותי על ההופעה, ועל השיר הכי מרגש שהיה שם שזכרתי ממנו רק שורה אחת: "אהבה מקודשת בדם- את תשובי בינינו לפרוח.."
בכתה ז' , לקראת פסח, לראשונה הורשינו לבחור את הבד ואת רוחב המכנס שיתפרו לנו לחג. כן, עד אז, היינו מקבלות בגדים שהיו כבר של מישהו אחר לפנינו, וזוג חדש בכל עונה- אבל זהה לכולנו. והנה- אפשר לבחור. ועוד מרשים לנו שהריצ'רץ' יהיה מלפנים! שיא האופנה וההידור! מצחיק אותי לראות עד כמה הבגדים שלובשות היום התלמידות שלנו- דומים למה שלבשנו אז- האופנה חוזרת על עצמה, עם קצת יותר נועזות וחוצפה...
מסיבת בר המצווה שלנו הייתה כמובן משותפת לכל הכיתה, אלינו באו 13 אורחים ובעיקר התרגשנו לקראת ההופעה באולם- מול כל הקיבוץ.
כאמור היינו כיתה של בנות, רובנו רקדנו באולפן למחול של אושרה אלקיים כבר מכיתה ג', והיינו לכיתה של רקדניות. בתחילת כתה ח' הופענו, ככוח חיזוק, בחג המחזור של בני י"ב, ומאז היינו מופיעות כמעט בכל חג או חתונה קיבוצית. אהבנו את זה, ויחד עם עוד ילדה בוגרת מאיתנו בשנה שהייתה ממציאה את הריקודים- הייתה בכך חדוות יצירה אמיתית. אז רכשתי את הבטחון שלי לעמוד על במה, ולזכור לחייך תמיד גם אם הלב מפרפר מהתרגשות.

תמי התחתנה באותה שנה בחתונה ענקית שהיו בה למעלה מאלף איש, ושר הבטחון משה דיין, הגיע במסוק. ענת היתה חיילת בסיני, מגיעה הביתה כל שלושה שבועות כמעט, נמצאת ממש קרוב לגבול. קרבית ומאושרת. בביתנו היה טלפון (בגלל התפקיד של אבא)- הבית היחיד כמעט שהיה בו טלפון. בכלל, בזכות התפקיד של אבא "התחככנו" בכל מימי מפורסמים והייתה תחושה שאנחנו ממש במרכז העניינים.

ואז, ביום הכיפורים של כיתה ח', שנת 73, בא ה"בום" שזעזע את חיינו. שבת בצהריים ואבא מסתובב עצבני. המזוודה שלו ארוזה והוא אמור לנסוע ביום ראשון לשלושה שבועות לפריז. ענת בצבא, לא יצאה לחופשה. ובשעת צהריים אנחנו שומעים ברדיו שפרצה מלחמה, אבא ממהר לנסוע לת"א, למשרד הביטחון, ובשעת ערב באות החברות לקרוא לי- הולכים לנקות ולסדר את המקלט לשהייה בו. היתה תחושת דחיפות, ובלילה (כשכל הכיתה מכונסת במקלט) אפילו הרגשת חדווה בליבי- "הנה אני הולכת לזכות בפיצוי על המלחמה ההיא שהפסדתי- "מלחמת ששת הימים". ולפנות בוקר, אימא מעירה אותי, ומספרת לי בלחש שענת נפצעה ברגלים, עוד לא ברור מה מצבה, גם ירון חרמוני נפצע (אז לא ידעתי מיהו, הוא גדול ממני בהרבה שנים, ובוודאי לא ידעתי שיהיה הגיס שלי ביום מן הימים...) היא, אימא נוסעת עכשיו לבית החולים, ואינה יודעת מתי תחזור. הבנתי שעלי להיות חזקה ולא לבכות.
משלושת השבועות הבאים של המלחמה- זכורים לי אירועים דרמטיים (מטוס סורי התרסק על ההר מאחורי כנרת, שמענו שמפנים את הנשים והילדים מיישובי רמת הגולן מחשש שהסורים יכבשו אותם, והתחילו להתרוצץ שמועות על חברי משק שלא ידוע גורלם) הינו יוצאים מן המקלט רק לשעתיים ביום ללכת הביתה להתקלח ולחזור, ואז הייתי פוגשת את יעל אחותי שהיתה אז בכיתה י"א. היא פחדה נורא! כשהיתה נכנסת לשירותים אילצה אותי לעמוד ליד הדלת הפתוחה ולשמור עליה, ומהר מאוד היינו הולכות לחדר האוכל לאכול משהו ולפגוש שוב את החברות שלה. הן היו "מבלות" את הימים במפקדה, עונות לטלפונים ועושות שליחויות, ובלילה ישנו כל הבנות בחדר אחד כי לא רצו להיכנס למקלט.
תמי היתה באה מידי כמה ימים על אופנים מדגניה ב', שם גרה אז. את אימא ואבא פגשנו אולי פעם או פעמיים בתקופה הזו, ורק ידענו שמצבה של ענת קשה והיא עוברת עוד ועוד ניתוחים.
מידי ערב היינו מגששים דרכנו באפילה (כל הקיבוץ היה אז מואפל, החלונות כוסו מפחד הפצצות כנראה) אל הכיתה שבה הייתה טלוויזיה והיינו שומעים חדשות. זכור לי במיוחד הערב שבו הודיעו בחדשות שהאלוף אלברט מנדלר נהרג בסיני. הוא היה חבר קרוב של ההורים שלי, ולעיתים קרובות נפגשנו איתו ועם בני משפחתו. לא היה לי עם מי לחלק את התדהמה. בקיבוץ ובארץ הייתה אוירת נכאים. המבוגרים היו דאוגים וכואבים. גם כשהסתיימו הקרבות (בניצחון צבאי מובהק) המילואימניקים נשארו בצבא עוד חודשים ארוכים ואנחנו לא חזרנו לשגרה.
אנחנו התחלנו לנסוע לבקר את ענת בתל השומר כמעט מידי שבת או שתיים. כשאמא הייתה באה לקיבוץ, לכל אחד ששאל לשלום ענת ענתה: "יהיה טוב" אבל הרגשתי שהיא ממש לא בטוחה. ענת שמרה על מורל גבוה, ומכיוון שכל הפצועים במחלקה היו חיילים, חברה צעירים, והיא הבת היחידה- הפכנו להיות שם בני בית, כמעט משפחה אחת. אז היכרתי את ארנון אפרתי ששכב במחלקה, וגם את הדס- שהייתה אחות והתיידדה מאוד עם ענת וטיפלה בה במסירות. גם את רפי, בעלה של ענת מזה 28 שנים- היכרתי למעשה רק שם, בתל השומר. למרות שהוא בן כנרת, והיה חבר של ענת גם לפני המלחמה- אני הקטנה- לא הייתי בעניינים.
ענת יצאה מבית החולים להפוגה של כמה חודשים (בין ניתוח לניתוח) רק אחרי שנה וחצי. בכל התקופה הזאת ההורים היו שניהם לצידה כמעט בכל יום ולילה. היה לי ברור שכך נכון שיהיה, אבל היום אני יודעת שהייתי בודדה מאוד באותם ימים.
לקראת המעבר ל"בית ירח" לכיתה ט', היו התרגשויות גדולות: התקיימו מסיבות אזוריות, בימי הספורט המשותפים לבתי הספר באיזור גיליתי פתאום יכולות ריצה (גם אם לא אזכה במדליה- אולי מישהו יבחין בי), עברנו לחדרים חדשים. איתי בחדר היו רבקה'לה ויפעת- והשכן שלנו בחדר הצמוד... מי אם לא יובל... ההתרגשות של הבוקר הראשון (מה ללבוש??) הדאגה לתפוס מקום בכיתה (ליד הגר- חברתי הטובה מאז!) ההתלבטות אם לעבור בפרוזדור של ה"דליתים" (הבוגרים של ביה"ס שנדמה היה לנו שהם עסוקים רק בלבדוק את הבנות ה"אליפיות").
אהבתי מאוד את ימי "בית ירח". לא התאמצתי יותר מידי, היו אהבות ובעיקר המון דיבורים על אהבות, בית הספר טובל בירק ועצים (במשך שנה, עשיתי את יום העבודה שלי בגננות בביה"ס, ומעולם לא נהנתי כל כך לגרף ולעשב- לא לפני ולא אחרי תקופה זו). בקיץ היינו קופצים בהפסקה הגדולה לטבול בכנרת (שהיתה ממש מתחת לחלון הכיתה שלי).
בשיעורים הייתי לא פעם "קפיץ דרוך": "מנגנת" על השולחן כאילו היה פסנתר, בודקת כמה פעמים בשיעור אני יכולה לצאת מהכיתה בלי שהמורה ישים לב... בשיעורים פנויים "מתחרדנת" (תופסת שמש כמו חרדון על הדשא). ואחר הצהריים: ריקוד ארבע פעמים בשבוע, ולינה אצל הגר באפיקים, ומסיבות דיסקו סוערות בלילות שישי עד אור הבוקר ועבודה בפעוטון מידי שבוע.
ענת, ובעיקר רפי היו לי אז האחים הבוגרים שלי, והם שליוו אותי בשנות נעורי ונתנו לי עצות לחיים- יותר מההורים שלי.

לצבא התגייסתי יחד עם בנות כיתתי, זכור לי שבערב הראשון, כשתרגלנו "עמוד נוח עמוד דום"- ציחקקתי, ולפתע שאגה הרס"רית: "גברת מכנרת!! מה את חושבת לך! תפסיקי לצחקק או שתתרגלי פה עד אמצע הלילה!!". נבהלתי נורא וחשבתי: "איך זה שבחושך, בערב הראשון ועוד לא אמרתי לאיש מי אני ומה שמי- והיא כבר יודעת שאני מכנרת?!" מאותו רגע השתדלתי כמובן להיות ממושמעת ביותר ורק לקראת סוף הטירונות, ששוב אותה מפקדת הצעידה אותנו בסך, גיליתי שהיא פונה כך לכל חיילת, רק לשם החרוז...
שירתתי חצי שנה בסיני. אמנם לא הייתי קרבית- אבל כל דבר היה חדש עבורי- לענות לטלפון, לתקתק במכונת כתיבה, ובעיקר המפגש עם "עם ישראל", אנשים עם מנהגים ותרבות שלא פגשתי עד אז בקיבוץ. אחרי חצי שנה, יצאתי לקורס קצינות, ולבסוף שירתתי כמדריכת קצינות בצריפין. הצבא היה לי שיעור לחיים, תרגיל ראשון בעצמאות אמיתית- וכמובן- המפגש הגורלי עם הג'ינג'י- דדי ווידברג, הלא הוא אבא- עודד רגב!
בשנה שאחרי השחרור מהצבא, הייתי בכנרת ועבדתי כסייעת בכיתות א' וב'. באותה שנה היה לי חבר, עמית שהיה איש טבע שכזה, ועסק במחקר על נמרים בעין גדי. אחריו טיפסתי באור ראשון על הרי עין גדי- וזכיתי לראות נמרה וגור, איתו טיילתי ברמת הגולן, וצפיתי בדממה בצבאים מלחכים עשב, ואיתו היפלגתי לראשונה במפרשית והתהפכתי!! בשלב מסויים הרגשתי שאמנם האהבה היא עיוורת- אבל איני מוכנה לסכן את חיי בלכתי אחריו- ונפרדתי ממנו. באותו יום עצמו, יום הלימודים הראשון שלי באוניברסיטה בירושלים- פגשתי שוב את אבא, דדי. היה בינינו "קליק" מיידי, ובמשך שנה בילינו כמעט מידי יום ביחד. "חרשנו" את ירושלים וסביבותיה בטיולים (כמה מוזר, היום אי אפשר להעלות על הדעת טיולים שכאלה בעיר העתיקה, במנזר כרימיזן, בבית לחם..), ביקרנו בכל התערוכות במוזיאון וראינו את כל הסרטים בעיר- עד שנגמר לנו הכסף... בערבי שישי, הייתי צועדת מן הדירה שלי אל השכונה שאבא- עודד גר בה, ואיתי הולכים הדתיים בבגדי שבת בדרכם אל בית הכנסת, לאט לאט יורדת החשיכה ונשמעת הצפירה המבשרת על כניסת השבת.
עודד היה מפנק אותי בארוחת שבת- וכבר אז המאכלים הנפלאים שלו בלבלו את דעתי... ההורים שלי היו אז בשליחות בטאיוואן הרחוקה והאקזוטית, "מבצע שלום הגליל" הפך ל"מלחמת לבנון"- ואני הייתי כל כולי שקועה באהבה ובחוויות הסטודנטיאליות שלי.
כעבור שלוש שנים, אחרי שהתחתנו והיינו כבר בעלי מקצוע, החלטנו לא לגור בעיר, בירושלים, וכפי שאבא סיפר לך- בדרכנו למצפה בגליל הגענו למעגן מיכאל- וראינו כי טוב.

כאן, בשנה הראשונה הייתי מורה של כיתת בר המצווה "כיתת גומא". אז כיתות ז' ח' ט' של מעגן מיכאל היו שייכות לביה"ס המקומי, הכיתות היו במבנה של "כוללת" ובעת השיעור הראשון היינו מריחים מעבר למחיצה את ריחות החביתות שהמטפלת מכינה לנו. אתה יכול לנחש בוודאי עד כמה הצלחנו להתרכז. כמורה- הייתה לי מעורבות עצומה בכל תחומי החיים של התלמידים שלי: החל מניקיון הכיתה בשעה 6:45 לפני הלימודים, דרך חובתם לטפל בסוסים, לימדתי אותם את רוב המקצועות, ועד נעלי הספורט לאימוני הכדורסל- וכמובן- ערבי שישי. ניסיתי להפיק איתם שנה מעניינת ומגוונת (נסענו לקיבוץ דתי, למדנו על המוסדות והוועדות בקיבוץ, טיילנו עם ההורים למכון "איילון" שרק נפתח אז, הילדים למדו לתקן, לתפור ולבשל, ניווטנו ב"חלוץ בודד", וקיימנו ערב "שורשים"). מן הילדים למדתי להתבונן בים ולזהות את האופי של היום, לקטוף פטל, לטייל לנחל תנינים ומה זה גשר חבלים.
אבל מחוסר נסיון וחוסר הבנה, כפיתי עליהם הצגת בר מצווה ארוכה ומשעממת, ולכל אורכה נאלצו הילדים להסתובב על הבמה מחופשים לעכברים... (עד היום אני מכירה להם תודה על כך שהם לא נוטרים לי איבה, ובכל זאת מברכים אותי לשלום ואף משתפים אותי במה בעובר עליהם בחייהם.)

עם הכיתה הזאת הנצו ניצני השינוי שעוברת החברה בקיבוץ, ויחד איתם, כשהיו בכיתה ט'- עברתי לביה"ס האזורי "חוף הכרמל". כשבאנו לשם, היו רק שלוש כיתות במחזור וצוות המורים היה קטן ומשפחתי. היום אנחנו הרבה יותר פתוחים לשאול שאלות, ללמוד, להתחדש, ויודעים שלא רק מה שהוא של הקיבוץ- הוא טוב ונכון.
חודש אחרי שנפרדתי מהחניכים הראשונים שלי במעגן מיכאל- נולדת אתה, בני היקר, ואני- לקחתי לי שנה חופש מן ההוראה- והתמסרתי כולי לכיף העצום של גידולך.

אני מתבוננת בך היום, ואני יודעת שאכן, אתה "הצלחה כפולה"- אתה דומה גם לאמא וגם לאבא. ולא רק שהסבים משני הצדדים חשים סיפוק- אלא שאני רואה אותך מעורב, מתעניין, משתעמם לרגעים, רגיש לאחרים, מנומס, מתרגז, כועס, לומד, אחראי, מציק, חושב ובעל ערכים- ממש כמו אימא ואבא... ודע לך שאין אושר גדול מזה להורים..
הקיבוץ שאתה גדל בו שונה מאוד מן הקיבוץ שאני גדלתי בו. הזמנים אחרים- ובדרך כלל- לטובה. אני שמחה שאנחנו חיים בקיבוץ, שבעולמנו המשתנה, שנדמה שהוא מתקדם ללא כיוון ברור- אנחנו חיים בחברה שמאפשרת לנו להשפיע, להתפתח באופן אישי בכיוונים שונים, שאנשים מתייחסים בה באנושיות ובאמון בסיסי זה לזה, ושרואה בחיים בעלי משמעות ותוכן- מטרה שראוי להתאמץ בשבילה. מקווה שתספוג את הערכים והאהבה שלנו- ותצמח לבנות את חייך ולהיות מאושר.