שרקה אברהמי- קורות חיים

שרקה אברהמי בת למשפחת שלוש-לוריא, נולדה בתל אביב בשנת 1927 ו' חשוון. הצעירה ולה שני אחים הבכור ירוחם ושני אהרוני. התייתמה מאמה סולטנה שלוש בהיותה בת 16 ומאביה בהיותה בת 19. שרקה היא נצר למשפחת שלוש מבוני נווה צדק, תל אביב. גדלה בבית מסורתי שטעמו ליווה אותה כל חייה.
סיימה את גימנסיה הרצליה והייתה חברה בתנועת הצופים. למרות היותה בת למשפחה אמידה ומיוחסת בחרה להתגייס לפלמ"ח. הכשרה באפיקים, פלוגה ג'. בזמן ההכשרה באפיקים עבדה בגן ושם נבט רצונה להיות גננת. עברה את השבת השחורה וכתוצאה ממנה עברה לקיבוץ דגניה ב'. במוצאי יום כיפור 46 השתתפה בהקמת 11 הנקודות בנגב שאחת מהם הייתה קלטה, היא חצרים של היום. את מלחמת העצמאות עברה בקלטה בנגב ובהפוגה הראשונה טסה במטוס דקוטה כדי להינשא למוניה בתל אביב.
עם תום מלחמת השחרור נשלחה עם מוניה לשליחות התנועה בארצות הברית, 1950 שם נולדה ענת. בשובם מארצות הברית בשנת 53 הצטרפו לקיבוץ מעגן מיכאל, לחבריהם מקלטה מוקו וג'וני. שם נולדו התאומים הראשונים בקיבוץ - רמי ושי.
שרקה עבדה כגננת במשך 25 שנה בגן ד' - ה"גן הדתי", והנחילה מנהגי מסורת של אפיית חלות, קבלת שבת והבדלה. אחר כך עבדה בועדת החינוך המרכזית בקיבוץ המאוחד, למדה בסמינר האורנים. ריכזה את ועדת החגים בקיבוץ וייצקה את החותם המסורתי בחגי ישראל; עבדה בסיעוד ההורים הזקנים, אחר כך כספרנית בספריית הילדים ובפלסאון.
עם תום עבודתה כגננת, בגיל יחסית מאוחר, ובמקביל להמשך עבודתה בקיבוץ, החלה לממש את כשרונה האומנותי שהיה חבוי שנים רבות. היא החלה לצייר ומאז ועד מותה עסקה בסוגים ובגוונים שונים של אומנות החל מפיסול בברזל, ציור בשמן ובמים, פפירמשה, רקמה וקרמיקה.
השתתפה במספר רב של תערוכות בארצות הברית ובארץ ובעיקר בקיבוץ. עבודותיה מקשטות בתים רבים ברחבי הקיבוץ, בארץ וגם בחו"ל.
בת זוגתו של מוניה מזה 62 שנה ויחד העמידו 13 נכדים. ביתם החם היה פתוח תמיד להכנסת אורחים.
כדרכם של צדיקים, שרקה הלכה לעולמה בביתה בערב סוכות מחובקת על ידי כל בני משפחתה. 

--------------------------------------------------------------------------------

אדם חייו כימים אחדים

אדם חייו כימים אחדים.
האדם אוסף חפצים
כדי לשמור.
אדם אוסף מראות
וריחות כדי לזכור
וימיו כימים אחדים.
לבו טוב ומלא שמחה
והוא אוסף ואוסף
ובא יומו;
גופו בארון
וכל האוסף פרח הלך לו.
 
--------------------------------------------------------------------------------
 
אמא 22.9.2010

אמא
"אני תופסת את החיים כמו מסע חניכה אל המוות. אדם יחיה, ימות וכל השאר זה חסד, אהבה זה חסד ולכתוב זה חסד." כך בתיה גור הסופרת והמבקרת שהלכה לעולמה לפני חמש שנים.
אמא יקרה שלי
מעגל חייך מתחיל בסבל ומסתיים בו. אבל כל שהוא בתווך הרי הוא חסד. החסד הגדול מכולם - חסד האהבה. ובמקום שיש אהבה החושך הוא פחות.
אמך הורתך, משוש חייך "בא המוות ולקח את ארשת פניה וחום גופה" ואת נערה צעירה בת 16. "האמנם המוות שלוקח אנשים משנה אותם" את כותבת שואלת - נוטל מהם חיים וחום וחיות ומשאירם קרים ומרים ואחרים וזרים?
אמש, אחרי ימים רבים רבים מידי של סבל, סבל רב מידי, ניטל ממך חום גופך ונשימתך – ואת יפה מתמיד, ועורך חלק, ופניך טובים ושני החריצים העמוקים בין גבותיך היפות- שזעקו כאב, התיישרו – ולא היו עוד.
המוות שעמו נפגשת בגיל צעיר כל כך, ליווה אותך מאז. כתבת אותו, ציירת את זקניו, חרדת אותו אך גם שאלת ודרשת הליכותיו; אמש הוא אסף אותך אליו - בשקט, בחום וברחמים. ואנו עדייך ואנו אתך.
ובין סבל היתמות וסבל הזיקנה עומדים שמונים וכמעט שלושה ימי חייך – והם חסד גדול: חסד האהבה.
האהבה לעולם, לשפע יפעתו ולבוראיו באשר הם. האהבה הגדולה לאבא - אישך, רעך, אוהבך, בן לוויתך מזה 62 שנים, והאהבה והנתינה האינסופית לנו - בני משפחתך גדולים כקטנים, קרובים כרחוקים - בכל עת ובכל שעה.
שנים רבות עברו עד שהבנתי שהיכולת המופלאה שלך לאהוב ולסלוח, לאהוב ולראות את הטוב שבאדם, באשר הוא, לא היתה תמימות גרידא, אלא בחירה מודעת. כך בראת עולם יפה ונעים יותר לדור בו.
עולמך היה עולם שכולו יופי ואסתטיקה. כזו שניכרה בכל שנגעה ידך בו: החל מאופן לבושך ואהבתך לבגד ומלבוש (כמה גאה הייתי בך שהיית הראשונה שגורבת גרביון שחור ומורחת פיך באודם, תמיד ובקיבוץ של אז...) דרך עיצוב הבית-החדר, שבשל יופיו ויחודו משך אליו עולים לרגל מבית ומחוץ, דרך עריכת שולחן בשבת ובחג עם מפה ונרות ותקרובת שהיא רק של אותו מועד ויש לה טעם של בית-אבא וניחוח סיפורי דרך עיניים של ילדה קטנה; וכלה בציוריך ופסליך מלאי היופי והנשמה.
חסד האהבה שאפיין אותך כל כך, ניבט גם מהדרך שבה חווית את העולם ויפעתו. היתה בך סקרנות אין קץ ותיאבון עצום וכוח רצון – להכיר, לחוות, לנסוע, לטעום, להריח – תמיד, ללא לאות.
אדם – כל עוד סקרנותו עימו - הוא חי. שכן- תאוותו עמו. אדם סקרן הוא כמו אותו ילד שמגלה את העולם לראשונה והוא פלא ופליאה והשתאות. כזאת היית את. גם כשגופך כבר לא עמד לך , גם אז ביקשת לפרוס כנף ולהמריא, אולי כמו אותן ציפורים שהרבית לפסל ולכייר, ביקשת גם את להשתחרר מכבלי העולם ולנסוק מעלה מעלה; ואולי פשוט ביקשת - עוד פעם אחת לראות את העולם ויפעתו. וכשאבא - בארציותו אמר, כבר אי אפשר, כעסת ואמרת "לפחות תשאיר לי את החלום" - כך את, עד שלא, עד שכבית וביקשת די.
"החיים אינם מה שחווית אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם" - כך גבריאל מרקס ב"לחיות כדי לדבר".
אמא יקרה, חייך הם סיפור, סיפור בית אבא והנונה והדודות ובית שלוש והפלמ"ח וחצרים והשליחות בארה"ב ומעגן מיכאל וגן ד' - הגן הדתי שלך - וספרית הילדים, ולימודי האומנות והציור והסטודיו ובין לבין אבא והחברות הטובות ובני המשפחה הרבים מהארץ ומחו"ל ואנחנו - כל אחד בתורו ובקצבו עם ילדיו ונכדיו בשבתות ובחגים בארוחות ובטיול, באפיית עוגות ובקריאת סיפור ובשעות סטודיו ובאהבה כל כך הרבה אהבה, ומאור פנים ללא גבולות, ללא תלונות, ללא די.
אמא, חייך הם סיפור אותו אנו נושאים עמנו כצידה לדרך. לימדת אותנו אהבה וסליחה ויופי וטעם וסקרנות ותאווה וצער ומחילה. סיפורך צרור עמנו לעכשיו ולימים האחרים. נישא אותו בגאווה, נישא אותו באהבה – ולוואי נהייה ראויים לך. א-מ-ן.
הלב כבד ומלא צער כי את אינך. אך יש בי נחמה, לא רק כי נגאלת סוף סוף מכאביך, אלא כי אני רואה אותך חוברת אל כל יקיריך שהלכו ממך אחד אחד בתורו, והנה את שוב עמם:
"את חזקה אמא? את מרגישה טוב? יש לך כוח? הייתה אוספת אותי אל חיקה ולוחשת באוזני - את תזכרי אותי ילדתי? ואיך לא אזכור? את ריחה, את מגע ידיה, מראה הורידים הכחולים מתחת לעורה הדק הבהיר, הטבעת וצמידי הזהב. פס השער השחור הצבוע בתוך שפעת האפור והכסף. עיניה השחורות שאמרו ללא לאות - ילדתי שלי, אהובתי, משושי. וככה באמצע הלילה הלכה מאתנו. בא המוות ולקח את ריחה ולקח את ארשת פניה, את חום גופה". כך את עם אמך הורתך. ועכשיו את שוב אתה. ואנו בלי.
אבל גם עם, עם המון עם.

ענת

--------------------------------------------------------------------------------
 
סבתא שלי / יונת

סבתא, שתדעי שאין לי את המילים לתאר מה אני מרגישה וחושבת. כי בעצם, איני יודעת בכלל. אני לא מצליחה בכלל להבין איך מתמודדים עם זה. מה אומרים? איך מתנהגים? לבכות? לצעוק? מה לעשות? כי בשבילך הכול תמיד היה פשוט, לכל דבר הייתה לך תשובה, אפילו אם היא הייתה "אני לא יודעת" איכשהו, אפילו תשובה שכזו הייתה אומרת הכול ויותר. מה הייתי עושה בשביל רק לשמוע אותך אומרת: "ילדה זהב" ולראות את החיוך על שפתייך, את הטוב על פנייך. כשהסתכלתי עלייך והפניתי את מבטי אלייך, הרגשתי כאילו נכנסתי למעיין, מקום חם, בית שבו דבר לא יוכל לפגוע בי. לא איש ולא פצצה, לא מכה ולא מילה. מקום שליו, רגוע וטוב, המקום שחובה בו רק לאהוב. חבל שימים כאלה, אי אפשר להחזיר, אלה רק להיזכר. כמה שאני אוהבת אותך. כמה? אי אפשר לתאר. אבל אפשר להרגיש, ואני מקווה שכבר הרגשת וחווית, ושתמיד תזכרי זאת. כי את סבתא מופלאה, לא היה בך דבר רע. לא פגם, לא דבר אחד נורא. את סבתא למופת, ותמיד תישארי. זה לא "היה" זה תמיד יהיה. אין דבר כזה היית, את עדיין חיה ונושמת, כאן אצלי בלב, שאותך כל כך כל כך אוהב. עכשיו, כל חיוך שנתת לי, כל מתנה ונשיקה, הם זהב, יהלומים, פשוט אוצר. המכתב הזה הוא רק חלקיק קטן ומסכן מכל מה שיש לי להגיד, ולהראות. אבל את יודעת את זה, וזה מה שחשוב. אז סבתאל'ה שלי, הסבתא הטובה ביקום כולו. אני מצטערת שלא ביקרתי יותר, ושלא אמרתי יותר, אבל אין מה לעשות, אני פשוט אצטרך איכשהו להמשיך הלאה. אני מבטיחה לך להיות שמחה תמיד בשבילך, לאהוב ולכבד, לשיר, לרקוד ולנגן, לצייר או בעצם להיות אני, אבל כמוך. שימשיכו להגיד לי כמה שאני מזכירה אותך, באופי, ולשמחתי גם ביופי. אז סבתא, אני מאחלת לך שתיהני שם, שתהיי רק שמחה, כי אני בטוחה שאת שם למעלה, עם לא למעלה מזה. תמשיכי להיות את, הסבתא הכי טובה שאדם לא יכול אפילו לדמיין. פשוט תמשיכי להיות מלאך, כי כזאת את. מלאך משמיים שנשלח מאלוקים, ששומר עליי, וכמובן גם על כל האחרים. לנצח תחיי בליבי.
ולסיום, אוסיף עוד מילה, שמעולם לא הבנתי את פירושה, אך היא מיוחדת ומתאימה רק לך: אינשאללה.
אוהב אותך לנצח, יונת

--------------------------------------------------------------------------------

אמא / רם

אימא
ישבנו שבעה
ולא יכולתי לעזוב את הבית
כאילו חסד יום כיפור נקשר כחבל הטבור לכל אותן שנים שגידלת אותנו.

בלילה קראתי את ימי חייכם, אנו רגילים להתגאות בייחוס השלושי הלוריא שלנו, את ואבא עזבתם בתים מיוחסים ועמידים, בחרתם להיות חלוצים. אבא היה בש"י ואת בפלמ"ח, לחמתם בנגב, סיכנתם חייכם ללא מורא ופחד ובשוך הקרבות ב1950 יצאתם בשליחות התנועה לארה"ב כשאת אימא בהריון מתקדם ואתם בני 22. בנכר ילדת את ענת, חזרתם והמשכתם בחזון הקיבוצי, שי ואני נולדנו פגים שמורים בצמר גפן ואת עבדת והינקת. עסקתם בחינוך בהגשמה וביצירה.לבכם היה רחב וגדול, כדרך קבע אמצתם למשפחתנו נער או נערה מקבוצת חוץ, אולפניסט או מבקר לרגע.
על אף הלינה המשותפת, יצקתם הוויה משפחתית, קריאה בספר,"האילידה ואודיסיאה", טיולים ברגל, לישון על האבנים במדבר, לקום לזריחה, לקרוא שירה ופרקי תנ"ך, ללכת ברחוב יפו ולחלק כסף לקבצנים, תיאטרון, חלות שבת וחינוך שכולו דוגמא אישית .
הקמתם משפחה שהפכה לשבט כלות וחתנים נכדים ונכדות שחסו בצל קורתכם. היום כל אחד מאתנו יכול להגיד בגאווה שהוא ממשפחת אברהמי ממעגן מיכאל נצר לשרקה ומוניה.

שי סיפר איך במלחמת יום כיפור כשהגדוד שלו סיים הלחימה הקשה בגולן והיה לפני הטסתו לפאיד שבמצרים. הופעת משום מקום עם עוגות לחיילים שהיו במובלעת בית ג'אן. הוא סיפר איך היה גאה - "זאת אימא שלי, זאת אימא שלי".
את אימא וסבתא ללא גבולות ללא חוקים. נטו של אהבה ונתינה.

אני זוכר אותך ביום כיפור האחרון, נכנסת לבית הכנסת צועדת מדוד מדוד כפופה ממש וכל המתפללים נסוגים ומפנים דרך כשחמלה קדושה ויופי אופפים את גופך המיוסר.

בבית עת ישבת בכורסת הנצרים שלך אחזתי את ידך ואת אמרת לי : "רמלה כמה היד שלך נעימה".
תמיד ידעת לדבר ללא מילים, בעולם קסום של צבעים צורה ורגש.
אימא: את ד"ר דוליטל של הנשמות.
בשל כך הלכת בשנתך בערב סוכות. בשל כך רבים סיפרו איך נגעת בתוך תוך נשמתם, לעוררה להשיל קליפותיה. לראות את היופי בתוך הצער את החסד והתום .

אימא: חסרת לנו מאוד.
אך השארת בית רחב וגדול.
יש בו המולת נכדים ונכדות חתנים וכלות ודור שלישי אינשאללה.
כולם שתילי הזיתים שלך .
יש בו את אבא ואת נשמתך הזכה
מבטיח לשמור על אבא ועל תפילותייך כולן.
רם.
 
--------------------------------------------------------------------------------
 
לשרקה/ יונת תמיר

שרקה אהובה מאד,
פרידה מייתמת.
גם כי היית אדם כל כך אוהב ונותן,
וגם כי את, באופן מאד חזק ואישי,
יצרת בתוכי אהבה וגעגועים לחלק מיוחד שהיה בילדות שלנו,
הילדות הקיבוצית של פעם,
לא מהצד התובעני והנוקשה שהיה בה
אלא מהחלק הנדיב, המעשיר, המשקיע, הנוגע ללב.
חלק מרגש ומחבר,
שאני לא יודעת איך לקרוא לו,
אולי סוג של "הורות מוכללת",
של גם וגם וגם.

אני מתכוונת שהייתְ חברה כל כך טובה של אמא,
אחיות בעצם, שגְדֵלוֹת וּמגַדלות ביחד,
והיא גם האחות שלך בזמן של כאב ראש נוראי.
חבֵרוֹת שמִתפעלוֹת ביחד, וצוחקות ביחד, ויודעות זו את כאבה של זו, ובערב חג מתברר להן שהן בחרו לתת אחת לשניה בדיוק את אותו הספר.

אני מתכוונת לַשְכנוּת המשפחתית הקבועה-הנודדת מימי החדר בצריף, ועד שיכוני הותיקים לדרגותיהם ושיפוציהם, ותמיד עם הנקיון הפולחני של ימי חמישי, לכבוד השבת.

ואני מתכוונת גם לכך שאַת אמא של רמי ושי מהכתה שלי, וגם הגננת של האחים שלי לוּתוּס ויאירקה (ובגלל זה גם מחייבת אותי לנגן מעוז צור בגן שלך בחנוכה),
ואַת אמא של ענת, החברה הכי טובה של אפרת, וגם הגננת שמקבלת אותי למקום עבודתי הראשון בכתה ז',
ולוקחת אותי לשיחה כדי להפיג את חרדותי.

וגם כמובן שרקה של מוניה, החבר הטוב שעובד עם אבא, ושאצלה בבית אנחנו כותבים ביחד את מה שרק בעזרתה אנחנו מבינים באמת אם הוא שווה, ובעיקר אם זה אמיתי ונוגע, או חסר.
"יוֹנַלה, זה מקסים, אבל חסר פה בַּית".
לימים הבנתי שכך גדלנו, שמי שהיתה לנו 'שרקה הגננת', מרכזת חגים שמתרוצצת אחרי מתנדבים עד חצי שעה לפני החג, במקום אחר היתה מוּכֶּרֶת כאמנית, פסלת, ציירת, סופרת.

שרקה,
לכאורה, הלכת ונחלשת, לכאורה הלכת ואיבדת,
אבל נדמה כאילו הכל רק הדגיש ושימר את העיקר,
את השפע המופלא, הבלתי נדלה, של אהבה ויופי ונדיבות שהיו בך.

בפגישתנו האחרונה אמרת לי, כשניגשתי לשבת על ידך,
"רק אמרו לי שאת פה וכבר שמחתי".
בהירות כזו.
מה הפלא שהצפוי נראה תמיד רחוק ולא סביר.

אני מתגעגעת אליך, לחיבוק שלך, לחום, לכל רגע מהפגישות שהיו לנו.
אלף פעמים אמרתי לך כמה אני אוהבת אותך ואף פעם לא הרגשתי שמיציתי.

בפגישות האלה, ככל שהלכת ונחלשת היינו מגיעות יותר מהר לַעיקר.
והעיקר היה כל כך ברור שבכלל לא היה חשוב מהו,
לא חשוב על מה חזרנו ומה החזרנו,
לא הקפדנו מי חי ומי מת,
תמיד היה ממלא, מלא באהבה, בדאגה ליקיריך, מלמד. מצחיק. נוגע ללב.
הזכרנו את אמא. את אבא. פיקניקים משותפים, נכדים שלך, ילדים שלי, הורים שלך, נווה צדק שלך, האחים ירוחם ורוני שכל כך אהבת.
ושוב, בַּילדוּת, בַּשכנות, בַּחברות, בַּהורות, בַּיתמות.
שרקה יקרה -
ערב חג סוכות, ערב חג עצוב ומיותם.
יונת תמיר (קנטור)
יום רביעי, י"ד בתשרי, תשע"א

--------------------------------------------------------------------------------

סבתא / דנה

סבתא,
אתמול כשהתרחצתי במקלחת לאחר שסיפרו לי את הבשורה הנוראה , דיברתי אלייך. זה היה אחר, בחיים שלי לא חוויתי את זה. להתאבל על בן אדם שבאמת באמת אהבתי ורק לאחר 5 דקות שאני מבינה שהוא לא נמצא איתנו יותר אני כבר מתגעגעת בלי סוף . אמרתי לך: "סבתא, אני אוהבת אותך". המשפט הזה כל כך נכון. סבתא, אזכור אותך תמיד. את היית ועדיין מודל לחיקוי בשבילי. את פשוט בן אדם טוב, אין כל כך מילים לתאר אותך. את פשוט טובה אל כולם, נדיבה ועוזרת שצריך , פשוט הסבתא הכי טובה שיכולתי לקבל.
הגעגועים אלייך כל כך עזים. כל פעם שאני נזכרת בך, אני מרגישה שמשהו דוקר אותי בלב, כאילו כל פעם לוקחים לי חלק מהלב. ולאחר כמה רגעים אני מבינה, שזה שאת איננה, זה פשוט קורע אותי מבפנים. אני לא אוכל עוד לראות אותך בארוחות שישי, בסדר פסח ולספר מה קורה איתי ומה עשיתי השבוע, שתגידי לי: "כמה את יפה" או "כמה גבהת", להתפעל כל פעם מצבע הלק השונה שמרחתי, ופשוט לדבר איתי. הכול משתנה.
אני מתגעגעת פשוט לכל דבר שאיננו סבתא, אין נשיקה, אין חיבוק, אין את העוגות בראוניז המפורסמות שלך, פשוט אין משהו ממשי ממך שעוד יחזור אליי, וזה מה שהופך את הגעגוע לעוד יותר דוקר.
סבתא, אני מקווה שלפחות טוב לך שם. לנו אמנם זה קשה, אפילו כמעט בלתי אפשרי לקליטה , אבל אני מאמינה שאת בגן עדן, ובמקום שאת מאושרת בו, ושאת עם חיוך רחב על הפנים, כמו שכל פעם שהגעתי הוא אף פעם לא שכח להופיע. חיוך שהיום כשאני נזכרת בו, עולות לי דמעות בעיניים. החיוך הזה שלך, פשוט אין מילים.
את משפחה סבתא, ומשפחה לעולם לא עוזבת, את איתי תמיד בלב, ובכל מקום אני יודעת שאת שומעת אותי וגאה בי. אני אגרום לך להתגאות בי שם למעלה סבתא , מבטיחה.
פשוט תזכרי סבתא , אני תמיד פה. בשבילי את עוד לא נעלמת, לעולם לא. אני בחיים לא אעזוב אותך .אני אוהב אותך תמיד תמיד תמיד סבתא , לנצח.
אהבתי תמיד, ואוהב לעולם, דנה.

סבתא אהובה שלנו,
באמת שקשה להתכחש למציאות , את איננה , אך בעינינו ובליבנו את עוד כאן , שומרת עלינו מלמעלה.
מה שקשה הוא שפשוט לא נראה אותך. נוכל לדבר איתך , אבל זה פשוט לא יהיה מוחשי. לא יהיה לנו חיבוק חם כשצריך , וחיוך שפשוט מדביק אותך באושר בלתי מוסבר.
כשקראנו לך סבתא, היה לזה כל כך הרבה משמעות, בגלל הבן אדם שאת.
סבתא- בן אדם חם ואוהב, שתמיד כאן בשבילך, עוזר, תומך, ותמיד מחייך.
סבתא שלנו, שחושבת תמיד על כולם.
הפעם זה זמננו להגיד לך מילות תודה , הערכה ומלאות אהבה, שאולי לא אמרנו לך מספיק.
אז נתחיל בזה ..

--------------------------------------------------------------------------------

לסבתא / יעל

סבתא,
בעמדנו כאן היום אני מנסה למצוא נחמה כי אני יודעת שבתקופה האחרונה ידעת הרבה כאב וסבל, אבל אני מתקשה לעשות זאת כי תמונות שלך רצות לי בראש ובכולן את מלאת בשמחת חיים ובכוונות טובות. אני רואה תמונה שלך ושל סבא מהסרט על משפחת אברהמי, מחבקת את סבא ואומרת "חבק אותי מון אמור" - רומנטיקנית אמיתית. אני רואה אותך בירידה הגדולה בדרך לחדר אוכל נוסעת במהירות מטורפת בקלנועית. רואה אותך בסטודיו מוקפת בעבודת שלך שתמיד היו מלאות צבע ורגש. היום אני יכולה להעריך את היכולת שלך להתיילד בעבודות, יכולת שידעת לקשור גם בחיים: מאזינה למוזיקה יוונית ונהנית מכל צליל: שותה כוס בירה בארוחת ערב ביום שישי; ביום כיפור בבית הכנסת הספרדי בירושלים שרה בקולי קולות; את ניצוץ השמחה בעינייך בכל פעם שהיינו כל המשפחה ביחד; ואת פנייך המוארות בכל פעם שהיינו מגיעים לביתך.
כשהיינו צעירים וחזרנו לבית הספר אחרי החופשה, המורה הייתה מבקשת שנספר מה עשינו בחופש ואני תמיד התגאיתי לספר שהייתי אצל סבא וסבתא בקיבוץ. אתם הייתם מקור גאווה ואושר גדול, נתתם לנו, הנכדים, חוויות טובות ומעשירות לילדות.
זוכרת את העבודה איתך בסטודיו, וכשרצינו הפסקה היית לוקחת אותנו לפלסאון לאכול עוגייה ולשתות שוקו. להצטרף אליך לקניות במרכולית או בכלבו, ונתת לנו לבחור משהו אחד. יום שבת בצהריים בבריכה, ואת מגיעה עם הנקניקיות מחדר האוכל, מרכיבה אותנו על הקלנועית, גם כשזה לא כל כך מותר. אני עומדת על שרפרף קטן כדי שאהיה מספיק גבוהה להגיע לשיש ולעזור לך לאפות עוגת שמרים. ובכולם הרעפת עלינו אהבה גדולה, כל אלה רגעים קטנים של אושר שנתת לי ושימשיכו ללוות אותי כל חיי, על כל הרגעים האלה ועוד אני מודה לך, אני אוהבת אותך מאוד וכבר מתגעגעת.
יעל

--------------------------------------------------------------------------------

לאן שאני הולכת / שיר

לאן שאני הולכת
אני מגיעה לאחור.
אפילו כשאני אוכלת לחם
אני טועמת בית.
זה מפני שהבית שלי
נמצא מאחור, בפנים.