אמא נולדה ב-1927, בחבל הסודטים בצ'כיה, כבת יחידה למשפחה ממעמד הביניים. עברה ילדות מאושרת עם הרבה סקי, שתמיד היה זכור לה לטובה, ובשנותיה הבוגרות היה הספורט המועדף עליה בטלוויזיה.

ב-1938, רגע לפני כניסת הגרמנים לצ'כיה, שלחו אותה הוריה לישראל, לקיבוץ שריד. הוריה הצליחו לעלות לישראל גם הם שנה אחר כך, אך רובה הגדול של המשפחה הוגלה לטרזינשטאט ומשם לאושוויץ. בישראל היום יש רק קרובת משפחה אחת – רות ריינהורן -  שהייתה גם היא במעגן-מיכאל בראשית הדרך. רות הקימה משפחה גדולה והייתה כל השנים חברתה הקרובה של אמא. הוריה של אמא נפטרו בגיל מוקדם יחסית ובעצם אמא לא חזרה מעולם לחיות איתם בארץ.

בטיול שורשים שעשינו עם אמא, ביקרנו בבית ילדותה בסודטים, איתרנו את חלון הפחמים בגובה הרחוב, את האח בסלון, מכוסה בדיקט, ואת הגשרון על הנחל אותו זכרה כגשר על הנהר בדרך לבית הספר. מטיול זה, ועוד טיולים איתנו לאירופה, נהנתה מאוד.

כמו כל בני השומר הצעיר, אמא גדלה והתחנכה במוסד של משמר העמק. אמא נהגה לספר בגאווה על המוסד ועל החינוך האיכותי שקיבלה, אך תמיד הזכירה גם את הקושי שחוותה בניסיונותיה הנואשים להתקבל לחברת הילדים במוסד ואת הבדידות שליוותה אותה בתקופה ההיא. משבגרתי ונחשפתי לסיפור חייה של אמא, הבנתי היטב שהמעבר מחיים כבת יחידה ומטופחת, לחיים המורכבים במוסד של החינוך המשותף היה טראומטי, ותמיד השתדלתי לזכור זאת כאשר נתקלתי ביכולות ההורות והסבתאות המוגבלות של אמא, ולא לנטור לה על כך.

אמא הפנימה ואימצה את החינוך הסוציאליסטי במשמר העמק והפכה לשמאלנית ופמיניסטית אדוקה. מהמוסד עברה לקיבוץ מרחביה, שם פגשה את מיכאל, אביו של רני, ונישאה לו. משם עברו למעגן-מיכאל, לגבעת הקיבוצים. אמא עבדה במכבסה, למרות שמאוד רצתה לעבוד במפעל התחמושת שמתחת למכבסה, אולם דבר זה נמנע ממנה עקב היותה בהריון באותה תקופה.

עם המעבר של הקיבוץ לנקודת הקבע, התפתח ענף הדייג וגדל לצי של 4 ספינות טרול. הציעו לאמא להיות אקונומית על אחת מספינות הדייג, דבר שהיה כרוך בהפלגות של שבועיים רצופים. רני היה אז בן שנתיים, אבל אמא, כפמיניסטית מושבעת וברוח אותם ימים, לא ראתה כל בעיה בעובדה הזאת. אחרי שלוש שנים אמא ירדה מהספינה, אך המשיכה לעבוד בענף הדייג בתיקון רשתות, הזמנת פרודוקטים, סידור עבודה של הדייגים וכניסה ויציאה של הספינות. לדבריה, תקופת העבודה בדייג הייתה המאושרת בחייה.

בשלב מסוים אמא ומיכאל נפרדו וכל אחד הקים בית חדש. אמא עם דן, שגם הוא עבד בדייג,  ומיכאל עם בת שבע. אני וזיו נולדנו בהפרש של שלוש שנים זה מזה.

מהרשתנות של אמא אני זוכר את מבצע שסק. בקיבוץ ניטע אחד ממטעי השסק הראשונים בארץ, מתחת למערת הכברה. במהרה הסתבר כי שסק הוא פרי מועדף על העטלפים ממערת הכברה. כהגנה כיסו את המטע ברשת – אני זוכר את כאבי הכתפיים של אמא כשהייתה חוזרת מיום של תפירת מקטעי רשת מראש סולם ועם ידיים מעל הראש.

אמא הייתה מטפלת שלי בגן א'. משם אני זוכר את ההשכבות שלה בצהרים שהיו מלוות בנגינת חליל. היא לא למדה אבל הייתה לה שמיעה אבסולוטית והיא ניגנה נהדר. מוזיקה הייתה חלק חשוב בחייה – קונצרטים בת"א ותקליטי מוזיקה קלאסית שהתחלפו בקלטות ודיסקים בהמשך. אמא אהבה במיוחד את יוני רכטר והעריצה להקות רוק כמו קווין. אני זוכר שלקחתי את אמא רק לפני שנתיים, ביום גשום על כיסא גלגלים, לראות את הסרט רפסודיה בוהמית על פרדי מרקורי והיא נהנתה מאוד.

אמא האמינה בחינוך המשותף, שחלק חשוב ממנו הוא העדר מעורבות הורים בחינוך וחיי היום יום של הילדים, ובכל זאת היא התעקשה להקפיץ אותי לכיתה שחפית, שהייתה כיתת בנות שלדעתה התאימה לי יותר מכיתת רחף - כיתת הבנים.

בהמשך התמחתה אמא בחינוך מיוחד יחד עם דינה ורחל אורי ועשרות ילדי קיבוץ עבדו אצלה עם צבע, דבק, צורות גיאומטריות ושאר עזרים בהנחיית ד"ר שטרן.

בעקבות עזיבת אבי, נשארה אם חד הורית. אמא סבלה ולא התאוששה מזה הרבה שנים. בשלב מסוים החלה למצוא נחמה מסוימת בנסיעות תכופות לחו"ל. היא הפליגה שש פעמים ליוון עם גלים כאיש צוות מלווה להפלגות של זיו ושלי ושל כיתות אחרות. אני זוכר את עצמי מלווה אותה לבדיקת שמן בחדר מכונות בליל סערה, כשהספינה מתנדנדת והקיבה מתהפכת.  היא טסה המון פעמים לכל העולם עם החברה הגאוגרפית ועם וורדה – והתמונות היו עבורה מקור גאווה והנאה גדולים.

בגיל 76 יצאה לפנסיה. מאז התחילה לשחות כל יום בים ואחר כך בבריכה, ללכת להרצאות במועדון, לעקוב אחר תמונות 8 הנכדים ו-12 הנינים שלה.

אנו סוגרים פרק ורוצים להודות לקיבוץ מעגן מיכאל על הטיפול המסור, ההוגן והצמוד. לצוות המרפאה, לצוות הסוציאלי ולצוות הסייעות ולכל מי שפגשנו במהלך הדרך ועזר והיה שם תמיד.

נוחי בשלום אמא, קרוב לים ולקיבוץ שכה אהבת.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סבתא שלי היקרה
את היית סבתא כל כך מיוחדת, תמיד התגאיתי בסבתא  מרים שלי בקיבוץ. סבתא לא רגילה, אישה חזקה, מעניינת, דעתנית, כנה וישירה, לפעמים עד כאב.
היו בך נדיבות ורוחב לב לכל אדם שפגשת.
אני יושבת ומסתכלת על קירות הבית שלך. הקירות מספרים ומזכירים לי מי היית/
הבית שלך הוא אסופה ועדות למסעות שלך, ליופי שראיתי בעולם, בים, בציפורים, באומנות ובמוזיקה.
הייתה בך גאווה גדולה בקיבוץ הזה, כל שנה סיפרת בגאווה כמה תינוקות נולדו בקיבוץ,
ובשנים האחרונות הוספת בגאווה כמה נינים נוספו לך.
התגאית בנו, הנכדים שלך, והתגאית בנינים שלך.
הבטת בכולנו באהבה ובהערכה. נתת יחס אכפתי ותשומת לב לכל אחד ואחד מאיתנו.
תמיד נתת לי להרגיש אהובה. היית עוגן עבורי, הפרידה ממך, גם אם צפויה, היא כואבת מאד. אני עוד לא מעכלת ולא יכולה לדמיין את המשפחה שלנו בלעדייך. אני אתגעגע אלייך.
תודה שהיית סבתא שלי.
סליחה אם לא הייתי תמיד הנכדה שהייתי צריכה,
אוהבת,
נרי בנימיני

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מרים הייתה בשבילי מורה לחיים.

ליוותה אותי מכתה א' ועד ז', כמעט מדי יום.

היו אלו שנים שנפלתי בין הכיסאות והיא הייתה שם לעזור, ללמד ולתמוך. אני כותב וקורא כל יום בזכותך. שמרנו על קשר הדוק במהלך השנים ובכל נקודות חיי דאגנו להתעדכן. בחטיבה ובתיכון, בצבא, בחתונה, וכשנולדו לי ילדים הבאתי אותם אליך שתראי ותתגאי.

כשגדלו מעט והיית עוברת לידנו, הייתי מסביר להם שאת המורה שלי ואת טובה וצדיקה, שעזרת לי מאוד בחיים וכל פעם שיראו אותך - שיגידו לך שלום.

לפני שנתיים נפגשנו בצריף ודיברנו, החזקתי לך את היד ואמרתי לך תודה וכמה אני מעריך אותך ושבזכותך אני יודע לדעת, יודע להסתקרן ושאני מודה לך על הכל ושהיית שם לצדי בתקופה ארוכה שממש הייתי זקוק לך ואני שמח שעשיתי את זה בעודך בחיים. לפני שבועיים נפגשנו מחוץ לביתי במקרה, הזכרתי לך מי אני וראיתי אותך נזכרת ומחייכת. אני זוכר מלא דברים שלימדת אותי וזוכר הרבה סיפורים: על הדייג בספינות ועל הים, טבע וחיות . זוכר סיפור על השואה בצ'כיה, על טרזינשטאט.. אם זכרוני אינו מתעתע בי. סיפרת לי את זה כמו סיפור ילדים, בעל פה ובתמימותי לקח לי כמה שנים להבין שלא היה שם כיף במיוחד, כמו שדמיינתי מסיפורך... זוכר שכתבנו על דף ושאלתי אותך אם גם לי היד תהיה מקומטת כשאהיה זקן והזזת את היד בעלבון קל. אנא סלחי לי על חוסר הנימוס של ילד בן 7... אזכור אותך תמיד ולטובה כאמא שניה, כמורה וכאדם יקר לליבי. ואני יודע שאהבת אותי אהבת נפש.

אאחל לילדיי שאדם כמוך ילווה אותם במידה ולא עלינו יחוו קושי בלימודים ובחיים. טוב ליבך וחוכמתך הושרשו בי ויעברו גם אליהם.

אני מאחל לך שבגן העדן מחכה לך מקום עם ים שקט, שתוכלי לשחות בו כמו שאהבת. ובטוח ששמור לך שם מקום של כבוד ששמור לאנשים עם לב טוב וענק כמו שלך.

בשמי ובשם הוריי

תודה לך על הכל.

זיכרונך היה וישאר ברוך.

אור שיזף

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מספר שנים היה לנו דייט שבועי.

היינו שותות קפה (בשבילך עם אייריש קרים), בקיץ היה תמיד קומפוט, לפעמים הייתה עוגת גבינה קרה של עידן ותמיד היה שוקולד חלב.

פגשתי אישה מחוספסת ועם הזמן והורדת הקליפות גיליתי את העדינות, הפגיעות, האהבה הגדולה לים, הכמיהה הגדולה למשפחתיות ובעיקר האהבה הגדולה לילדים, לנכדים ולנינים. לא תמיד ידעת להראות את זה, אבל הם היו עמוק בליבך. היית כמהה לאהבה אבל לא תמיד ידעת איך להראות את שלך.

היית מאוד גאה בעברך בענף הדייג ועוד יותר בתחום החינוך המיוחד. פעם סיפרת לי בגאווה על בחור צעיר שפנה אליך בשבילי הקיבוץ ואמר לך שהצלת את חייו.

אהבת מאוד לטייל בעולם וגם כשכבר לא יכולת, היית מטיילת דרך הטלוויזיה וכל כך נהנית.

בזיקנתך, לא היה לך פשוט לשבת בבית וככל שיכולת היית הולכת לשחות בים וקורעת את השבילים בקלנועית שלך.

נפרדנו לפני מספר שנים, כשיצאתי לעבוד מחוץ לקיבוץ. הבטחתי לך ולעצמי שאמשיך לבקר, אבל מטבע הדברים זה הלך ודעך. פגשתי אותך מידי פעם עם המטפלת בשבילי הקיבוץ וראיתי איך גם את הלכת ודעכת. ובכל פעם ביקשת שאבוא לבקר.

סליחה שלא הספקתי.

אוהבת אותך מרים.

שלומית ישובי.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 קרבת משפחה

אמה ------- הילדה ויגנר