דברים שכתב ירון אסף

אביבה נולדה בתל-אביב, אפריל 1923, כשלושה שבועות בלבד לאחר עליתם של הוריה ארצה. היא לא נולדה עם כפית כסף בפה. הוריה פניה ומשה ברשי הגיעו לארץ ישראל כמעט מחוסרי כל. סבא סיפר כי כשהחזיר את סבתא מבית היולדות, לא היה להם אפילו אוהל והוא התקין משקי יוטה מחסה זמני בפני הצ'אקלים. בהמשך הכיר סבא את אדון וגברת לוין, הוריה של מנוחה שומר ז"ל ושל מיתקה תבל"א,  שהזמינו אותו להטות את אוהלו בחצרם אשר ברמת גן הנבנית. היתה זו תחילתה של ידידות מופלאה שעוד נדבר בה. בהמשך נבנה צריף ונולדה גם דוסקה, אך החיים לא היו גן של שושנים. סבתא לקתה בדיכאון עמוק ואושפזה בבי"ח הפסיכיאטרי היחיד של אותם הימים בירושלים, רחוק מהעין ורחוק מהלב של אביבה בת השלוש, שהועברה לטיפולן של נשות משק הפועלות בת"א.  שנתיים אח"כ אמה של אביבה חוזרת הביתה והמשפחה מתארגנת לחיים סבירים יותר, הרבה בעזרת משפחת לוין. אביבה לא הרבתה לדבר על תקופה זו,  אך אני בטוח כי שנים אלה עיצבו במידה רבה את אופייה הצנוע, המסתפק במועט והנעדר כל צורך להתבלט – תכונות שאפינוה עד סוף ימיה בבוקר זה. מספר שנים אח"כ המשפחה עוברת לחיפה אביבה לומדת בבי"ס העממי  גאולה אך עם המעבר לתיכון מסתבר כי אין יותר כסף לממן מעבר לשנת לימודים אחת. בכיתה י' – במקום ללמוד היא עובדת כעוזרת ספרנית בריאלי, אך ביבה, נעמי זורע וחברות אחרות מושכות אותה לשבט משוטטי בכרמל של הצופים. היא מגלה בתנועה עולם ומלואו, משתלבת היטב בהדרכה ובגיל 17 יוצאת עם קבוצה מהשבט לשנת הכשרה בבית-השיטה. אחד ממדריכי הקבוצה היה בחור כבן 30, נשוי עם ילד. בהמשך חייהם, יכחישו שני הצדדים נמרצות, אך כנראה ששם כבר ניצת הניצוץ הראשון ביניהם. קבוצת ההכשרה מחליטה שכדי להיות רציניים ביחס להתיישבות  צריך עוד שנת הכשרה, אך צריך גם להתאחד עם עוד קבוצה. ידידותן רבת השנים של אביבה ברשי ומנוחה לוין מביאה להצטרפות הקבוצה של צופי גימנסיה הרצליה לשנת ההכשרה בדגניה וההמשך בפרדס חנה, עם נוער א' וב', רחובות ומ"מ – הוא כבר היסטוריה.

לאחר מספר שנים כמטפלת פעוטים, אביבה יוצאת לסמינר למורים באורנים ומשלימה את שלא למדה בתיכון. שנים אלה על אף האינטנסיביות הרבה, היו אחת מהתקופות היותר מאושרות ומעשירות בחייה, כולל קבוצת חברות שהכירה שם ונשארה איתן בידידות רבה, ואחת מהן, בתיה ברכמן מיגור, אף הגיע בהמשך לכאן. בשנות החמישים אביבה יוצאת לשליחות לדרום צרפת להדרכת נוער עולה ממרוקו ואלג'יר בדרכו לארץ. אחד מראשי התנועה באירופה אז הוא בן-ציון, המנצל את מרחב הפעולה שלו גם למשימות אביביות, והפעם כבר יש עדויות  מקבילות על כך.

אמא חוזרת לקיבוץ, ומשתלבת בעבודה בביה"ס, מחנכת את כיתת סנונית, ואח"כ, שיבולת ורחף.

כאשר מסתבר לה שהיא בהריון, היא מקבלת החלטה שקולה ואחראית גם אם לא קלה, להיות מה שלימים יקרא אם חד הורית. במשך 7 שנים היא מגדלת אותי לבד, מבלי לוותר על ההשכבות בכוללות של הכיתות אותן היא מחנכת או מחויבויות נוספות. וגם זו תכונה אופינית: לעשות את מה שנראה לה נכון, גם אם הוא לא מקובל, אך לעשות בלי הפגנתיות ובלי מלחמה בממסד, להיפך.

חיינו משתנים כשעמוס נולד ובן-ציון מחליט להצטרף אליה לכאן. לשנינו לא היה קל לקבל אח קטן ואבא חדש באותו הזמן, אבל עמדנו בזה ורק בזכותה.  גם בימי החינוך המשותף, היתה לה יכולת לבנות בית חם מטפח ואוהב. בית מגן, מבין ומזין. ואני לא מדבר על אוכל – שהרי הכנת  חביתה היתה בערך פסגת השיגיה הקולינריים. עם פרישתה מהחינוך אביבה שוב מפגינה אסרטיביות פמיניסטית היא עושה רישיון נהיגה, דבר לגמרי לא מקובל אז  ונכנסת לעבוד  במדגה כבודקת פרימינזיום  בעידודו של חנוך אך ללעגם וחוסר פירגונם של כל השאר. עדיין צרוב בי העלבון על הבדיחות עלייך שאת שוכחת לשחרר את ההנד-ברקס בג'יפ  בעיקר כשגיליתי שזה היה נכון...

ברשותכם אעבור לאנגלית:

Dear Mani,

We know that it was not a love story between the two of you. But we remember as well – how sad and stressful the old lady was when you went home just for 4 weeks of vacation.

דברים שכתב עמוס אסף

אתמול עמדנו לצד מיטתך רגע לפני הפינוי לבית החולים. היה מונח שם אלבום ישן, מהסוג שכבר לא רואים היום. בתמונות השחור לבן רואים אישה צעירה ונאה, צעירה בהרבה מאיתנו  כיום, המשדרת ביטחון עצמי ושמחת חיים. מיהם חברייך לתמונות, היכן הן צולמו? האם התחבאו שם אהבות סודיות? זאת כנראה כבר לעולם לא נדע.

סקרנותנו המשועשעת לדלות ממך פרטים אישיים על עברך הרומנטי נתקלו תמיד בסירוב. ככלל רחקת מאד מהספורט הקיבוצי של רכילות. היית אדם צנוע וישר שתוכו כברו ללא צל של ציניות. לא זכור לי ששמעתי אותך מתלוננת על משהו [אולי קצת על שלירון קשה בצבא] ומעולם לא הרמת קול [אולי רק על בנצי כשכנראה באמת הגיע לו] אבל ניחנת בנוכחות שקטה וברורה. כשאבא היה עסוק בתיקון עולם את תמיד היית העוגן הבייתי במלוא מובן המילה.

את  בת מהגרים עניים מרוסיה  שנולדה באוהל שסבא משה תפר משקים, מייצגת עבורנו את הדור החלוצי, מאחרוני 22 ה'מייפלאור' שהקימו את הקיבוץ בדם, יזע ודמעות. 

לעיתים אני תוהה עד כמה ושמח לראות שמשהו מתכונותייך אלה כמו גם אהבתך העמוקה לטיולים, לטבע, וסקרנותך הרבה להשכלה כללית הועברה גם לדורות הבאים במשפחה.    

כשנפרדנו הבוקר הודית לי על הלילה שבילינו ביחד בבית החולים.

אמא, אנו בני משפחת אסף מודים לך על כל מה שהיית בשבילנו.

דברים שכתבה מוקו (יהודית) קנטור

אביבה - פנים נבונות, חכמה שקטה, שזורה בחוט דק של הומור ובת צחוק בעיניים.

אביבה של הכשרת בית השיטה, של "אנחנו 22 צופים", שייסדו את הקיבוץ האהוב הזה- מלווה באהבה, בהערכה ובתודה אין קץ- על מה שהותירו לנו. ככה חולפת לה, בשיבה טובה האצולה של מעגן מיכאל.

הייתה חברות בינינו שהתחילה בבית השיטה, בין נערה בוגרת- אביבה, וילדה בת 12- אני, אחותו הקטנה של אלקנה. וכשהבדלי השנים נמוגו, נשארה פשוט אהבה ושמחת פגישה- תמיד.

אני עוצרת רגע להיזכר בימי בית השיטה הרחוקים ומלאי הצחוק, ונפרדת ממך כפי שהיית אז וכפי שאת היום. ויש עוד רבות לספר.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 קרבת משפחה,

בעלה ---   בן ציון

נכדתה-----  דורון

כלתה-------דפני אסף