ראובן
(רובי) כהן, אח של לאה
לאה
אחותי הגדולה אשר אהבתי.
אומרים:
אדם שיזדקן דבר טבעי הוא ושהזמן הרב מקהה את הזיכרון עד שהצורות עולות לבסוף רק
דרך דוק של טשטוש וערפל. אך לא כך. אורך חייו של אדם איננו רק זקנה והתקרבות אל המוות, אלא גם הוספת נדבך
של חיים. מי שהלכו איתךְ, לאה, דרך ארוכה – אחים, איש, בנים, גיסים, נכדים, מכירים
וחברים - הם רק מוסיפים ושוזרים יחדיו רקמת חיים יותר גדולה. הזיכרונות מוסיפים
להיאסף ולהצטבר עם הזמן עד אין יכולת לשכוח. הקשרים הולכים ומתהדקים עד אין יכולת
להתיר. השורשים הולכים ומסתעפים, הולכים ומעמיקים ונכרכים זה בזה. ההולכים יחד דרך
ארוכה כבר נעשים דבר אחד, משורגים זה בזה מבלי יכולת להפריד. במובן מסוים, לאה, לא
פעם הרגשתי שהיינו אדם אחד.
על
כן עתה, לאה, כשאני רואה אותך – הפעם דרך דמעה – אני רואה אותך בבהירות כמו שהיית,
בשערך הלבן-לבן, בעיניים הכחולות בהירות, השובבות תמיד, בחיוך שלך הספקני לפעמים,
בשמחת החיים הגדולה שלך, בכל אותם אלף ואחד פנים שידעתְ לעצב בכישרונך הדרמאטי.
ביחסך הפשוט, הבלתי אמצעי לאנשים הקרובים אליך גרמת לכך שמשהו ממך תמיד נחרט
והתיישב עמוק אצל כל מי שהכירך.
היית
בת מופתית להורינו. רַעְיָה לִבנות איתה חיים משותפים עם משה במשך 65 שנים, עד
שנידמיתם כאילו נבראתם יחדיו משמים להשלים זה את זה. היית אֵם מסורה לילדייך, סבתא
וסבתא רבתא עליזה לנכדייך ונינייך. נאמנה וחברה טובה לקיבוץ ולחבריו, תמיד מוכנה
לתרום מיכולתך וכישורייך.
עבורי
היית מדריכה גדולה לחיים, כמו ספר פתוח תמיד שאין צורך להתייגע בקריאה ארוכה ודי
רק להביט בו כדי לקלוט את יופיו והוא מוסר את תוכנו בקלות מעצמו ללא מאמץ, והתוכן
הוא של ענווה ופשטות של מי שיודע להניח את הדברים על פי חשיבותם האמיתית, של דרך
ארץ, שמחה, הומור התחשבות והקשבה.
תמיד הרגשתי שהיית לי גם אם וגם אחות. שש-עשרה
השנים שהבדילו בינינו בוודאי גרמו לכך במשך ילדותי, אבל בעצם ייתכן כי לא נגמלתי
מכך מעולם. תמיד, גם בבחרותי, הרגשתי כי היית לי גם קצת אמא.
לפעמים
נפער מרחק בינינו. אחד מהם אני לא יכולתי לדעת ואת לא יכולת למנוע. זה היה כאשר
הייתי בן שלוש, אולי ארבע, ילד יהודי שנמסר בחרדה לידיהן של הנזירות במנזר סנטה
מרטה בסטיניינו שליד פירנצה כדי
להציל אותו מאש. ואת היית באה עם אבא ואמא מדי פעם לראות אותי. אך אני לא ראיתיך
ולא ניתן לכם לגשת אלי, שמא אפרוץ בבכי ולא אניח לכם ללכת. ואת, כאחות משה הפעוֹט,
התייצבת מרחוק לדעת מה ייעשה לי. והנזירה אמרה לך, שם תעמדי מרחוק וראית את אחיך.
והיא שׂמה את ידה על ראשי כדי שתראי: הנה אחיך. ואת קראת, הנה שׁם, שׁם רובי אחי
הקטן. ואני לוּ רק ידעתי, לו רק יכולתי ונמצאו לי המילים הייתי אומר לך אחותי,
אחותי שלי, לאה, למה תתייצבי מרחוק? הן אח אני לך ואת לי אחות.
וגם
היום, לאה, אני אומר לך, לאה אחותי שלי, לאה אם ואחות, למה תתייצבי מרחוק, הן אח
אני לך ואת לי אחות.
--------------------------------------------------------------------------
עמי דנא
קורות
חיים ארוכים, בקצרה
אמא
נולדה בפירנצה לפני יותר מ- 90 שנה, כבת בכורה. בהמשך נולדו לה שני אחים: גדיאל
שחי בקיבוץ וראובן שמתגורר בירושלים.
הוריה
היו דתיים מאד, אבל היא מעולם לא הבינה איזה צורך יש בזה, ומרדה בדת בכל תוקף.
בהצגות
סיום בבית הספר, היא מחליטה לא להשתתף, אבל יושבת בצד ומדקלמת בע"פ את כל
התפקידים. אחרי מספר פעמים כאלו, כשהיא רואה שאף אחד לא עושה את התפקיד שלו כפי
שהיא חושבת שצריך, היא מחליטה שמקומה על הבמה, ומאז לא ירדה ממנה, ולא סירבה לשום
תפקיד יותר.
בבית
הספר הייתה שובבה וקונדסית, אבל בשל חוקי הגזע נאלצה לעזוב את הלימודים בשלב
מוקדם. דבר ששימח אותה מאוד וכנראה גם את מוריה ומחנכיה.
את
שנות הנעורים בילתה עם בנות דודתה שהיו חברותיה הטובות. הבילוי האולטימטיבי:
אופרה. שם, פרט לאהבה הגדולה שרחשה לאופרות, עשתה צחוקים, והתבדחה על חשבון המבוגרים,
ובעיקר התלהבה לעשות חיקוים של כולם.
ב1943
כבשה גרמניה את איטליה והמשפחה נאלצה, לעזוב את הבית, להתפצל ולחיות מספר שנים
בהיחבא.
בתום
המלחמה, עלתה בעליה ב', לבדה לישראל, לאחר שצורפה לקבוצת פליטים מפולין. האוניה
נתפסה על ידי הבריטים, ולאחר שהיה של מספר חודשים בעתלית, הגיעה בסופו של דבר
לקיבוץ גבעת ברנר. לאחר מספר חודשים הצטרפה לגרעין שהתארגן להתיישבות במקום המקורי
של קיבוץ רגבים, ליד גלעד. שם פגשה את משה, ומאז לא נפרדה דרכם.
בסופו
של דבר, אחרי שהקימו את רגבים באותו מקום, נאלצו לפנות אותה, ובנו אותה שוב במקומה
העכשווי. בתקופה זו היא נרתמה לכל עבודה בה צורך, בהתלהבות והשקעה, החל מייעור,
סיכול, עבודה עם קומפרסור, מטבח, דיר, ואז מצאה את מקומה ברפת.
היא
אהבה את רגבים, אבל אבא רצה לנסות לחיות מחוץ לקיבוץ. היה להם חבר שסיפר על מעגן
מיכאל, שהוא יותר גדול ורציני, אז הם מצאו פשרה, לעבור ולנסות לחיות כאן.
הקליטה
פה הייתה מוצלחת מאד והם השתלבו בקיבוץ מצוין, משה עבד בגידולי שדה, ולאה נכנסה
לרפת. היא עבדה שם 15 שנה רצופות, כולל חליבות ב 3 בלילה, לעיתים, אחרי חזרות
לאיזושהי הצגה שנגמרו בשתיים וחצי.
זמן
קצר אחרי שהגיעו לקיבוץ, הם אימצו ילד בן תשע שעלה מעירק, בשם יצחק מגל, ועם השנים
נולדו להם ארבעה ילדים משלהם.
בסביבות
1967 היא עברה לטיפול בתינוקות ובפעוטים של המשק ובמשך 10 שנים טיפלה בארבעה
פעוטונים. היא אהבה מאד את העסוק החדש, את הנתינה והטיפול ללא לאות, והרגישה בה
מאד חיונית ומסופקת. היא גם הפכה לברת סמכא, מומחית ממש, ושם דבר בתחום הזה
בקיבוץ.
לאחר
מכן, חזרה לאזור הרפת, ועבדה 5 שנים נוספות ביונקיה. בסופו של דבר, עברה לעבוד
בפלסאון. כמו בכל דבר שעשתה, השקיעה גם כאן את כל מרצה, ויכולותיה, והייתה מאוד גאה
בהספקים ובהישגים שלה ושל פלסאון.
במקביל
הופיע בהרבה מאד הצגות ותפקידים;
גם בקיבוץ, באירועים ובחגים, וגם ברחבי המדינה, והציגה במקומות רבים, לרוב, אחרי
יום עבודה מלא, וכמובן מבלי לעשות שום חשבון לשעות, או לבקש תמורה כלשהי.
בגיל
82 הודיעו לה שאין יותר צורך בתרומתה לפלסאון. היא לא קבלה את זה, ממש נפגעה, ולא
הייתה מוכנה לשמוע על מעבר למועדון ותיקים. "מה יש לי לעשות עם כל הזקנים
האלו שם" היו דבריה. עד שניסתה ונתפסה.
עד
יום שלישי שעבר, היא עוד נסעה לבדה בקלנועית למועדון, עבדה שם במרץ, הייתה פעילה
בכל התחומים, נהנתה מכל רגע, ובעיקר מהחברה המגוונת ומהשיחות המרתקות עם חברים
אחרים שפתאום הכירה מקרוב.
פרט
לאיבוד זיכרון שהלך והחריף, והשפיע על הלך רוחה מאוד בשנה האחרונה, היא הייתה
בריאה וחיונית מאוד, עד שביום רביעי האחרון בגד בה גופה והיא לא הייתה איתנו יותר.
בבית
החולים ניסו עוד יומיים להציל את המצב, אך למעשה לא היה סיכוי.
ביום
שישי בבוקר היא נפרדה מאיתנו סופית, משאירה מאחוריה שובל עצום של אהבה, הערכה
והוקרה אינסופיים, ועצב גדול גדול.
אבלים
עליך כולנו: משה, אחיך: גדיאל ורובי, ילדיך: יצחק, אורי, רני, עמי ורחלי, נכדיך:
טלי, אמיר, רז, גל, סלע, נתן, טל, נתלי, בר, מיכאל, ליאור ושירה, וניניך: אלון
ושחר.
--------------------------------------------------------------------------
רני
דנא
אמא
היקרה!
כל
כך בחטף, ופתאום את כבר לא פה.
"אני
לא אני" אמרת לאחרונה, וגם את זאת לא שמענו מספיק וכעת אנחנו כבר בלעדייך.
כולנו
התברכנו בך בחיינו כאשר היית לנו אמא מקסימה וחזקה, מצחיקה, משעשעת ומלאת הבעה
ודעה בכל דבר. היית לנו מדריכה לחיים, אישיות לדוגמה ומקור השראה ולמידה בכל דבר.
אתך
בליבנו כולנו במשפחת דנא נהפכנו למה שאנחנו כעת: אומנים, שחקנים, מוזיקאים,
ציירים, צלמים, אנשי דעה וכתיבה ואוהבי האומנויות. מאופרות איטלקיות ועד עולם
התאטרון, הסרטים והמוזיקה של היום, בזכותך זכינו להיות גם חלק מהם.
היית
נושא רב גווני לסרטים שלי לאחרונה וזה גם נפסק בחטף כאשר תשובותייך היחידות
לעידודי היו.. "אני לא אני"..
אני
מודה לך, אמא, על שהיית את.
היית
כנה, ענווה, אמיתית, אוהבת, טובה ומיוחדת לכולנו וכך תמשיכי להיות גם בלכתך.
שלך
באהבה רבה,
בנך,
רני
-------------------------------------------------------------------
רחלי סעדון - דנא
אמא
יקרה שלי,
לדבר
עלייך בלשון עבר זה בלתי אפשרי. מעבר לעובדה שאת אמא שלי, את דמות, את אישיות, את
מותג. נתת לי חיים מלאי הומור, שמחה, אופטימיות ובטחון שללא ספק ניווטו את חיי.
אמא
שלי, היית שחקנית לא רק על במות אלא גם בבית איתנו. הפרצופים שלך בכל סיטואציה
חסרים לי כבר.
הפעם
היחידה שלא הצגת בחיים שלך זה במוות שלך. לא עשית דרמה, והלכת פשוט כך.
נפרדת
ממני יומיים לפני אמרת לי שאת אוהבת אותי ושהיו לך חיים נהדרים. ועדיין את זוכרת
את מיכאל שלי ורפי בעלי, אמרת לי שאין לך כאבים ושאת עדיין עובדת ושאבא הוא הכי
טוב שיכולת לקבל.
בערב
לפני שהלכת לעולמך ביקשת שאבוא ואכן באתי אבל כבר היה מאוחר מידי כי לא היית איתנו
יותר.
אמא
שלי,
תודה
על חיים מלאי הומור ומסירות שנתת לכולנו.
תודה
על הסבתא הנהדרת שהיית למיכאל שלי.
תודה
על הדרך הנהדרת שלך לקבל כל אדם כמו שהוא.
אני
אוהבת אותך ומתגעגעת אלייך עד אין סוף.
רחלי
------------------------------------------------------------------------
נעמה כהן, בתו של רובי
לאה
הייתה שחקנית
היא
החליפה דמויות וזהויות לאורך כל חייה
היא
הייתה בת בכורה לסבא שלמה ולסבתא פרננדה
אם
הן נפגשות עכשיו בשמיים זו יכולה להיות טרגדיה שייקספירית או קומדיית מצבים מטורפת
אחר
כך תלמידה בתלמוד תורה של פירנצה (כנראה לא תפקיד חייה...)
נסעה
על אופניים ושרקה אופרות כשהעולם רעד מהפגזות הנאצים
אחות
אמיצה, אוהבת, מכילה ומגוננת לגדיאל ולרובי
רעיה,
במובן הפשוט והטהור של המילה, למשה,רעיה.
אמא
לארבעת ילדיה חברת
הקיבוץ, מטפלת בבית הילדים, רפתנית, עובדת חרוצה בפלסאון.
אבל
תפקיד חייה, לפחות בשנים האחרונות היה הסבתאות.
כשלה
כבר עשרה נכדים היא הודיעה בעיניים נוצצות שהיא הולכת להיות סבתא ! (לליאור)
כל
נכד היה עולם ומלואו, כל חיוך-סיבה למסיבה, כל מילה הפכה לשיר. החדר הקטן בקיבוץ
התמלא
רגעים
טובים וילדיים של משחק, הצגות, סיפור ושיר.
בשנים
האחרונות זכתה לאה לראות את ראשוני הנכדים מקימים משפחות, לשמוע את האלבום של
סלע,
לקרוא את התרגום של רובי, לראות את רחלי נשואה ומאושרת בדרך שלה ואת שירה עולה לכיתה
א'.
אף
אדם לא חי לנצח ואם יש נחמה לאחר לכתו של אדם אהוב, תהיה זו:
לאה
חיה חיים ארוכים ומלאים
היא
עסקה בדברים שאהבה
חיה
במקום שאהבה
והייתה
מוקפת באנשים שאהבה ושאהבו אותה בכל ליבם
וכשהלכה,
שלא כדרכה, עשתה זאת בשקט.
אם
יש נחמה לאחר לכתו של אדם אהוב, תהיה ז
-------------------------------------------------------------------------------------------------------
מיכל דנא, אשתו של אורי
לאה,
לפני
שנה בדיוק, כשאת כבר כמעט בת 90, עמדת בפעם האחרונה על במה ויחד עם בני דורך שעלו
ארצה ממדינות שונות באירופה, הצגת את סיפור משפחתך בפירנצה לאחר עליית הפשיסטים
לשלטון וכניסתם של הנאצים לעירך האהובה. ישבתי באולם שהייה מלא מפה לפה ומיררתי
בבכי בכל פעם שפתחת את פיך לדבר. הבכי לא אפיין כלל וכלל את מערכת יחסנו ארוכת
השנים. נהפוך הוא – היית אשה שמחה, עם חוש הומור יוצא דופן. אופטימיות ללא גבולות
שפעמים רבות הבאת אותנו לצחוק עד דמעות. היית שחקנית מוכשרת ונחושה והצורך להעביר
את מורשת העם היהודי ואת הסכנות האיומות הטמונות בשנאת חינם וגזענות בערו בעצמותיך
ולכן למרות שכבר לא אהבת את מה שקורה לך והיית מתוסכלת מהעובדה שאת שוכחת חלק
מהטקסט, נענית לבקשה להעלות את ההצגה פעם אחת נוספת כדי להמשיך ולהעביר את המורשת
של משפחתך ועמך לדור הצעיר שהגיע בהמוניו לחזות בך ובחבריך. מכיוון שבהצגה האחרונה
הזו חברו יחד כשרונך ודם ליבך, הצלחת להרטיט את כל רואיך ולשטוף את פני בדמעות.
הדמעות נבעו מהסיפור שהכרתי ושמעתי בעבר אבל הצפת הרגשות היתה תחילתה של פרידה
כואבת. את חזרת ואמרת בשנה האחרונה שאת לא את.
היית
חלק מחיי קרוב ל 45 שנה. ליווית את אורי ואותי בשנים של טרם נישואינו, בשנות
הנישואין, המסעות, הילדים שהם נכדיך והנכדים שהם ניניך. מהרגע הראשון נתת לי הרגשה
שאני מעין אוצר כזה עבורך. קצת נבהלת מהצעירה המסודרת הזו שזוכרת ימי הולדת, מביאה
מתנות ומסדרת את החדר של אורי לשבת. בשנים הראשונות אורי ואני היינו משתדלים לא
להודיע מראש על בואנו כדי לא להלחיץ אותך כי חשבת שאת צריכה לסדר לכבודי את החדר.
עברו שנים עד שקיבלת באמת שכולנו אוהבים אותך בדיוק כמו שאת כולל הבלגן שבתוכו
התנהלת במומחיות של קוסם. הבלגן שממנו היית עורכת שולחן לעשרות בני משפחה בדקות
ספורות כאשר הפסטה הכי טובה בעולם מוגשת עליו, בליווי פסטו, רוטב עגבניות, ורוטב
פטריות – הכל מעשה ידיך להתפאר. ובעוד כולנו טורפים את מעדנייך, מנגבים את זוויות
הפה מהרוטב, את ממשיכה להעמיס את השולחן בבישולים שונים שתמיד היו יצירתיים ו"זה
ממש כלום" " רק כמה שאריות שחיברתי יחד".
כל
אחד מאיתנו נושא איתו אמירות נצחיות שלך שחזרו והצחיקו אותנו והיו תמיד חלק ממי
שאת. אני עבורי את נמצאת במכתבים שקיבלנו במסענו הראשון לפני 40 שנה. משה הייה
כותב מכתבים ארוכים, משתף במה שקורה בארץ, בקיבוץ ובמשפחה ואת באופן קבוע היית
מוסיפה בשולי המכתב – טוב, אבא כבר כתב הכל אז אני שולחת לכם נשיקות וגעגועים,
אמא.
או
אמרתך המפורסמת – "יש לנו הצלחה אדירה עם הנכדים . באמת כל אחד יותר יפה
ומוכשר מהשני"...
וכשלאורי
מלאו 60 התקשרת לברך אותו ואמרת לו -
וואלה, יש לי בן ממש זקן!
בספרות,
בסיפורי עם, בבדיחות ובמשלים מופיעות החמה והכלה, ברב המקרים, כשתי נשים הממררות
זו לזו את החיים בכל דרך אפשרית. לא הבנתי מעולם את מקורם של הסיפורים ועל מה הם
מבוססים. את חמתי ואני כלתך ועבורי תמיד תהיי
מודל לאהבת אדם, קבלת האחר והשונה וסמל לכבוד הדדי, זוגיות שוויונית
ומשפחתיות המבוססת על עזרה הדדית והכלת כל אחד ואחת מאיתנו.
תחסרי
לי ביום ההולדת שלי שחל יום אחרי יום הולדתך בהפרש עגול של 30 שנה,
תחסרי
לי כסבתא של ילדי וכסבתא רבא של נכדי,
תחסרי
לי כחמה המאירה כל מפגש בהומור, חיוך וצחוק.
בשמו
של אורי בכורך, בשמם של ילדי-נכדיך גל וסלע ונכדי-ניניך אלון ושחר, אני נפרדת ממך
היום ויודעת שעיניך הצוחקות ימשיכו ללוות אותנו בכל אשר נלך.
היי
שלום, מיכל
------------------------------------------------------------------------------------
פנינה דנא
לזכרה
של סבתא לאה
סבתא
לאה היא שם דבר, היא הייתה חלק בלתי נפרד מהנוף המעגן מיכאלי,
שחקנית
מוכשרת סבתא לתפארת...
כרטיס
הביקור שלה היה היותה אדם טוב בכל מצב בכל מקום... אישה שהאירה את דרכם של רבים,
הגשימה לעצמה חלומות וצלילים ממחוזות רחוקים ומנוף ילדותה שבאיטליה....
כשנשאלים על העבר אין אחד מאיתנו בני המשפחה שלא נשאב להרהורים ומחיה בשנית את
הדברים היפים והטובים שהיו מנת חלקה של סבתא לאה...
היום
אני מבינה שהשנה האחרונה הייתה שנת פרידה מסבתא לאה שהייתה כמו ספינה ששטה בין
דמדומים...ומתרחקת...
סבתא
לאה, ברגע אחד גלים של מחשבות "תקפו" אותך, שנה שלמה נדמה היה
ש"נסעת" בדממה מעיקה ובפיך לא היו משפטי פיוס על מצבך, שלדברייך
התדרדר...כבר לא היית אותה לאה, הסתגרת בעולם אחר פוחדת שהזיכרון שלך יבגוד בך
יותר ויותר...
היית
עצובה וכואבת, היית היחידה שמודעת באמת למצבך המתדרדר
"חרשת"
בתעלות הדמע מבלי לשתף הסובבים אותך. האוויר שחלחל פנימה אולי
גרש בך
את המחנק... אך ראינו את עינייך התוהות שהסגירו את מצבך...
הרגשתי
ממך שכובד השנים התיש אותך במידה מסוימת, כי הרגשת שאת כבר לא את...
מה
שגרם לך לזרום למקומות העצובים באמת, היית אומרת משפטים שונים שנשמעו
כאילו "לחלל הריק ..."משה ואנחנו הבנו למה את מתכוונת...אך
התעלמנו...
ומאידך,
ברגעים אחרים כן חזרת אל עצמך לרגעים היית שלווה ומשתפת ב"ריקוד" החיים
שלך שהקפיץ את הזיכרונות...סביב יום הולדת 90 שבו היית שותפה מלאה לחידון של רחלי
ועמי...אז הרשת לעצמך להתעלם מהקולות החרוטים בעומק הזיכרון...
קולות
הרקע האלו נתנו לך לחשוב ולהתרפק על אותם
הזמנים היפים, שהזמן איתם נעלם לך.... להביט לאחור בחיוך, להפליג אל חלומות ללא
חומות...ואפילו להתענג עליהם...
מהמקום
בו ישבת ולימדת את עצמך לקבל את מצבך, היינו מודעים לאור שבך שהלך וכבה.
כבר לא כל כך דיברת, לא העמקת בנושאים שעלו על
הפרק, ידעת שהשתיקה תפתור אותך מלהתמודד...אולי היה לנו נוח להתעלם מהסימנים,
מהאמירות שלך, ולתרץ לעצמינו ולך שהכול בסדר ויהיה בסדר...היה לנו נכון לתת בך
תקווה, ניסינו להראות כי יש בך כוחות וחיוניות למרות גילך המופלג...
ואת היית בשלך...נחושה...לא מצליחה לחזור לעצמך כך אמרת....
הלב
נצבט...הפלגנו בדמיוננו אל סוף דרכים אך לא הבנו כי הסוף כל כך קרוב...
"ככה
זה בחיים..."
נפרדת
מאיתנו באלגנטיות כמו שאת יודעת, בגיל 90 כמו צדיקה במהלך השינה.
אזכור
אותך תמיד
פנינה
------------------------------------------------------------------
בר דנא
סבתא
לאה,
כשהייתי
קטנה חשקתי ללטף את הקמטים החדשים שהופיעו על פנייך.
ביום שישי בבוקר הגשמתי את רצוני הנסתר וליטפתי
אותם במשך דקות ארוכות.
זה
היה מגע עדין ונעים רק שאת כבר היית ללא רוח חיים...
להיות
ללא רוח חיים זה בכלל דבר שאינו מתאים לך. סבתא היפה שלנו, המפוארת, הנהדרת,
שמצחיקה אותנו בטירוף, שפרצופיה מדברים בעד עצמם, השחקנית המהוללת, האישה ששרה,
רוקדת, מספרת סיפורים ותמיד משתעשעת- על העולם ועל עצמה, האישה שתשאל כל שאלה
ותשים לב לכל פרט, עם העיניים הכחולות ירוקות שיש בהן זיק של שובבות והיתוליות, המילים
המתגלגלות בחצי איטלקית וחצי עברית או ג'יבריש שאת ממציאה על המקום. את המרכז של
ההומור המשפחתי.
ולפעמים כשהייתי עצובה את עטפת את ידי בידך
והרגעת אותי במבטך, חיבקת אותי ברוח טובה
שאפשר להתגבר בה.
הבית
של סבא וסבתא... כל אחד ואחת מאתנו חווה את הבית הזה בצורה שונה ובזמן אחר. בשבילי
הוא היה בית ביתי לכל דבר וכולם יסכימו איתי שזה מקום מרגיע, מעודד, שמח, נעים
ושלו. לכל אחד ואחת יש מקום ותמיד יש אווירה של שיחה, ארוחה וקרבה משפחתית.
כשהיינו קטנים היינו מתווכחים מי ישן במזרון שעל
הרצפה ובבוקר קמנו למשמע מוזיקה קלאסית ברדיו של סבא. את היית מתעוררת ומכינה לנו
כריך עם גבינה צהובה ושוקו מקקאו וסוכר. את שואלת אם ישנו וחלמנו חלומות...? דבר
לא משנה לך מלבד הנפש שלנו והחיבור שלך אליה.... וכמובן שאת הכל עוטפת האהבה והקשר
שלך ושל סבא. הדבר הכי חזק שיש.
לפני
שנה עוד היית על הבמה והצגת בהצגה שכולם גם בכו וגם צחקו באותו זמן.
מאז
ההצגה מצב רוחך התדרדר. לא הרגשת שאת עצמך וכולנו הסכמנו איתך. היה לנו קשה לראות
אותך עצובה על קשיי הזיכרון והשמיעה ובעיקר על איבוד מצב הרוח המרומם והמיוחד שלך.
גברה הרוח על הגוף ושקעת אט אט... כמובן שלהכל מתווסף הרצון העז לא להיות לטרחה
לאף אחד. והצלחת.
איך
אפשר לשים לזה סוף? איך אפשר להיפרד??? איך אפשר שילדינו לא יכירו אותך אלא רק
בסיפורים?... אין לנו ברירה אלא לשחרר אותך למקום בו יהיה לך טוב.
סבתא'לה יקרה, תשמרי עלינו מלמעלה. מקווים שטוב
לך שם עם חברייך והורייך וגם עם האפי הכלבה שאהבת, שם את יכולה עכשיו לחזור להיות
עצמך.
גידלת
ורוממת משפחה גדולה ואנחנו, 12 נכדייך נשקוד להזכיר ולהקרין את דמותך מעוררת
ההשראה. ההיסטוריה של חייך- חיים שלמים של 90 שנה- חיי רוח, מעש ויצירה, חיי
עבודה, פריון, משפחתיות, מסורת, חיי ציונות וקיבוץ, חיי שוויון ואידיאולוגיה בלתי
פוסקת, חיים של צניעות, מסירות ואהבה גדולה ואינסופית. את גיבורה אמיתית.
ואנחנו
נקיים את כל זה אחרייך. נמשיך את חיינו עם הערכים שלימדת אותנו ועם ההסתכלות
המיוחדת שלך על החיים, נשמור על המשפחה מאוחדת, נקים את ביתנו כאן, נהייה דוגמה
ומופת לחברה הישראלית.
"הגוף
יש לו סוף, לנשמה אין לה סוף...."
אף
פעם לא מספיק לנו ממך ולא יספיק. אנחנו מתגעגעים המון.
ואסיים
בשיר איטלקי שלימדת אותנו ושרת לנו לאורך כל השנים-
או
קומה באלי בנה בלה בימבה בלה בימבה בלה בימבה או קומה באלי בנה בלה בימבה בלה
בימבה בלה בימבה.... באלי בן.
צ'או
בליסימה סיי.....
אוהבים,
הנכדים- גל, סלע, רז, טל, בר, ליאור, שירה, מיכאל, נתן, נטלי, אמיר וטלי
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
טל דנא
סבתא
אהובה שלי,
את
לי יותר מסבתא, את מצפן, את לב, את חיוך, את פרצוף מנחם, שתמיד דואג, מצד אחד
נלחמת על העקרונות שלך ומצד שני רכה ותומכת.
אני
יושבת בחדר שבו גדלנו איתך שרנו רקדנו וצחקנו. החדר שבו הערת אותי בבוקר והודעת לי
שראש הממשלה נרצח. כל כך הרבה רגעים קטנים, את אחד האנשים המעטים שחוו איתי את רוב
חוויותי וליוו אותי כל שנותיי.
איזו
סבתא אוהבת כל הזמן להופיע? איזו סבתא כל הזמן צוחקת מעצמה ומאחרים? איזו סבתא שרה
שירים באיטלקית כשאין מה להגיד? איזו סבתא מכינה את האוכל הכי טעים בעולם ומשכנעת
את כולם שלא יצא לה מי יודע מה? איזו סבתא תקבל אותך בשתיים הלילה בחיוך ובאהבה
אין סופית? איזו סבתא תעבוד עד יומה האחרון בחריצות נתינה ואהבה? איזה סבתא היא כל
כך צנועה ונעימה ונדיבה כמוך?
צ'וצ'ילי,
היא היתה אומרת לי, מה איתך? איפה את עכשיו? ואת מרוצה כיף לך? וכשהולכים מהבית
תמיד תשאל מתי רואים אותך? אנחנו פה! טוב שבאת.
כל
שנה קיבלנו ברכה ליום הולדת, לא היתה פעם ששכחה אחד מאיתנו.
גם
בשנים שלא גרתי בקיבוץ מבחינתי הבית שלך ושל סבא תמיד היה מקום לחזור אליו.
עם
זוגיות חזקה וחיבור על זמני עם סבא שיחד אתם הזוג הכי מוצלח שיש. ההומור העצמי
והדרך הנפלאה שבה אתם תופסים את העולם, החוכמה האדירה של סבא והרצינות שלו אל מול
הקלילות, ההלצות והכישרון שלך, הם מה שהפכו את שניכם לדמויות משמעותיות בחיי.
כששכבת
בבית החולים ידעתי שאת לא סתם הולכת, את הולכת בסטייל, עם דרך שכאילו בחרת מראש,
דרך שלנו תהיה נכונה בדיוק כמו שלך היא נכונה. קיבלנו טלפון להגיע לבית חולים ומיד
הבנו שאין הרבה תקווה. היופי הוא הזמן שנתת לנו כדי שנוכל לקבל את הבשורה ולהיפרד.
כאילו
חשבת גם עלינו ועל הצורך שלנו להגיד שלום, כמה שאת מכירה אותנו.
את
הלילה האחרון בחייך חלקנו בבית החולים. זה הוא כבוד גדול להיות חלק מהשפחה שגידלת
ויצרת והשארת לדורי דורות.
את אגדית ולעולם תישארי. שמך הולך לפנייך מפני שאת באמת
אישה שכמותה לא היתה. כבוד גדול לקבל את שמך ולהעבירו לילדי שיכירו וידעו עלייך
הכל מכל וישמעו על חיינו סיפורים רבים טובים ופחות.
בלעדייך,
לראשונה אני מרגישה את החוסר שבמלא. המסורת והערכים שהקנית לנו בחייך ילוו אותנו
לעד.
אוהבת
טל
--------------------------------------------------------------------
חיה כנעני
את
לאה אני מכירה כבר הרבה שנים –
כרפתנית, כשחקנית וכאישה נעימה וצנועה.
בשנים
האחרונות יצא לי להפגש עם לאה במשך שנתיים כל שבוע פעם אחת.
במועצה
האזורית החליטו להעלות את סיפורם של "ילדי השואה" וכך נפגשנו, 6 אנשים
מארצות שונות וקיבוצים שונים פעם בשבוע לספר את סיפורם.
הסיפורים
היו קשים, כל אחד מאתנו חווה את תקופת היטלר הקשה בצורה ובגיל אחר. לאה שהיא
שחקנית מלידה הצליחה תמיד להפוך את העצוב ולהקל, על ידי הומור ואיך שהיא הציגה את
הסיפור.
לאה
הייתה השחקנית היחידה בינינו וזה היה ממש מורגש. בחן ובשקט הצליחה לרכך את הקשה
והיו הרבה מומנטים קשים בסיפורים השונים.
זאת
הייתה לאה, צנועה וגם מצחיקה ובעצמה מתגברת על הקושי של השכחה שהטריד אותה תמיד.
------------------------------------------------------------------------------------------
יצחק מגל, שהיה בן מאומץ של לאה ומשה, ואשתו אלישה
אני
זוכר שישבתי במקלחת בכיתת שחף, אליה
הצטרפתי לפני מספר ימים, ושיחקתי בגולות על הרצפה. אישה הגיע, בזרועותיה תינוק
(אורי), ובהריון (של רני). הרמתי את עיני אליה וחייכתי. היא הסתכלה עלי חזרה ואז
אמרה: "זהו, אני לוקחת את הילד הזה להיות חלק ממשפחתי". וכך היה.
כיום
אני בן 71, אבל לעולם לא אשכח, את האהבה והמסירות של לאה. את העוגות והסיפורים,
הבדיחות, והקראות הטקסטים להצגות, שהעברנו במשך השנים.
אבדנו
אוצר. את אמנו. תמיד אזכור את החיוך, המשחק, עם המבטא האיטלקי והר'ייש המתגלגלת.
היא הייתה אבן יקרה ואהובה. מעניקה, עד בלי די לכולנו, ובעיקר לכל נכדיה, שמבחינתה
היו כולם יפהפיים, ומבריקים.
אלישה,
אשתו של יצחק מוסיפה:
מרגע
שהגעתי לאולפן בקיבוץ, בשנת 1972, והפכתי להיות החברה של יצחק, לאה תמיד התייחסה
אלי כאל בת שלה. יש לי עד עכשיו את מתכוני עוגות השמרים שלה. בפעם הראשונה שהבאתי
את ביתי בת 8 שבועות לחג ביכורים בקיבוץ ב1976, היא בילתה איתה זמן ממושך, ואז
אמרה לי: "היא פקחית וערנית". היא למדה אותי כל כך הרבה על גידול
תינוקות, כי לא היה לי מושג, ולא ידעתי למה לצפות.
תמיד
זוכרת אותה מדקלמת איזשהו טקסט של הצגה בלהט רב. יצחק ללא ספק ספג ממנה את ענין
המשחק, ולמד ממנה המון עליו.
לטלי
בתנו נולדו שתי תאומות לפני 5 חודשים. ביום שישי, לאחר שקבלו את ההודעה, החליטו
להוסיף לאחת מהם ששמה גבריאלה, את השם האמצעי "לאה".
הזיכרון
של לאה הוא ברכה גדולה עבור כולנו, ותמיד נשמור אותו בליבנו.
אלישה
ויצחק מגל,
סדונה,
אריזונה
--------------------------------------------------------------------------------------------------------
יהודה אלגרנטי
זיכרון
של לאה
עליתי
ארצה בתחילת חודש אוגוסט 1948 באנייה האיטלקית CASERTA
שהמוסד לעליה של שאול אביגור שכר והתאים להובלת פליטי השואה למדינת ישראל, שהייתה
אז בת 3 חודשים, וחיה במשטר של הפוגה שארגן השליח של או"ם, הרוזן BERNADOTTE
.
עברנו
לאורך שורה של נשי חיפה שהגישו לכל אחד מאתנו כריך שבו גבינה לבנה, עדיין לא מוכרת
לנו, ויצאנו לדרך. התחיל כבר להחשיך,
הספקנו לזהות את רפתות יגור, ושקענו בתוך
האפלה.
מישהו
העיז לשאול "איפה הערבים ?"
אך לא קיבל תשובה.
בבוקר
התעוררנו בתוך מחנה אנגלי נטוש שהמדינה הצעירה התקינה לקליטת העולים החדשים.
ידיעת
הגעתנו התפשטה כנראה מהר כי התחלנו לקבל ביקורים:
ועדת הקליטה של הקיבוץ המאוחד, ידידים.
בין הראשונים חברי קיבוץ "רגבים" שלא היו רחוקים (הסתבר לנו
שהמחנה האנגלי הנטוש שבו השכיבו אותנו היה על יד המושבה בנימינה).
ביניהם
חברים מתנועת "החלוץ" באיטליה שעלו ארצה לפנינו ורצו להראות לנו את
הקיבוץ שלהם בתיקווה שנרצה להצטרף אליהם בהמשך.
ובאמת
למחרת באו עם command-car
לקחת אותנו לשם: עדיין לא ממש קיבוץ, אלא
"משלט" על גבעת כורכר צחיחה, שבה מישהו חפר בקומפסור לתוך הסלע את מה
שהם הגדירו כ-"תעלת מגן" מפני צלפים שממול.
הבנו
סוף סוף ששם יש ערבים ואנחנו בגבול הזמני שסומן בקטע הזה לקראת ההפוגה.
תוכלו
להבין איך הופתעתי אני כאשר החופר האלמוני הרים את ראשו, הסיר את המשקפים שהגנו על
עיניו מפני אבק הסלע שבעצמו יצר עם חציבתו ונפנף אלי בידידות:
זו
הייתה ידידתי עוד מאז בית הספר היסודי "תלמוד תורה" של הקהילה היהודית
של פירנצה, לאה כהן, אחותו של גדיאל ורובי.
--------------------------------------------------------------------------------
קשרי משפחה
אמה ------- כהן פרננדה
אביה---------כהן שלמה
אחיה -------- כהן גדיאל