|
.png)
דבריה של יונת תמיר (קנטור) בלוויה: אבא, בשיבתו הטובה מובא לקבורה על יד אמא שלנו, השותפה האהובה והמיוחדת שהלכה לעולמה לפני 26 שנים. בקרבתה של אמא, ועל יד אחיו הבכור מוניה, שאותו ואת ילדותם במושב גן חיים הירבה להזכיר בגעגועים. קנטור זה לא רק "חזן" במובנה של המילה. המוסיקה הזו, ששמעתם, היא עמוק עמוק מהבית. כאן, ליד חברים וחברות לדרך, שאיתם הקים את מפעל חייו, פלסאון, בימים של קיבוץ אחר, בשותפות אחרת, טוטלית, כמפעל קיבוצי של הקהילה, כמקום נגיש ושייך. מקום שבו עבדו רק חברות וחברי הקיבוץ, ובעת הצורך, גם ילדיהם ובני משפחותיהם. מגבלות העבודה העצמית היו עבורו אתגר וגם מקור של כוח ושל חברויות בלתי נשכחות, ועשו מקום ליצירת קשרים מיוחדים עם כל הגילאים, קשרים לתמיד. אבא, דוּבּר רבות בכשרון הפיתוח ובהמצאותיך הגאוניות. אבל ההמצאה המוצלחת ביותר איננה שלך, אלא – אתה. מפעל חייך התעשייתי, הישגיך, בתחומי היזמות, הפיתוח והניהול ידועים ומוּערכים על ידי רבים בארץ ובעולם. הרעננות והסקרנות של הילדות והנעורים; האחריות, התנופה וההישגיות של הבגרות; הבשלות, האיזון, וההשלמה של הזקנה. השלמה החותרת תמיד לשלמות ולתיקון. והכל באדם אחד. נתת לי השראה והיית מקור הביטחון שלי עד הרגע האחרון, גם כאשר הגוף הלך והקשה עליך. לא עזבת את ההגה וכיוונת הכל לפי רצונך ותבונתך. זכינו בענק, ולא נותר אלא לבקש ולקוות כי משהו ממעלותיך יתקיים גם בנו בדרך כלשהי. אבא, אתה פשוט לא יאומן. תודה. געגועים, ואהבה. ----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- ברכה שכתבתי לאבא לכבוד יום הולדתו התשעים
אני רוצה לספר היום על כמה דברים חשובים שלמדתי ממך ברבות השנים.
אפרת חרמוני ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- דבריו של יואב חרמוני, הנכד הבכור, בלוויה: סבא, עוד מעט יפרחו פרחי ההדרים ואיתם ריחם המשכר, ריח ילדותך. הפרדסים והשדות היו תמונת ילדותך, של "איציק הילד", הטרקטוריסט מ"גן חיים". סבא, דע לך שאני מספר על עלילות "איציק הילד" שפגע בטעות עם הטרקטור במטוס של גנרל אנדרס לתיירים שאני מדריך בארץ. כשאנחנו חונים ליד מלון שרתון בת"א, אני מספר להם, בגאווה גדולה, איך "איציק הילד" היה מעביר ידיעות ממטה ההגנה שעמד שם "בבית האדום" למחנה הקריה, רכוב על אופנוע. אבל סבא, מעבר לסיפורים ההיסטוריים ולמורשת האדירה שהותרת ביזמות ובתעשיה, אצלי, תיזכר תמיד כסבא ראש המשפחה. כילד, אני זוכר את הנשיקות החמות, לחות שלך, עם מגע הזיפים שרק לסבא היה מותר לתת. כשהתבגרנו, היית לסבא הכי צעיר ברוחו ואהוב על הנכדים. -מי עוד יכנס אותנו לארוחות בוקר משפחתיות? -לאן נעלה לרגל לקבל עצה טובה בסוגיה כלכלית – יזמית? -ממי נקבל אישור לבן זוג? סבא, שמרת על תפקידך כראש השבט, לא מפאת גילך או מעמדך, אלא, בזכות הקשר החם שהיה לך עם כל אחד מבני המשפחה. היית מזמין כל אחד מהנכדים ל"דייט" במסעדה עם בן הזוג החדש, ומאשר אותו. כשנועה, אז עדיין רק חברתי, סיימה תואר במכללה וסיפרה לך על כך, אמרת לה מייד שאתה תבוא לטקס הענקת התואר, והגעת!
היית חבר פעיל בקבוצת הווטסאפ המשפחתית של משפחתנו, ולא מפספס שום הודעה. כשישבתי, לפני כמה שנים, בבר בירושלים עם אחי נדב, העלנו תמונה של שנינו שותים בירה, כתבת: "למה לא הזמנתם אותי?" (בגיל 90). אחר כך, הזמנת אותי להתייעצות בנושא "בחירת היעד הבא לנסיעה שלך לחו"ל". כשדיברנו, הבנת שלטוס לחו"ל אחרי גיל 90 זה כבר לא כל כך פשוט. אבל, ישבת על הכורסה והפלגת בזכרונות ופנטזיות על נסיעות עתידיות. הפלגנו בדמיוננו ובמרחבי הזיכרון על מסעות מהעבר שהיו מנת חלקך. לבר המצווה של ירדן, נינך הבכור, כבר לא יכולת להגיע. במקום זה, הגענו אליך לפני מספר חודשים, ירדן ואני, לקיבוץ שהיה ביתך כל כך הרבה שנים. ישבת על הכורסה וחזרת בזכרונותיך לילדותך. סיפרת על בר המצווה שלך ועל אהבתך למוסיקה שעברה וניטעה בדורות הבאים של משפחתנו. אני בטוח שכאשר נזכרת בילדותך, חזר אליך אותו ריח הדרים משכר, ריח שיחזור לעטוף אותנו בקרוב, באדמת הארץ שאתה אחד ממייסדיה. 17/02/2021 ----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- סבא, יש איזה מין דיסוננס בתחושות שלי.. מצד אחד – מול החוויה של המוות הלא טבעי, פתאום המוות הטבעי מרגיש כמו הקלה.. ויש משהו במספר הזה, 95, שמרגיש כמו הרבה מאוד זמן, אבל איכשהו עדיין, זה פשוט מרגיש לא מספיק - והכאב עומד לו בגאון ומיד אחריו, ההבנה, שמעכשיו כל שנותר הוא להתגעגע אליך - ואלו חונקים את הגרון מדמעות. סבא, כבר רבות דובר על כל המתנות שהיית קונה לנו פעם (למזלנו יונת ידעה לתעד את הכל כמו שצריך).. אבל עד היום לא דיברתי יותר מידי על המתנות שקיבלתי ממך בשנים האחרונות - מתנות בצורה של שיחות נעימות (גם כשהן הפכו להיות איטיות ובקולי קולות) מתנות בצורה של גאווה מוגזמת מצידך על הלימודים שבחרתי (לא היה ביקור שלא נשאלתי בשלומו של הפוליפרופילן) ועוד מתנות כאלה שממלאות את הלב, שמצחיקות, שמרגשות.. מתנות בדמותך, הרגיש, החכם, האוהב, הדואג (גם כשזה באופן מוגזם - כי 'סבא, בסה"כ הלכתי לכמה שעות לים – זאת לא סיבה לא להירדם צהריים' ו-'אז מה אם אני עדיין רווקה גם בגיל 28..'). סבא, כמה נהניתי כל פעם לצעוק לך שאני אוהבת אותך ואתה מצידך היית נאנח בנחת ומבקש לשמוע את זה שוב (ושוב...). אז הנה סבא, גם עכשיו אני אצעק לך שוב שאני אוהבת אותך. ככה זה היה וככה זה יהיה לתמיד. מילות פרידה מרחלי (הבת של אילת). ----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- דבריו של גל וקסלר מנכ"ל פלסאון בלוויה: אני, גל וקסלר - מנכ"ל פלסאון, מבקש, בהרכיני את ראשי, לצטט משפט מספרו של איציק. אני מצטט: "הסיפוק מהקמת פלסאון ממשיך ללוות אותי גם כיום. אני חש בר מזל על שהזדמן לי ליטול חלק כה מרכזי בהקמתו של מפעל שפעילותו בתחומים מסוימים נמדדה בקנה מידה עולמי, ושהבטיח את קיומו ועתידו של מעגן מיכאל. הצלחתו של המפעל השתרעה מעבר למעגן מיכאל. הוא קידם את כלל התעשייה הקיבוצית שכן, מעבר לפירות הישירים שפלסאון הניב, הוא מהווה מודל לחיקוי, מפעל קיבוצי, רווחי, מייצא, בעל נתח משמעותי בשוק העולמי". סוף ציטוט. אנחנו, עובדי ועובדות פלסאון בארץ ובעולם, צופים בהשתאות ובהערכה רבה על פועלך איציק, חריצותך, כישוריך, מאבקיך להצלחה ועל מוחך הקודח שהוביל קדימה גבוה מעל כולם, על כך שיצרת תשתית לתרבות ארגונית שהיא מופת לתעשייה בכלל ולתעשייה הקיבוצית בפרט. אישיותך ומעשי ידיך נגלים מכל פינה, בבית החרושת, במפעל, בחברה המצליחה – פלסאון . אשרי מי שמשאיר אחריו יצירה שכזו, פועלך ותוצריו ליוו וילוו אותנו שנים רבות. שלך – פלסאון. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- לזכרו של איציק קנטור חבר ומנטור לראשונה הצטלבו דרכינו בשנת 1974, כאשר תכננתי לצאת לשנת חופש לאחר תקופת עבודה בפלסאון. איציק הציע לי במקום , "לבזבז את הזמן על עבודות מזדמנות בחו''ל, לסדר לי עבודה במפעל תבניות בדרום אפריקה וללמוד מקצוע". כבר אז איציק תכנן הקמת מחלקת תבניות בפלסאון כחלופה לקבלני משנה שעבדנו איתם באותה תקופה. רק טבעי היה לי לחזור משנת חופש ולהשתלב במחלקת התבניות הצעירה שהוקמה ע''י ראובן כץ ודוד שדה. בשנת 1982, כאשר למדתי ברופין, איציק זימן אותי למשרדו וביקש שבימי שישי אסע 'לג'טנלי' ואלמד את נושא חריטת אביזרי הצנרת, שעד אז נעשתה כולה אצל קבלן משנה 'ג'טנלי'. איציק הבין את האיום האסטרטגי על פלסאון , שהייתה תלויה בקבלן משנה בלעדי. בשנת 2007, כאשר ניהלתי את המפעל ''פרדנו" מז'יטנלי', הקמנו את מערך החריטה בפלסאון. שנה לאחר מכן נשלחתי מטעם מעגן מיכאל לבדוק מכונות הדחת כלים בחו''ל, ושוב היה זה איציק שייעץ לי עצה שהפכה אצלי לדרך חיים, ולהלן הציטוט: " גיורא, אתה נשלח מטעם הקיבוץ לחו''ל. ייתכן ותתקל במצבים בהם יציעו לך טובות הנאה. אל תיקח דבר מאף אחד, כדי שלא תהפוך חייב''. לימים, כאשר ניהלתי את אגף בעלי החיים שנקרא אז 'אגף הלול', נחשפתי 'לגאונות הטכנית שיווקית' של איציק , כאשר ראיתי את הפריסה הגיאוגרפית של מוצרי פלסאון בעולם ויותר מכך, את ההעתקות של מוצרי פלסאון בעולם ובעיקר בסין. שוקת 2 נקראת בסין PLASSON TYPE. "הבעיה" העיקרית של המעתיקים הייתה שהם לא הצליחו להגיע לאיכויות ולשירות שפלסאון מכתיבה, ואלו שני עקרונות שאיציק הטמיע בתרבות האירגונית של פלסאון. באותה תקופה, איציק גר בכפר סבא ואני סיגלתי לעצמי מנהג לבקר אותו בביתו מדי כמה שבועות, גם כדי לספר/לעדכן אותו לגבי פלסאון והקיבוץ וגם כדי לשמוע עצות חכמות. באותה תקופה, גלעד הוביל מהלך אסטרטגי של רכישות, מיזוגים והקמת חברות בתחום בעלי החיים בסין, דרום אפריקה, מקסיקו, ברזיל וארצות הברית ואני, כמנהל הפעילות, נעזרתי רבות בניסיונו של איציק, שהקים את התשתית הרחבה של חברות הבנות בחו''ל. בשנים האחרונות, כאשר איציק גר בקיבוץ, המשכנו להיפגש מדי כמה שבועות ולדבר על החיים, הקיבוץ ועל פוליטיקה. רק הקורונה הצליחה לעצור פגישות אלו. עד סוף ימיו היה איציק חד וברור בדעותיו . שמעתי ממנו לא מעט ביקורת אבל יותר מכל, נחרטה בזכרוני האמירה שלו לגבי הקיבוץ: "גם אם הייתי זוכה בפיס, לא הייתי מחליף את המקום הזה בשום מקום שבעולם". הוא היה מלא הערכה על הדאגה לכל צרכיו בערוב ימיו. למרות פער הגילאים בינינו, הרגשתי שלגיל אין משמעות. הוא תמיד דיבר איתי 'בגובה העיניים', חד, ברור, נחרץ ומלא הומור. איש של חזון ועשיה. יהי זכרו ברוך. גיורא ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
דבריו של אריק רייכמן, מנכ"ל תנובה דאז, בערב לציון הוצאת ספרו של איציק קנטור "פלסאון – איך זה הצליח", פברואר 2002: מספרים על אוסקר ויילד שכתב לידידו, ג'ורג' ברנרד שו, את המשפט הבא: "ג'ורג' יקירי, אני מתנצל, לא היה לי זמן לכתוב לך מכתב קצר אז כתבתי מכתב ארוך". כדי לבטא את עצמי ועוצמת הדברים שספרו של איציק חולל בקרבי, הייתי צריך לכתוב את המכתב ה"קצר". אילו בשלהי שנות ה- 50, שנים אחדות לפני הקמת פלסאון, הייתה חברה לייעוץ אסטרטגי נשאלת האם יש סיכויי הצלחה לקיומו של מפעל תעשייתי במעגן מיכאל, היא הייתה מתייחסת לשאלה זאת כאל בדיחה. איפה אתה יכול לרכז קבוצת עובדים, טכנאים, משווקים, מנהלים מקבוצת אוכלוסיה כל כך קטנה ? ועוד מקבוצת אנשים שחרטה על דיגלה את עיקרון "העבודה העצמית". ואיך ניתן לקיים שליטה ובקרה במערכת ששייכת לחברה שוויונית נטולת מדרגים ? ואיך אפשר לחלום על יצוא של מוצרים שלא קיימים, על בסיס של שוק מקומי כל כך מכווץ, והרי ידוע שיצוא בעולם התפתח תמיד על בסיס שוק מקומי גדול. ואולם, חברת הייעוץ הוירטואלית הזאת הייתה מחמיצה את הרבדים הסמויים והיותר חשובים. היא הייתה מחמיצה את האיכות האנושית והחברתית של קיבוץ מעגן מיכאל, איכות שיצרה את המסה הקריטית של הנעת גלגל תנופת המעשים וההצלחות. היא הייתה מחמיצה את עובדת קיומה של מנהיגות, אמנם בלתי מוכתרת ונעדרת סימני היכר חיצוניים, אבל מנהיגות אמיתית ואיכותית שהייתה קיימת בקיבוץ הזה במישורי חייו השונים והמגוונים, שבלעדיה לא ניתן להשיג שום דבר, גם לא בחברה שוויונית. כמשפטו של פיטר דרוקר: "צוואר הבקבוק נמצא בראש הבקבוק. מסתבר ששום ארגון לא יכול להיות טוב יותר מאשר ההנהגה הראשית שלו". ונתמזל המזל של צירוף עיתים מיוחד, שיצר חפיפה בין התפקיד הפורמלי של מרכז המשק, והתפקיד הבלתי פורמלי של המנהיג המשקי של מעגן מיכאל באותם ימים, צירוף שהתגלם בדמותו של בוריס גל, שהיה האיש הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון, לדחוף את ההחלטה על הקמת המפעל. אני נזכר במשפט ששמעתי פעם על אנדרי קרניג'י, אייל תעשיית פלדה אמריקאי שחי בשלהי המאה ה- 19 וביקש לחרוט על לוח המצבה שהונחה למראשות קברו את המשפט הבא: "כאן נקבר אדם שידע למצוא טובים ממנו לשירותיו". ואתה תוהה מי גייס לשירותיו את מי, בוריס את איציק כדי שיממש את חזונו על הקמת מפעל תעשייתי בקיבוץ, או שמא גייס איציק את בוריס כדי שיאפשר מימוש שאיפות ליבו. אולי נכון להגיד שבסימביוזה הזאת שנוצרה, שני אלה גייסו וגויסו בעת ובעונה אחת, למטרה משותפת שחבוי מאחוריה חזון גדול של בריאה חדשה. וחברת היועצים הייתה ממשיכה להחמיץ אדם כמו ניסים כהן, שכונה בפי קבלני המשנה "המרטש מפלסאון": ניסים היה מגיע אליהם כשפטיש של 5 ק"ג תלוי על זרועו, ואוי לה לסדרת הארגזים שהארגז המדגמי שנבחר על ידי ניסים היה קורס תחת מהלומת הפטיש שלו. או אז, כל הסדרה כולה בלי חכמות, הייתה הולכת למכונת הגריסה. ניסים, שהיה מנהל ייצור דומיננטי, בעל חוש יקי לסדר וארגון, היה גם הסמן הימני של איכות המוצרים בפלסאון, איכות בלתי מתפשרת, שבלעדיה לא מגיעים לשום מקום. ומשה לישצקי, בעל דייקנות יקית וחוש מעודן של מעצב איטלקי. ואלי זמיר, שארגן בהצלחה את המערכת התעשייתית ושתוך קיום של יחסי שיתוף הפעולה הפוריים עם איציק, הצליח לפענח את סוד המנהיגות, שהוא ניצול תכונותיהם הטובות של בני אדם, מבלי לשבש את אישיותם המיוחדת על ידי פיקוח הדוק מידי. ומוניה אברהמי, שהיה הבוס שלי בנוער העובד, ושפגשתי אותו שוב, בהיותי לולן בקיבוצי, והוא משווק פלסאון, כשבא למכור לי את סדרת הכלובים הראשונה, שבגלל טעות במרווחי השלבים נפסלה להוביל עופות עלי ידי תנובה. מוניה הצליח לשכנע אותי לקנות כמות גדולה ממנה להובלת אפרוחים בלול גליל-ים. למוניה היה כושר שכנוע של משווק אמיתי. עובדה שלאחר שהכלוב תוקן, הוא הצליח לשכנע את תנובה לקנות את הכלובים, וזה לא היה פשוט כי תנובה באותם ימים של שנות השישים היה ארגון שמרני, שלא שש להחליף את כלובי הברזל החסונים והמגושמים בכלובי הפלסטיק הקלים. גם סייעה בידי מוניה העובדה שכלוב המתכת של תנובה שקל ריק 25 ק"ג, בעוד שכלוב פלסאון שקל רק 5 ק"ג. אני מבטיח לך מוניה, שהיום היה לך יותר קל לשכנע את תנובה לאמץ המצאה כל כך טובה, מועילה וחדשנית. ועוד לא הזכרתי את איבנר, אלר, קוסטה ויתר ה"חיילים האלמונים", אנשי השיווק בארצות היצוא של פלסאון, שנמצאים בקו החזית החם של מלחמות השיווק ואת תרומתם המיוחדת להתפתחות המפעל בשלביו השונים של מנחם לוין, פורטלאונה, ראובן שפיצר וזרו. ולא הזכרתי את משקלה המסייע של התנועה של אז, "הקיבוץ המאוחד", שישבה באותם הימים, בחסד של הרגע האחרון, בקדמת הבמה של החברה הישראלית, בטרם נדחקה אל עבר הספסלים האחוריים ואל תהום הנשייה. ואת פנחס ספיר, הבולדוזר של התעשייה הישראלית באותם ימים. ומאות חברי מעגן מיכאל שנשאו במסירות והתמדה, בנטל הייצור הקשה, ולא תמיד המתגמל. ואולם מעל לכל אלה, חברת היועצים הוירטואלית, הייתה מחמיצה את אישיותו של איציק קנטור. מדע הניהול יודע להגדיר שלושה סוגי מובילים: היזם – שמעדיף להמציא את מה שאין, מאשר לתקן את מה שיש. המנהיג – שנושא את הלפיד של מנהיגות מעצבת. המנהל – שמבצע את המתווה שעוצב על ידי שני קודמיו שהוזכרו כאן. נכון להגיד על היזם את משפטו הנודע של ג'ון קנדי: "אנשים רבים רואים דברים ושואלים, מדוע ? אני חולם על דברים שמעולם לא היו ושואל, מדוע לא?!" המנהיג – צריך לעשות את הדברים הנכונים; המנהל – צריך לעשות את הדברים נכון. נדיר מאוד למצוא את שלושת אבות טיפוס אלה מכונסים בתוך איש אחד. איציק הוא אחד מהשילובים הנדירים האלה. שילוב מנצח, שאיפשר לו להוביל את היצירה התעשייתית המוצלחת ביותר של התנועה הקיבוצית, ושנכון לשנות ה- 70 ושנות ה- 80, הייתה גם המפעל המוביל ב"ה" הידיעה, של תעשיית הפלסטיק בישראל, בהיקף פעילות, בנפח ייצוא ובעיקר בשיעורי צמיחה וחדשנות. הספר מצליח לפרוט כמעט על כל המיתרים ונוגע עמוק בנפשנו, כי כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בתוך תמונת הזיכרון הקולקטיבית של הספר, שהוא תמונת מפגש של שלושה דורות;
נמצא בספר את זכרו של יגאל אלון הנערץ על כולנו. את זכרה של אסתר'קה ז"ל, רעייתו של איציק במשך 45 שנים, שקורות חייה, אישיותה המיוחדת ובפרט הפרק המרתק על פועלה בפלמ"ח, מובעים בספר. הספר מנציח את מפעל החיים של חברי מעגן מיכאל, והוא תעודת כבוד להם. כחבר קיבוץ וכחברו של איציק ושל חברים אחרים במעגן מיכאל, אני חש קורת רוח מההפקה המוצלחת של סיפור אמיתי שהוא גדול מן החיים. --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- קרבת משפחה אשתו ---- אסתר קנטור | ||||
 |
|
