אמא שלנו

אמא – אסתרקה ורדי, הבת השמינית של תל יוסף, נולדה ב- 13.12.26 במעין חרוד. שם היה בית היולדות האזורי של קיבוצי העמק. הוריה, סבא איציק וסבתא חסיה, היו ממקימי תל יוסף, בוגרי "גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור". אחות בכורה לאמנון ז"ל, דוב’לה וזוהר.

ילדותה עברה עליה בעמק שהיה "חלום זוהר ואורה", כמו שגדלו הילדים של שנות ה- 30 של המאה הקודמת. לכולם היתה מספרת שזיכרון הילדות החזק ביותר שלה היה שהילדים שוכבים מתחת למיטות בבית הילדים ו"עושים פיפי במכנסיים" כאשר המקלע יורה מהגג על ערביי האזור במאורעות. זאת גם כנראה הסיבה ששיר הערש ששרה לנו היה "שכב בני" של עמנואל הרוסי - "שכב בני שכב במנוחה אל נא תבכה מרה, על ידך יושבת אמך שומרת מכל רע". השיר שבו מוזכרת הגורן הבוערת של תל יוסף. אז, כנראה, התחילה לעצב את דעתה על מלחמות ושלום, חינוך ולינה משותפת.

כמו כל ילדי הקיבוץ, מגיל צעיר הייתה מעורבת בחיי הקיבוץ ובעבודה ( רפת). הייתה תלמידה טובה, דעתנית ומרדנית. זאת הסיבה שבילתה הרבה מחוץ לכיתה -  "היפה עם הצמות", מקובלת בחברה, מלאת שמחת חיים, רקדנית מאירת עיניים ומלאת מחזרים.

ב- 1945, בסיום הלימודים, גויסה לפלמ"ח מטעם תל יוסף. כך הגיעה למחלקת הפלמ"ח בגבעת ברנר,

שם פגשה את המ"כ רמי- אבא. כיתת הבנות של המחלקה, לפי עדות אמא ואבא, סבלה קשות מהמ"כ הקשוח.

לאחר ה"שבת השחורה"  פורקה המחלקה ואמא עברה לשמש קשרית במטה הפלמ"ח בתל אביב. בסיום תקופת הפלמ"ח יצאה אמא לתל אביב ללמוד "התעמלות רפואית"- שילוב של פיזיותרפיה , יוגה, תנועה נכונה ועוד.

עם פרוץ מלחמת העצמאות גויסה מחדש ושירתה ב"בית הבק" בנס ציונה- בית ההחלמה וההבראה לפצועי הפלמ"ח. שם פגשה את אסתרק'ה קנטור ואת הפצוע - המ"כ מגבעת ברנר – אבא.

למרות שירותה "הצבאי המפואר", אמא מעולם לא התחברה להוויה הצבאית שרבים במשפחה השתייכו אליה. אף פעם לא הבדילה בין תת מקלע "עוזי" לבין טנק פטון. האובדן העצום, מהם רבים שהכירה, במלחמת העצמאות, השפיעו עליה מאוד - עד דמעות, בכל השנים.

בין 1947 ל- 1949  למדה בסמינר הקיבוצים ב" קורס לחינוך לתנועה", גם אצל ד"ר פלדנקרייז ואף התקבלה כחברה "בארגון המורים הפרטיים לתרבות הגוף בישראל".

אחרי המלחמה חזרה לתל יוסף, שם התחתנה עם אבא.

רק אבא ואולי אלוהים יכולים להסביר איך שני אנשים כל כך שונים חיו ביחד כל כך הרבה שנים.

בתל יוסף נולדנו אני ודורית. לאחר הפילוג עברה המשפחה למעגן מיכאל.

למעגן מיכאל הביאה אמא מהעמק את מסורות חג הביכורים ו"חג המחזור" והיתה בצוותים שארגנו אותם ונתנו להם את אופיים, כולל "שרשרת הדורות".

הרבה שנים עסקה בקיבוץ בשעורי "התעמלות רפואית" ותנועה לכל הגילאים ובהכנה וליווי יולדות. כמלוות יולדות מקצועית, ילדה את אורלי ב"בית זיוה" בקיבוץ ולא בבית יולדות.

כבת קיבוץ ומיום שבגרה, אמא לא הייתה מרוצה מהחיים בקיבוץ - חוסר הפרטיות, החינוך והלינה המשותפת, המעורבות בחיי הפרט ועוד. שנים לחצה על אבא לצאת ולנסות חיים מחוץ לקיבוץ. ב- 1965 אבא חזר לצבא קבע ועברנו לאשקלון... באשקלון אמא מצאה את שחיפשה, למרות שאבא לא היה הרבה בבית - פרטיות, שקט יחסי, משפחתיות ועבודה במה שאהבה - חוגי "התעמלות רפואית" לנשות האזור.

באשקלון עברה אמא את מלחמת ששת הימים וברמת אפעל את מלחמת יום הכיפורים...במלחמת יום הכיפורים אמא, כמו נשים רבות אחרות, התגלתה במלוא גבורתה. אבא, אני ודורית היינו בחזית מהיום הראשון והיא לבד עם אורלי מתפקדת, מבקרת בתל השומר, כואבת את כאבה וכאבנו וממשיכה הלאה.

כשאבא השתחרר ב- 1977 ההורים חזרו לקיבוץ. אבא רצה ואמא השלימה שכאן תהיה עם המשפחה. הנכדים (8) היו הנושא הבא שהשקיעה בו בשיר, במשחק, בהרחבת אופקים, בפינוק, בהכל ועם כל כישוריה.

במשפחה הסוערת שלנו אמא היתה הגורם המאזן והמרגיע. היא היתה אמא אוהבת, מלטפת, מסורה, דאגנית וקנאית לשלמות המשפחה. תמיד ניסתה, לא תמיד בהצלחה, שלא נתווכח, לא נריב ונהיה מאוחדים, שמחה בהצלחותינו, כאבה את החמצותינו.

מול החינוך האידיאולוגי, הספרטני והנחרץ של אבא, אמא הביאה\נתנה  לי\לנו את הרכות, הרגישות, ביטויי האהבה, הדמעות, האסתטיקה, ההסתכלות על הדברים החשובים באמת, חשיבות האחדות המשפחתית, האמונה בעצמנו ומעל הכל שתמיד נדע  מי אנחנו באמת. ממך למדנו את המשפט הכל כך ממצה ומדויק: "חיבוק נותן חיים".

בשנים האחרונות אמא דעכה והיה קשה ועצוב לכולנו לראות וללוות אמא דעתנית, מתעניינת ושותפה במצבה.

המון תודות לצוות הרפואי במרפאה ולצוות הבית הסיעודי שעזרו, סייעו, יעצו ותמכו. תודה גם לאלה, לפמלה ולנימי שליוו וטיפלו באמא בשנים האחרונות.

בקהלת כתוב- "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" – זו העת.

נוחי בשלום על משכבך

אנחנו נשמור את מורשתך.

ירון.