נולד ב- 3.1.1923, בבית החולים הדסה ברחוב בלפור בתל-אביב. אמו, פינה, עלתה שנתיים קודם לכן מסבסטופול שלחופי הים השחור. זמן קצר לאחר שנולד, נפרדה אמו מאביו שחזר לרוסיה, לאחר שמצא שהאידאליזם הקומוניסטי שבארץ ישראל אינו חזק מספיק לטעמו. עקבות האב אבדו וככל הידוע, הוצא להורג לאחר חזרתו לרוסיה.
 
אמו נשארה לגדל לבד את הילד ולפרנסתה בישלה בביתה אוכל והיתה מחלקת אותו לפועלים בין המפעלים בתל-אביב. כך הכירה את יצחק והשניים התחתנו. יצחק גידל את אריה כבנו לכל דבר ורק לאחר מותו של יצחק נודע לאריה שהוא איננו אביו הביולוגי.

כאשר היה אריה בן שש עזבה המשפחה את הארץ ועברה לגור בצרפת. אריה למד בבית ספר מקומי ואימץ לעצמו את השפה והתרבות הצרפתית, שהצטרפו לרוסית מהבית ולעברית מהרחוב.

בגיל 12 חזרה המשפחה לארץ. אריה התקשה להסתגל למסגרות הלימודים ובעידוד הוריו למד בכוחות עצמו בספריות ציבוריות. במקביל, עבד כסבל בנמל על מנת לסייע לפרנסת משפחתו.
 
בן 19, הצטרף לגרעין הצופים מחיפה שהיה מיועד להתיישבות ושם פגש את חנהל'ה, איתה התחתן ונולדו להם חמישה ילדים.

בתקופה ההכשרה בפרדס חנה עבד אריה בפרדים וסיפר כי נהג להשאיר שורשים של יבלית על מנת להבטיח את פרסתם גם לשנה הבאה. בפרדס חנה נולדו איתן ונירי, שהיו מראשוני הילדים של הקיבוץ.
 
לפני מלחמת השחרור, עברה הקבוצה לגבעת הקיבוצים ליד רחובות ואריה היה שותף לסוד הגדול של מכון איילון, מפעל ליצור תחמושת לתת מקלעים. הוא שימש כאחראי ביטחון ועבד כחשמלאי בקיבוץ ובמכון.
 
באותה תקופה זכור לו פיצוץ הרכבת האנגלית סמוך לקיבוץ על ידי האצ"ל, אותה ראה ממרומי עמוד חשמל. הוא ירד מעמוד החשמל ורץ לכיוון הרכבת כשבידו דגל לבן על מנת למנוע מהאנגלים להיכנס לתחום הקיבוץ.
 
לאחר המעבר למעגן מיכאל, מילא תפקידים שונים בקיבוץ ולבסוף מצא את מקומו בגידול בננות.
 
בתחום זה הביא לידי ביטוי את יכולת הלימוד האוטודידקטית הנפלאה שלו, הגיע להישגים רבים ונחשב שנים רבות למומחה מספר אחת בארץ בגידול בננות. הוא הדריך בתחום זה בכל הארץ ובתקופה מסוימת כיהן כראש ארגון מגדלי הבננות.
 
במסגרת עבודתו נסע פעמים רבות בעולם למקומות אקזוטיים כמו האיים הקרביים, פיליפינים, אוסטרליה, האיים הקנריים, דרום אמריקה ועוד.

למרות שמעולם לא למד באופן מסודר, ערך מחקרים רבים הקשורים למחלות ומזיקים של הבננות אשר זכו להערכה רבה בקהילה האקדמאית.
 
כשיצא לפנסיה, עבר לעבוד במד"ן וגם שם הביא לידי ביטוי את יכולת הלימוד והמחקר שלו, והתמחה באבחון וטיפול במחלות הדגים. לאחר שסיים לעבוד המסגרת המד"ן המשיך עד לא מזמן בגידול דגים טרופיים כתחביב.
 
אריה היה נגר חובב וגם בתחום זה הגיע ליכולת גבוהה, ריכז את הפעילות של נגריית החובבים בקיבוץ וסייע בשמחה לכל מי שפנה אליו.
 
לפני שלוש שנים הוא איבד את בתו, נירי, לפני שנתיים נפטרה אשתו, חנהל'ה, ולפני שנה נפטר חתנו, עמירם.
 
אריה היה אדם אוהב חיים, סקרן, מחובר מאוד לטבע בכלל ולעולם הצמחים בפרט.
 
השאיר אחריו 4 ילדים, 11 נכדים, 14 נינים ועוד אחד שבדרך.
 
יהי זכרו ברוך.
 -------------------------------------------------------------------------------

תחושת תלישות ויתמות נוראית הציפה אותי הבוקר, עם לכתך,
ולרגע שהרשיתי לעצמי לצאת ממעגל האבל הבלתי נסבל הזה,
השקט והרוגע ביקשו התייחסות מצדי.
סבא שלי, כמה זכיתי ועל הזכות הזו תודה גדולה.
זכיתי באהבה אין סופית ואמיתית
זכיתי בנתינה ענקית בידיים חמות ומחבקות כל כך
זכיתי בברכת הדרך שלך, במעורבות בחיי - היית עבורי מרחב של עשייה.

תודה לך על שאתה מראה לי שאפשר לחיות הרבה שנים ולמות מות מלאכים.
כי העיקר לא לפחד כלל.

סבא שלי,
נפרדת ממך באהבה ענקית, גאה בך
מבקשת ממך להמשיך ולשמור עלי, עלינו.
נוח על משכבך בשלום
נחלתך - נחלתי.

חיבוק גדול לאמא ואבא שלי.
אוהבת אותך.
שחר

--------------------------------------------------------------------------------------------

אבא שלי,

אדם חכם, חריף, חזק, יוצא דופן, מיוחד.
איש עצמאי, מכוון מטרה עד היום האחרון.
איש לומד, מתפתח, תמיד סקרן, תמיד רוצה לדעת עוד ועוד ועוד.
העברת אלי את חיידק הלמידה, את האמביציה, את הרצון להתקדם ולא לוותר כשזה חשוב.

עוד כשהייתי קטנה, בגן, ביליתי שעות במעבדה שלך מול המיקרוסקופ. עליתי על הכיסא והסתכלתי מלמעלה על כל הצורות המופלאות של חרקים, צמחים ועלים וגמעתי בשקיקה את ההסברים והתובנות. נסעתי איתך למטעי הבננות להסתכל על הכנימות וגידלנו יחד חיפושיות שיאכלו את הכנימות.

בגיל ההתבגרות היית תמיד אוזן קשבת מלאת סבלנות לכל המחשבות, השאיפות, הבעיות.
עד היום אני זוכרת את השעות הרבות שבילינו ביחד ושיחות הנפש על העתיד ועל ההווה, על אמא ועל בנים ועל המון דברים אחרים.

עודדת ומאוד הערכת שאני בחרתי את הלמידה, את האקדמיה כדרך חיים. הלכת איתי יד ביד לכל אורך הדרך הזו. תמיד שאלת, תמיד הסתקרנת ורצית להיות שותף, כשעבדתי על פרויקט הגמר בתואר הראשון, על עבודתי למאסטר וכמובן על הדוקטורט.
גם בשנים האחרונות רצית שאשב איתך ואסביר על המחקרים, על ההישגים, על התקציבים והסטודנטים.
כל כך התגאית כשהצלחתי, כשהתקדמתי ואפילו ביום שישי האחרון, שבו בילינו יחד בפעם האחרונה, שאלת "איך מתקדם המחקר, פרופסור שלי?"
הרבה בזכותך, אבא, אני מה שאני.
מבטיחה להמשיך לקחת אותך איתי לכל מקום ולשתף אותך עד יומי האחרון.
אוהבת אותך, אבא שלי.
עלוה


קשרי משפחה

אשתו חנה פלד
בתו נירי ורד
חותנו עמירם ורד