מיכל גובר מאת סיגל
אני יושבת לי ליד המחשב, מסיימת לכתוב את דבריי על מיכל, כשהיא יורדת אליי מלמעלה, טופחת לי קלות על הגב - מסתכלת על הצג… ומעקמת את פניה לא מרוצה…
"נו באמת… כמה שנים עברו וזהו זה ? הפכת אותי למלאך ? הרי בואי נודה על האמת, לא הייתי טלית שכולה תכלת. לא, לא… תשני את זה… זה משעמם. לא מעניין. הרי היה בי יותר. הרבה יותר".
צודקת, אין מה להגיד. איך אפשר להכניס בכמה שורות את כל האש, התשוקה, החדווה, האושר, הקסם, הסקרנות והטירוף שהכילה הבחורה הזאת ?
אני מסתכלת עליה כמבקשת עזרה - מה לכתוב ? היא יפה מתמיד… רגועה, לבושה בלבן… עורה השחום שזוף, השיער שלה גלי וארוך….
"תכתבי שהייתי קריזיונרית… שמש, גשם… לרקוד… לאהוב… נקיון... מקלחות-ארוכות… אבוקדו… צהוב…בגדים… הופעות מחול עם אמא… גברים… תמונות… קרם גוף… סרטים בשיער… שקט… צרחות… צחוק… ספגטי בולונז של אבא… ספרים… ולאוו דווקא בסדר הזה".
אני כותבת, ומיכל מחייכת מרוצה… "אה!" היא נזכרת "ואל תשכחי לכתוב כמה שאהבתי את הים… זה בעיקר מה שחסר לי פה למעלה. הים… רק שמיים, שמיים, שמיים… אמנם אני קרובה אל השמש, וזה כבר משהו… אבל איזה חלוקה לא הוגנת… הים… כל כך רחוק עכשיו…".
גם את, אני אומרת לה… רחוקה. חסרה. השארת חלל גדול. ריק. אנחנו מתגעגעים.
מיכל פורצת בצחוק. צחוק מתגלגל… צחוק מדבק. אני צוחקת יחד איתה. שעות, אנחנו יושבות וצוחקות. כמו פעם… בדיוק כמו פעם… כמעט.
"אני לא רוצה לסיים לכתוב, בכדי שלא תלכי" - אני אומרת לה… אבל היא מחייכת, כיודעת סוד ולוחשת לי, "אני פה כל הזמן… אתכם, בתוככם"…
אני מסתובבת אליה בשביל לוודא שאכן כך… אבל היא כבר איננה… או שלא…
--------------------------------------------------------------------------------
למיכל THE PRINCESS
היא באה אלינו ממעגן מיכאל
שבשבילה זהו הקיבוץ בארץ ישראל.
חברים וחברות רכשה בקלות
צריכים לראות אותה בשיעורי ההתעמלות.
חצי ראשה קצוץ ומגולח
ואת ראשה צבעה לשחור "מלוכלך".
יש לה חיוך רחב ומיוחד במינו
כל אחד היה רוצה שתהיה לימינו.
בעלת אגרסיביות בשעורי בלט
כל מי שרואה אותה ישר מתלהט.
לפעמים עם קוקו פזור ולפעמים אסוף
אז אולי תחליטי כבר, אוף !
הנה הגיע היום הגדול
שבו לא נפסיק לשיר ולחגוג לא נחדול
עוד מעט התיאוריה והטסט
ולפעמים מיכל לובשת וסט.
לזכרון יעקב תעבור עוד מעט
אפשר להגיד שהיא מושלמת, כמעט.
עם הדייהטסו תדהר בכבישי העיר
ומי שלא מכיר אותה עוד יכיר.
יש עוד הרבה דברים שאוכל לספר
על ילדה יפה וחכמה שהיא מיכל גובר
אך בטח נמאס עלייך השיר
ועל מגרש הסנוקר כבר לא אהייה "אביר".
חבר
--------------------------------------------------------------------------------
הספד כיתה
מיכלי -
עומדים פה עכשיו להגיד לך שלום אחרון והזכרונות רצים אחורה, לכיתה א'.
שם נוצרנו ככיתה בראשונה וביחד צעדנו שבעה אביבים לבר המצווה, ואת עדיין בינינו. חלק ענק ומשמעותי בכיתה. הילדה הכי יפה, הרקדנית המעולה.
ביחד צעדנו בצעדי ענק לעבר התיכון. ניסית להמשיך לבד, עצמאית, להיות איתנו ובי"א זה נגמר - הפרידה הראשונה נעשתה והלכת להצליח, להתנסות. בחרת להיות במקום אחר, עם אבא ואמא. ומאז הלכת במקביל אלינו. כל הזמן שאלת, התעניינת, הרגשת חלק. בחג המחזור היה לך קשה לא לעמוד איתנו, והרגשת שייכת. הלכת לצבא וכל הזמן משני צידי הכביש - נחשול מתענינת במיכל ומיכל בנחשול.
עומדים כאן אנו היום להגיד שלום אחרון.
מיכל,
כל כך קשה לכתוב עליך ולא אליך
זוכרים אותך ילדה יפה, מוכשרת, חכמה
לאורך כל השנים היית מאד דומיננטית ורבת השפעה עלינו ככיתה,
מלאת שמחת חיים ואושר.
הרבה ממהלך חיינו סבב סביבך
תמיד אמרת את שלך בישירות ובלי לחשוש.
כשהתבגרנו, בחרת בדרכך שלך - שונה, מתלבטת, כלפי חוץ לא מפריע לך מה חושבים ואומרים -
אך בתוכך הרבה רגש ואכפתיות, תמיד אוזן קשובה.
החיים בחוץ כל כך התאימו לך וראינו איך פרחת ושוב היית מאושרת.
אתמול היינו בחדר שלך - כשנכנסנו הרגשנו כמו בכיתה ט' ו-י'. שום דבר לא השתנה. אותם הדברים, אותן תמונות שאת רובן הכרנו, שרובן הן אנחנו, חלק מאיתנו.
רק השבוע דיברנו עליך ונזכרנו בכל כך הרבה דברים…
אף פעם לא דאגנו לך, תמיד ידענו שתסתדרי טוב.
תמיד מוקפת חברים ומשרה אוירה טובה ונינוחה.
חשבנו לעלות אליך לזכרון, להפגש ולראות אותך מאושרת מהחיים, מצליחה, ולקנא…
מיכל, היה לנו ברור שפה תקברי כי המקום הזה הוא חלק ממך ומאיתנו ופה נזכור אותך תמיד אבל לא האמנו שבשניה אחת הכביש יפריד בינינו ונמצא את עצמנו, הכיתה, וכל כך הרבה חברים וידידים נפרדים ממך ואנחנו כה צעירים…
בני כתתך - "נחשול"
--------------------------------------------------------------------------------
קשרי משפחה
נכדתה של יוכבד פרנקל ברטה
בת דודה של גובר שי
בת דודתה של מרים אורי מרימל'ה
אחייניתו של אריה אורי