חיפוש


יום ראשון, 16 יוני2019
בגדהושא
27282930310102
03040506070809
10111213141516
17181920212223
24252627282930

זמיר אלי 1925-2010

שם משפחה זמיר 
שם פרטי אלי 
תאריך לידה 15.3.1925 י"ט אדר תרפ"ה 
תאריך פטירה 23.8.2010 י"ג אלול תש"ע 
שם בן/בת הזוג אביבה 
ארץ מוצא אוסטריה 
מקום קבורה מעגן מיכאל 

אלי זמיר - חייו / המשפחה

"אשירה לה' בחיי
אזמרה לאלוקי בעודי
יערב עליו שיחי
אנוכי אשמח בשם".
תהילים ק"ד

אלי נולד בווינה, אוסטריה, ב-15.3.1925, בן לחנוך ושרה זיסר ואח לתקווה שהייתה גדולה ממנו בשנתיים.
הוריו הגיעו לווינה מפולין. אביו התפרנס מגזירת עורות לנעליים, והם גרו בדירה קטנה באחד מהרובעים היהודים בעיר. ההורים היו אנשים דתיים וציוניים. בן שלוש הלך אלי ל"חדר" ללמוד עברית ותורה, וכנער הצטרף לתנועת הנוער הציונית "גורדוניה". סיפורי ילדותו ונערותו שזורים במשפחתנו. בשנות השלושים הלכה וגברה האנטישמיות באוסטריה, ששיאה היה ב"ליל הבדולח", בו נשרף, בין השאר, בית הכנסת בו נהגה המשפחה להתפלל. הוריו הבינו את הסכנה הצפויה, ושהמוצא היחיד יהיה לשלוח את הילדים לארץ ישראל, פלשתינה דאז. דרך עלית הנוער זכו אלי ואחותו להיות בין המעטים שקיבלו "סרטיפיקט" (אשרת כניסה לארץ מטעם המנדט הבריטי). במרץ 1939, בהיותו בן ארבע-עשרה, נפרד אלי מהוריו ויצא למסע העליה לארץ. שוב לא התראו. חליפת המכתבים ביניהם נמשכה עד שנת 1942 ואז נפסקה. שני הוריו, יחד עם קרובי משפחה רבים, נספו בשואה.
בארץ הגיע אלי עם קבוצת נערים יוצאי אוסטריה וגרמניה לפנימיה בתלפיות שבירושלים, שם למדו והחלו להכיר את הארץ.
ב- 1942, והוא בן שש-עשרה, עבר יחד עם קבוצתו לקיבוץ עין גב כחברת נוער, שם המשיכו בלימודים חלקיים ובעבודה בחקלאות ובדייג. שנתיים לאחר מכן הצטרפה קבוצתו, שנקראה אז "נוער א'", לקבוצת "הצופים א'" שישבה בפרדס חנה, במטרה להגשים ולהקים קיבוץ. שתי קבוצות צעירים אלו - יוצאי אירופה וילידי הארץ - הם המייסדים של מעגן מיכאל.
ב-1944 עברה הקבוצה, בפקודת ה"הגנה", לגבעה סמוכה לרחובות (כיום "גבעת הקיבוצים") והקימה שם מפעל מחתרתי לייצור תחמושת.
בתום מלחמת העולם יצא אלי לסמינר שליחים של "הקיבוץ המאוחד", ומשם לשליחות באירופה שנמשכה לסירוגין עד 1949, על מנת לארגן העלאת פליטים לארץ דרך העלייה הבלתי לגאלית. חלק גדול מזמנו הוקדש לבתי הילדים שהוקמו בגרמניה והיוו בית ראשון לילדים ששרדו. כמו כן היה פעיל בארגון "הבריחה" שעסק בהברחת היהודים מאירופה לארץ ישראל. החזרה לאירופה לאחר המלחמה וההתמודדות עם היקף השואה הנורא ועם האובדן האישי שלו היו לאבן דרך בחייו. המפגשים עם ניצולי השואה, ילדים ומבוגרים, היו לחוויות המשמעותיות והמעצבות ביותר בחייו, ששיאן המפגש והחברות עם יצחק (אנטק) צוקרמן, ממפקדי מרד גטו וורשה.
בשנת 1949 הקים יחד עם חבריו את קיבוץ מעגן מיכאל. ב-1951 נולדה לו ולרחל טוביאס, חברתו לחיים אז, בתם הבכורה, יעל. זמן לא רב לאחר מכן נישא לאביבה ובהמשך נולדו התאומים, עמוס וחקי (יצחק), ורותי, בת הזקונים. ב- 1958 בחרה המשפחה בשם חדש, "זמיר", בו נשזרו שם המשפחה הקודם יחד עם האהבה הגדולה של אלי (וכל המשפחה) לזֶמֶר. הוא לימד אותנו ואת כל הקיבוץ שירים רבים, אותם הביא מבית אבא וממסעותיו ומפגשיו במשך השנים. כמה מהשירים הפכו להיות לחלק ממסורת החגים במעגן מיכאל: "מה מרשרש פה" בסוכות, "הָיֹה הָיָה יווני רשע" בחנוכה ושירי ההגדה של פסח, בראשם "שיר המעלות".
בשנים הראשונות בקיבוץ עבד אלי בדיג ובבניין, היה מזכיר, עסק בפעילות ציבורית במסגרת "הקיבוץ המאוחד", עמד בראש שתי משלחות לפסטיבלי נוער לוורשה ולמוסקבה, שימש כמזכיר "הנוער העובד" וכמורה ומחנך לילדי הקיבוץ בתיכון.
בסוף שנות ה-60 יצא ללימודים. ראשית לקורס הגבוה ב"אפעל" ולאחר מכן ללימודי כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1971 הקים את המחלקה הכלכלית בפלסאון ובשנים 1975-80 שימש כמנהל המפעל.
ב- 1980 קיבל על עצמו אלי את המשימה לכהן כמזכיר מטעם "הקיבוץ המאוחד" יחד יוסף פרלמוטר (מקיבוץ מפלסים) מ"איחוד הקבוצות והקיבוצים", במטרה לאחד את שתי התנועות לאחת, היא התק"ם. זמן לא רב לאחר האיחוד פרץ המשבר הקשה של התנועה הקיבוצית כולה. אלי עמד בלב הסערה וניסה, יחד עם חבריו, להבין את המתרחש ולנסות להקטין את הנזקים. על התקופה הזו כתב בחוברת האחרונה שהספיק להוציא לאור.
בשנים 1985-88 נקרא לכהן בקדנציה שנייה כמנכ"ל פלסאון. לאחר מכן, ועד פרישתו לגימלאות בגיל 80 (!), המשיך לעבוד בפלסאון במחלקה הכלכלית. שנות העשייה הארוכות בפלסאון היו מקור הגאווה והעניין המרכזיים בחייו. סגנון הניהול שלו התבסס על ערכי היסוד של חייו: יושר, הגינות, פשטות, כבוד והערכה לזולת. כל מצב שהתעורר שקל בהגיון וקור רוח, תוך הסתכלות קדימה וניתוח ריאלי של העובדות. הוא דגל בפתרונות של פשרה (שמכונים כיום "Win-Win situations") כעקרון הנכון לאי הסכמות, והאמין שרוח המפעל היא רוח השיתוף והיחד.
המשפחה הייתה תמיד מקור כוחו ושמחתו. לנכדיו קרן, רחל, הגר ואיל, ילדיהם של יעל ובני; אילן, דנה וירון, ילדיהם של עמוס ודיאן; מיכל, עמר ותמרה, ילדיהם של חקי ודפי (דפנה); וגיא ושרון, ילדיהם של רותי ושלדון, היה קשר מיוחד איתו.
בשנים האחרונות הקדיש את זמנו לקריאה וללמידה, בעיקר של תכנים יהודיים. קרא את התנ"ך מראשיתו ועד סופו ובנוסף גם פרשנויות רבות ומחקרים שונים.
את השעות הארוכות והמתישות בטיפולי הדיאליזה אותם עבר בשלוש וחצי השנים האחרונות הצליח להפוך לשעות יצירה מבורכות של כתיבה והוצאה לאור של שבעה כתבים שונים, הקשורים לזיכרונותיו ולמחשבותיו.
בשבועות האחרונים הלך כוחו ואזל. ליווינו אותו באהבה ובתקווה שיצליח שוב להתאושש והדבר לא צלח. עד יומו האחרון היה צלול, קשוב וער למתרחש סביבו ועם המבט קדימה.
כל מהותו שוכנת בלבותנו ובהווייתנו ושם יישאר לעד.
המשפחה

--------------------------------------------------------------------------------

דברים לאבא / רותי

אבא'לה, חשבתי לעצמי לפני כמה ימים איזה חיים מלאים חיית. מלאי עשייה משמעותית, יצירתית, מובילה, פורצת דרך. המון אנשים הכירו ואהבו אותך אבא, כמנהיג, כמנהל, כאיש חכם מרחיק ראות.
אבל בבית, במשפחה, אני חושבת שחיברת אותנו בעיקר לאהבות הגדולות שלך, לאלה שבאות מהבטן, מהנשמה.
לאהבה הגדולה שלך לכדורגל שזורמת בעורקים של כולנו. אני זוכרת את שנינו במונדיאל של 74 יושבים מול הטלביזיה במקלט השכונתי, מתוסכלים מההפסד של הולנד לגרמניה, וארבע שנים אחרי זה, כבר בבית, אבל מול מסך מרצד בשחור לבן מנסים לקלוט שידורים מירדן.
לאהבה הגדולה שלך למוזיקה היהודית, ולמרות ששעות הילדים היו קצרות, הצלחת לחבר אותנו בטבור למוישלה קוסביצקי, ליוסלה רוזנבלט, למשפחת מלבסקי. עד שכשקצת גדלנו, למדנו יחד איתך את כל שירי פרחי טורונטו ולונדון ושירה חדשה, ושרנו אותם בעיבודים של עמוס בחגים ובאירועים בקיבוץ.
לאהבה שלך לספרות, ואין תמונה יותר ברורה בראש שלי מהשנים האחרונות מאשר אותך יושב אל שולחן האוכל וקורא כל מה שנכתב אי פעם על התנ"ך, החסידות, פרקי אבות, השואה. וזאת, גם משום האהבה והדאגה הגדולה שלוותה אותך כל חייך לגורל העם היהודי. ואנחנו שגדלנו על סיפורי השליחות באירופה אחרי המלחמה וסיפורי הפסטיבלים מאחורי מסך הברזל בשנות החמישים, מקווים להמשיך לשמר את הדאגה הזו בדרכנו.
ולאהבתך הגדולה מכל לאימא, עם הזוגיות המדהימה שלכם ושותפות הדרך שבניתם ביניכם שהיא השראה לכולנו, ואתה בטח זוכר את הברכה של מיכלי ודנה ביום הולדת ה-85 שלכם.
קשה לי לדמיין את העולם הזה בלעדיך אבא. כל כך הרבה דברים עוד יש לי לומר לך, כל כך רוצה עוד להקשיב למילים החכמות שלך. עולות מול עיני תמונות של יחד, במסעדות עממיות בתל אביב על שניצל וצ'יפס, של שיחות עומק בבית, של משחקים עם הנכדים, של טיולים משפחתיים לירושלים.
ובשנים האחרונות אבא, שלוש וחצי שנים של טיפולי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע ארבע שעות בכל פעם, ואתה נושא את המשא הכבד הזה ללא מילה אחת של טרוניה. לומד לאהוב את אבי, נהג המונית שמסיע אותך הלוך וחזור, מבקש שאקנה לך חוברות תשבצים כל מספר שבועות, וכותב ספרים. לפני שנתיים חגגנו יחד עם חברים קרובים את יציאתו לאור של הספר הראשון שלך "חיי כיהודי" ומאז הצטרפו אליו עוד שישה.
ובשבועות ובימים האחרונים, כשהגוף החזק שלך כבר איבד את כוחו, ידעת להמשיך ולשמור על הכוון הפנימי והשלמות הכל כך מיוחדים שלך.
והיום, העשייה הרבה שלך בעולם הזה אבא, מהדהדת בתוך כולנו, מחייבת אותנו להמשך דרך. ואתה, בעולם של מעלה, ודאי מוצא את מקומך ליד אלוהים, שהוא אלוהי המעשים הטובים והחכמים, כי יש עוד הרבה צורך בטוב ובחוכמה בעולמות של מעלה ובעולמות של מטה.
שמור על עצמך אבא'לה, אנחנו אוהבים אותך מאד, כל כך כל כך תחסר לי.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
לסבא / ממיכל

סבא,
זאת הפעם הראשונה שאני מדברת אליך ולא בטוחה שאתה שומע, ולא יודעת שאתה מקשיב ורק לי.
אנחנו יומיים יושבים בבית שלכם, הילדים והנכדים, המשפחה הגדולה שלך, ולא מצליחים לעכל שהלכת לנו, שאתה כבר לא פה יותר.
פעם בכמה דקות מישהו מהמשפחה מרים את הראש, מחפש אותך לשאול משהו, לנסות להבין משהו, לספר לך... אבל רואה שהכסא ריק ושאתה כבר לא שם.
המבטים של שאר בני המשפחה קולטים, נותנים הרגשה שגם הם, ולא רק אני, פשוט לא מצליחים להאמין לזה.
לפני כמה חודשים ישבנו כל המשפחה ביום ההולדת שלך ושל סבתא, במה שעכשיו נראה קצת כמו טקס פרידה. ישבנו וכל אחד אמר מה יש בו שהוא לקח ממך ומה יש בו שהוא לקח מסבתא, ואיך בעצם הוא רואה את עצמו כממשיך הדרך שלכם. אני שמחה שנפל בחלקך לשמוע מתחתית הלב שלנו מה באמת אנחנו מרגישים.
אמרתי אז, שהנחלת לנו חיים חילוניים לגמרי אך מלאי הערכה וסקרנות לדת - וכך אני חיה.
אמרתי אז, שאני מאחלת לעצמי חיים מלאי נתינה, השפעה, הצלחה, בריאות ושלווה כמו שהיו לך.
אמרתי שאני מאחלת לעצמי לקחת כדוגמא את המודל שלך ושל סבתא לזוגיות ואהבה לאורך כל כך הרבה שנים. שתדע שלסבתא קשה, היא אוהבת אותך מאוד ואתה מאוד חסר לה עכשיו, אבל היא חזקה מאוד, חזקה יותר מכולנו - אז אל תדאג לה. אנחנו מבטיחים לשמור עליה מכל משמר.
רציתי שתדע שהבית שלך ושל סבתא והקיבוץ בכלל תמיד היווה עבורי מקום כל כך חזק - כמו בסיס אם. שגם כשהכל משתנה וזמני וארעי תמיד יש את המבצר שלכם, תמיד נותן הכוונה, מקום לפרוק בו וחלל להתייעץ. שבו אתה הכי אתה, אבל תמיד גם מרגיש עם זה הכי טוב.
הסתובבתי לאורך השנים בקיבוץ כאילו יש לי מקום של כבוד פה - כאילו אני אף פעם לא סתם עוד אורחת.

נכון שזה מעגל החיים וככה הדברים קורים, אבל למרות כל ההכנות זה תפס אותי מופתעת.
כבר תקופה ארוכה שהרגשתי שאנחנו קרובים לסוף. בשבועות האחרונים נתת לעצמך להפתח יותר, להביע יותר רגש, ובאחת הפעמים שנפרדתי ממך בבית החולים אמרתי לך: "סבא - אנחנו אוהבים אותך - תשאר איתנו", ואמרת לי בכזה עצב וכאב - מיכלי, תאמיני לי שגם את זה אני יודע.
ולמרות שלא אמרתי הרבה, הרגשתי והבנתי באותו הרגע שאתה מרגיש מאיתנו הכל, בלי מילים - ראש השבט, וידעתי שאתה יודע שאתה מודל לחיקוי עבורי.

ניסיתי בתקופה האחרונה לחרוט בזכרון רגעים אחרונים איתך, את הקול שלך, הנוכחות והריח. ניסיתי גם להספיק להגיד, לשמוע, להתייעץ. אבל יש עוד כל כך הרבה דברים שלא הספקתי, סבא. עוד כל כך הרבה דברים שלא הספקתי להגיד, דברים שרציתי שתדע, לשתף אותך, להתייעץ איתך. יש עוד רגעים בחיים שרציתי שתהיה שם איתי, שתלווה אותי.
חיית ומתת בכבוד כל כך גדול וככה אנחנו זוכרים אותך.
מקווה שאתה גאה בי ובנו.
אוהבת אותך וכבר עכשיו נורא מתגעגעת.
שלך תמיד,
מיכל

--------------------------------------------------------------------------------
 
מסלעי היסוד שלנו / מוקי צור

הלך לעולמו אלי זמיר ממעגן-מיכאל, מעמודי התווך של התנועה הקיבוצית.
פטירתו של אלי זמיר, בן 85 במותו - היא כעקירת סלע יסוד. הוא אומנם לא היה בין מייסדי התנועה הקיבוצית, אך בדור המשברי, הגורלי, של התנועה הקיבוצית, בין השואה לשנים הראשונות להקמת המדינה - היה אלי מדור המייסדים.
שמועה ראשונה על אלי שמעתי עם הגעתי לעין-גב. הוא היה חבר בחברת הנוער הראשונה שהגיעה לעין-גב הצעיר, בראשית שנות הארבעים. לחשו לי שלמרות שהיה ב"קיבוץ המאוחד" ולא ב"איחוד", הוא איש נפלא.
כשהגעתי ל"נוער העובד" - הוא ייצג בו את הקיבוץ-המאוחד. אני הייתי מפא"יניק תוהה. גיליתי כי הוא איש אחראי, אך נטול משחקי שלטון או יוקרה. הוא האמין בעקרונות וסלד מצביעות. ראש גדול ומכנסיים קצרים.
הוא היה איש כלכלה, אך לא האמין במאגיה שבה, אלא כי היא כלי חברתי המגלה כוחות של יצירה, אחריות חברתית, קדמה המשרתת אדם. את שעשה הקיבוץ לחקלאות - ביקש להביא לתעשייה הקיבוצית: אמונה בייצור, בעשייה משותפת, בניהול דמוקרטי, בעילוי אנושי, ביחד המבקש את היחיד.
כשהיה מזכיר התק"ם, יחד עם יוסף פרלמוטר - התקרבתי אליו יותר. הקשר בין שניהם היה מרגש. כה שונים וכה קשורים. אלי זמיר ויוסף פרלמוטר ניסו לאבחן את רעידת האדמה הכלכלית שהסתתרה מאחרי הפנטזיות של האינפלציה בראשית שנות השמונים, אך לא הצליחו להוריד את הרבים מהעצים. כשהגיע המשבר הכלכלי ספג אלי לא מעט בוץ, אך הגיב באצילות. הוא גילה הבנה לצער ולאכזבה שפקדו רבים בקיבוצים, אך ידע להבחין בין אלה שעשו זאת בתום ובכנות לבין גסי הברך שניצלו את הרגע. הוא נסוג אל עשייה.
כשחלה, החל לכתוב את חשבון נפשו, גילה חלק מדרכו, הקדיש את רגעי המצוקה לפעילות רוחנית אינטנסיבית והיה גאה על יכולתו זו. הוא, וגם אנחנו, לא נשכח תקופה מכוננת אחת. אלי זמיר יצא לאירופה אחרי השואה בה איבד רבים מבני משפחתו. הוא היה "שליח שחור" - בלי מעמד פורמאלי ובלי סידורים. שם גילה את מנהיגי תנועות הנוער, ובמיוחד את אנטק צוקרמן וצביה לובטקין. עבורו, היה זה מפגש מרכזי. כל ימיו ביכה את העובדה כי לא ניתן להם להתגלות במלוא שיעור קומתם בחיי החברה והמדיניות בארץ. בעניין זה היו לו חילוקי דעות עם חלק מאבות התנועה בארץ, שחשבו כי מי שיצא משם זקוק לחינוך מחדש.
בשנות העשרים לחייו מצא עצמו מלווה כ-270 נשים הרות, בנסיעת רכבת סודית מגרמניה לצרפת, כדי לעלות אותן ארצה. הייתה זו אחריות גורלית. הרכבת נעצרה בדרך בגלל שביתת עובדי התחבורה בצרפת, והאחראים עליה הלכו אל מטה השביתה, שכנעו את מנהיגיה לשבור חלקית את השביתה והביאו משאיות לקחת את הנשים ליעדן. אלי תהה כל חייו מהיכן לקח את העוצמה והתושייה באותם רגעים מיוחדים. אני כבר לא התפלאתי. אכן, סלע יסוד.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
דברי פרידה מאלי זמיר / טובה פוזנר

היום אנו נפרדים מאלי.
פרידה מחלישה את הגוף, יונקת מאיתנו מה שהיה בנו מאותו אדם, כאילו לומר: הלך מאיתנו - ומאלי היה בנו הרבה.
פלסאון הוקמה, נבנתה, העמיקה שורשים וצימחה ענפים חזקים ובריאים בזכותם של האנשים שהיו וישנם כאן לאורך כל הדרך.
אלי הצטרף לפלסאון בשנת 1975 כמנכ"ל המפעל. הקים וביסס את היסודות הכלכליים-פיננסיים והיה שותף למעגל המצומצם שהפך את פלסאון בראשית שנותיה ממפעל לחברה.
יצא לפעילות תנועתית ב-1980.
בשנת 1986 נאות אלי לשמש שוב כמנכ"ל עד לשובו של שאול אשכנזי מלימודיו ב-1988.
בשנותיו כמנכ"ל ייצג את פלסאון מול מוסדות בארץ והשלים בכך פן, שאצלנו תמיד בחוסר.
מהות היחסים מפעל-קיבוץ חרשה בו קמטים. בעדינות ארג בחוטים דקים את מערכת היחסים המורכבת והטעונה הזו, שלא תהיה מעיקה, שתשאיר אותנו שפויים.
עמד על כך ששכבת המנהלים תהיה מבני המקום, חיזק את הקשר קיבוץ-מפעל למען לא יהפכו להיות ישויות נפרדת, להבטיח שלעולם לא יאמרו "למפעל יש קיבוץ". במרקם העדין הזה שילב הסתכלות אסטרטגית שלא תפריע לחברה להתפתח גלובאלית, שתקבל את המרחבים להם היא נזקקה.
אלי ניתב את השפיות של יחסי קיבוץ-מפעל במערם התפיסות של אותן שנים.
הרבה תובנות ערכיות ועסקיות צריך היה כדי להגיע גם להחלטות ומעשים, לאחר שעות של דיונים קשים, ערכיים, מהותיים - אלי היה שם להבטיח זאת.
בשנים שלאחר מכן, שימש אלי כמנהל הכספים בחברה וכתמחירן. תחזק ושידרג את המערכות החשבונאיות והכלכליות, פיקח על התהליכים הללו בחברות הבנות והפך אותן לחברות המנוהלות על פי קנה מידה בינלאומי. עקב אחר ביצועים, השקיע הרבה, ייעץ וסייע בקשרים החברתיים והיה מוערך מאוד על ידי עמיתינו בעולם.
מחשבתו הבהירה ויכולת ההסבר וההכוונה שלו, סייעו לדור ה"צעירים" בפלסאון לקבל ולהשלים את התרבות הארגונית כפי שאנו חיים אותה היום.
אלי כמנהל, שותף וחבר לניהול העסקים, היה יוצא דופן בחתירה לייצר, לחנך וללוות את מנהליה הנוכחיים של פלסאון. באופן אישי נתרמתי ממנו במסעותינו המשותפים, בדיונים, בהתכתבויות ובפן האנושי המיוחד מאוד שנתן לכל אלה.
חום ליבו הרחב, העומק היהודי והציוני שאפיינו אותו, והיו כל כך שזורים במילים ובמבטים ובעיקר בסיפורים – ייצבו דור מנהלים עם פן קצת אחר.
אלי עזב את פלסאון לפני כחמש שנים, אך זו נשארה מאוד חזק בהווייתו. שאל, התעניין ותמיד ידע מה קורה אצלנו.
להיות במחיצתו תמיד הייתה חוויה עם ערך מוסף אדיר ונדיר. אני מקווה שכולנו, שהיינו איתו, נדע להעניק ולו טיפה ממה שנתן לנו.
פלסאון אבלה ומרכינה ראש בהוקרה לפועלו ותרומתו ומשתתפת בצער המשפחה והקיבוץ.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
הוא היה אדם - משה ברכמן

איני יודע כמה "נפילים" היו בתנ"ך; כתוב על כך מעט. אבל אני יודע – אחד מהם חי איתי במעגן מיכאל. שמו היה אלי זמיר. עכשיו שהוא נפטר, מותר לומר את שבחו בפומבי.
אצטט למשפחה מהספדו של אנטוניוס ליוליוס קיסר (ע"פ שקספיר): "הוא היה אדם".
משה ברכמן

---------------------------------------------------------------------------------------

קשרי משפחה. 

אשתו ----- אביבה זמיר


סה"כ 2 נרות נשמה הודלקו
נר נשמה הודלק על ידי אפרת וישי דומב בתאריך  28/08/2010
מקום מגורים: מעגן מיכאל
  אתכם באבלכם לאביבה היקרה,יעל, הילדים והמשפחה אתכם באבלכם מכל הלב אפרת וישי דומב
נר נשמה הודלק על ידי יובל קם בתאריך  24/08/2010
מקום מגורים: מעגן מיכאל
 אלי,דמותך היתה עבורי כדמות הסבא שלא היה לי. קרנו ממך שיקול דעת רב, רוח היהדות, חוכמת חיים ושפע סיפורים מרתקים.חבל על דאבדין. יובל קם.
 
בניית אתרים