אמא יקרה שלנו,

הפרידה ממך קשה נורא. קשה לקבל שלא נראה אותך יותר בערבי שבת לבושה חגיגית עם מחרוזת יפה על צווארך, מחכה שנעלה יחד לחדר האוכל, שלא אשאל אותך יותר איזה ספר את קוראת, לא נשחק רמיקוב עם הילדים, לא תשאלי אותי מה אני עושה ותגידי שאני עובדת קשה מדי, שלא אשתף אותך עוד בשאלות ותשיאי לי עצות חכמות.

הייתה לך אמא זכות ויכולת מיוחדת במינה לגעת בנפשם של אנשים רבים ברובם אנשים ונשים צעירים ממך בשנים. שלמרות דרכך הישירה והחודרת לפעמים לומר את דברייך, אהבו אותך וראו בך דמות משמעותית עד מאד בחייהם. זכיתי אמא שחלק גדול מחברותייך וחבריך הצעירים ממך היו ונעשו לימים לחברים קרובים שלי. את קיבלת את המציאות הזו בברכה ובשמחה גדולה, ואני זכיתי להכיר אותך דרך עיניהם לא רק כאמא אלא גם כאשה מרשימה, מהפכנית בדעותיה פותחת שערים ומשנה מציאות. 

כשנעשיתי אמא צעירה ואת סבתא לילדי, נפתחה בפנינו הזדמנות לעוד רבדים בקשר. היית סבתא נהדרת לכל נכדייך. תמיד הייתי מתפעלת מהמוכנות הכנה שלך לשים הכל בצד, לוותר על כל פעילות אחרת, ברגע שהיינו רוצים לבוא עם הילדים לבקר אותך ואת אבא או זקוקים לבייביסיטר,  גם כשזה אמר לנסוע לבדך לפרנקפורט שלוש פעמים בזמן שהותנו שם.

לפני מספר שנים סיפרתי לך ששרוני שלי לא מסתדרת כל כך עם בית הספר. אמרת לי, תגידי לה שגם סבתא שלה הייתה כזו ובכל זאת יצאה סבתא טובה. מעניין אמא, עניתי לך שאת לא אומרת שסבתא שלה כתבה ספרים, סיימה MA בפסיכולוגיה בהצטיינות ואף עשתה דוקטורט, ואת צחקת ואמרת נכון. כן ההישגים המרשימים האלה אמא לא באמת חדרו לתודעת העצמי שלך ולא שינו אותך או את העמדה שלך מול העולם. נשארת עד סוף ימיך ילדה סקרנית אוהבת לצחוק מוכנה תמיד ללמוד דברים חדשים ולהקשיב לאנשים צעירים . מעולם לא העברת ביקורת על העולם המשתנה ולא טענת שפעם היה פה טוב יותר. שמרת על אופטימיות ותקווה חיובית לעתיד כפי שיעידו דברייך החכמים בסרט "יחפים בחול החם".  

גדלת בירושלים בבית בורגני דובר אנגלית, תמיד ציינת שמכל חברייך בגימנסיה את היחידה שהלכה להגשמה בקיבוץ. בגיל 18 לבדך עם 2 מזוודות ביד צעדת בשדרה היפה בואכה פרדס חנה לחבור אל הגרעין המייסד של מעגן מיכאל וקשרת בקיבוץ את חייך. הייתה זו בחירה משמעותית שהיה בה גם כאב. בכתיבתך שחלקה גם יצא לאור בספר "הולכת לקיבוץ", הרבית לעסוק במחירים ששילמת על אימהות בתקופת הלינה המשותפת, והיית פתוחה ומוכנה באומץ לב להתמודד גם עם הכעסים והכאבים שלנו.

אבל המתנה הגדולה של חייך היה הקשר האוהב כל כך עם אבא. חוברתם באהבה גדולה ובמפעל חיים משותף שמילא את חיי שניכם במשמעות ערכית עמוקה. הפרידה ממנו הייתה לך מאד קשה עם געגוע עמוק שלא מרפה. מאז הפרידה מאבא לפני חמש וחצי שנים, היית לנו לעוגן ולאבן שואבת. בצד העצב והקושי הגדולים של ימייך האחרונים, התקיים בנו אושר גדול לחוות אותנו,  הבנים והבנות, החתנים והכלות, הנכדים הנכדות, ואפילו הנינים המתוקים, מקיפים אותך בדאגה, במסירות ובאהבה גדולה. 

לא פעם בשנים האחרונות הבעת רצון להיפרד מהעולם ואנחנו ענינו לך שיש לך תפקיד חשוב מאד בליכוד המשפחה סביבך. עכשיו אמא האתגר הזה הוא שלנו דור הבנים ואנחנו מחויבים לו עד מאד.

היי שלום אמא שלנו אהובה, נפשך היקרה ודאי כבר מחובקת עם נפשו של אבא במרומים, משקיפים ומשגיחים עלינו יחדיו בחוכמתכם הרבה ובאהבתכם הגדולה. 

תודות!

ברצוננו להוקיר תודה לכל מי שליווה, טיפל, תמך ואהב:

לצוות המרפאה ובעיקר לד"ר יואב ולרותי האחות שטיפלו במסירות, לצוות הגיל השלישי ומיכל העובדת הסוציאלית שליוו ודאגו לרווחתה, לאנשי הבית הסיעודי ומיכל שדה בראשם, שבימיה האחרונים היו לנו לסעד ותמיכה, לכל החברות והחברים שהקפידו לבוא ולבקר, להקל על הבדידות, להעלות זכרונות ולקיים את הידידות רבת השנים.

תודה מיוחדת וגדולה לרובי, המטפלת האישית, שהתייחסה אליה כאל אמא לכל דבר, טיפלה, דאגה, עודדה, והייתה לצידה עד הרגע האחרון. אנו אסירי תודה לך!

Special thanks to Rubi, her personal take care, who treated our mother as her own, nursed, looked after, encouraged and stayed with her until the last moment. We are grateful!  

המשפחה

____________________________________________________________________________________________

סבתוש אהובה שלי,

עדיין אני לא מצליחה לעכל שאת לא פה אתנו ואני כבר נורא מתגעגעת. היינו אתמול בבית שלך והיה לי מאד קשה בלעדייך. אני כותבת אליך והדמעות מציפות את העיניים והזיכרונות מציפים את המחשבות.

אני לא מאמינה שלא נצחק אתך עוד יחד בימי שישי בערב, שלא נאכל יחד בחדר האוכל כשאני רצה לפני כולם לתפוס מקום קרוב ונוח כדי שלא תצטרכי לעבור את כל חדר האוכל על הכיסא גלגלים.

מאז שהייתי תינוקת הבית שלך ושל סבא היה בשבילי בית שני. תמיד חיפשתי תירוצים לנסע אליכם עד השבוע האחרון. זוכרת אותך פוחדת מהשיגעונות שלי בבריכת השחייה, לוקחת אותי ואת תמרה לגן השעשועים ושומרת כל הזמן שלא ניפול, משחקת איתי ועם גיא רמיקוב אפילו כשכבר היה קשה לך לזכור את החוקים, יושבת לידך לשיעורים בסמרטפון שלך כשאני מנסה להסביר לך בידיים שלי ואת מתעקשת להחזיק בידייך ומנסה לחטוף לי את הטלפון מהיד.

אני זוכרת איך היינו באים לארוחות ערב ואני כמו שאני אוכלת ברעש, מלקקת את הצלחות אבל לא באמת הערת לי, רק הסתכלת במבט מחייך של: מה היא עושה בדיוק? בשנים האחרונות כשכבר לא שמעת כל כך טוב, לא תמיד הצלחתי להתאים את סגנון הדיבור שלי שתביני, לפעמים אמרת שאני מדברת מהר וחלש מדי וכשהגברתי את הקול אמרת - שרוני אל תצעקי אני שומעת. אבל תמיד ידעתי שיש בנינו הבנה ללא מילים.

הימיים בהם היית בבית הסיעודי היו לי ימים קשים מאד. השתגעתי מהעובדה שאת סובלת, ואני לא יכולה לעזור. כי זה מה שתמיד רציתי, לעזור לך בכל דבר. לדעת שאת שוכבת שם וכל מה שיש לי לעשות זה להתפלל בשבילך שיהיה לך טוב. אני מקווה שטוב לך עכשיו והפגישה עם סבא הייתה טובה.

סבתוש, היית מאד מאד משמעותית בשבילי ולקחתי ממך המון לחיים שלי. אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדייך אבל אני יודעת שאני אוהבת אותך המון ואני לא אפסיק לאהוב אותך בחיים ולהתגעגע.

שרון
__________________________________________________________________________________________

סבתא, סבתא שלי, סבתא של כולנו.

קשה לי להאמין שאת כבר לא איתנו, אבל אני לא עצובה. אני לא עצובה כי אני יודעת איזה חיים שלמים ומדהימים הבאת איתך, איזה ערכים, איזה בן אדם. את מדהימה סבתא איך אני גאה להיות נכדה שלך, את באמת מדהימה. חכמה, אמיצה, כנה, שמחה ובעיקר אוהבת ומכילה, את אהבת אותנו ואת סבא באהבה גדולה, שזו תכונה מדהימה, ומקווה שיכולתי להחזיר לך אהבה כמו שבאמת הרגשתי, אהבה ענקית. נכון, כבר לא נבוא לבקר אותך, להביא לך פנקייקים ולדבר איתך, אבל את תמיד איתי בלב, השארת בי משהו שאי אפשר לשכוח, אי אפשר להוציא. אז לפחות עכשיו את כבר אולי יכולה לעשות דברים בעצמך, לפחות עכשיו את עם סבא שחיכה לך שתבואי, ואת חיכית לו, איזה כיף.

 אני מנסה להיזכר ברגעים איתך אבל אני לא ממש נזכרת, אבל אני יודעת שהם היו רגעים טובים, שהרגשתי בטוחה, שהייתי שמחה.  אני נזכרת שלפעמים חיפשת להגדיר אותנו, דברים כמו: "אבא הוא מאוד... וכאלה. כאילו כדי להכניס ממך משהו בנו, ובנו משהו ממך.

אני כל כך שמחה שהיה לנו הזדמנות להיות ביחד, גם אם לא הרבה. אני שמחה שיום אחד באתי אלייך, ושעתיים פשוט דיברנו, וזה היה כל כך כיף, הלוואי שיכולנו שוב, הלוואי שיכולתי להחזיר את הזמן אחורה ולהיות איתך עוד, לפחות עוד קצת. אני שמחה ששרוני ואני באנו לבקר אותך לפעמיים לכמה ימים. ואני גם מאושרת שנפרדתי ממך, גם אם לא היית לגמרי פה, אני יודעת שהקשבת לי, שהבנת אותי, זה נותן לי קצת יותר לקבל את המוות שלך, שנפרדנו בדרך טובה.

 אני אמשיך לצייר בהשראתך, לאהוב פרחים ולא לקטוף אותם, ואולי אפילו אנסה לתפור עם הערכה שנתת לי, הכל כדי להיזכר בך ולהשאיר אותך איתי.

אז אני שולחת אותך בדמעות, כי אי אפשר שלא, אך גם בחיוך ענק ואהבה ענקית, בדיוק כמוך.

שלך תמיד סבתא,

תמרה

_____________________________________________________________________________________________

 אביבה

עשרות שנים הייתי לידך, מיום הקמת בית הספר המשותף האזורי ועד הימים האחרונים.

היית לי חברה, מורה ומנחה. כל פגישה בינינו שיעור. לעיתים הסכמות, ולעיתים ויכוח ואי הסכמות. לעיתים שמחה ולעיתים עצבות.

קולך תמיד נשמע בבהירות וחדות. דיברת על האדם האינדיבידואלי וטיפוחו, ועל הקבוצה וטיפוחה. האמנת "בתהליך" כדרך. את מחנכת ועיקבותייך נראים בשדה החינוך, מגן הילדים, דרך בני הנעורים ואנשים מבוגרים.

אהבת את הקיבוץ וגם ביקרת אותו, ולעיתים אף בצורה נוקבת. הנחת סימני קריאה וגם סימני שאלה וספק, למשל – בנושא הלינה המשותפת בבתי הילדים בעבר, נושא שלא נתן לך מנוח.

זכית שאנשים, ובעיקר צעירים, הלכו אחריך, הייתה בך רוח צעירה עד יום מותך.

בפגישתנו האחרונה, ביום א' שעבר, דיברנו על סיפרה המצוין של נורית גרץ, "ים ביני ובינך". זהו סיפור אהבה ענק וכל כך עצוב.

והיום, יום לכתך מאתנו, אני כל כך כל כך עצוב.

שלום שלום חברה יקרה,

רמי אלוני
_________________________________________________________________________________________

קשרי משפחה 
בעלה ----- אלי זמיר​ ז'ל.
אמה------- מרים מינדל ז'ל