חדש

פלוריאנה קסטלנואובו

חייה של אימא שלנו היו חיי אישה גאה, חזקה ונבונה.
היא נולדה ביוני 1911 בג'נובה שבצפון איטליה למשפחה אמידה.
סבא שלנו היה סוחר בדגנים, אדם שמרן, שלא הרשה לשלושת בנותיו ללמוד בבתי ספר, אך ספק להן חינוך ולימודים פרטיים בביתו.
כאשר ירד מנכסיו עקב מפולת הבורסה העולמית, אמא שלנו, התגברה באומץ רב על מצוקות כלכליות ודעות קדומות במשפחתה. עברה לגור ברומא אצל משפחת דודים, נרשמה לאוניברסיטה למדה ארכיטקטורה בקורס ראשון מסוגו אז באיטליה, וקיבלה את התואר בציונים הטובים ביותר, אישה כמעט יחידה.
היא החלה בקריירה מצליחה בה אף זכתה בפרסים, אך זו נקטעה באיבה עקב חוקי הגזע של המשטר
הפשיסטי – נאצי באיטליה של שנת 1938. הרדיפות היו מכה קשה לתקוות ולשאיפות שלה.
אבא שלנו, פרנקו, לו נישאה בשנת 1938, נהג להזכיר בגאווה ולעיתים קרובות, כמה מכריע ומדרבן היה אומץ ליבה, במאמץ לאחד את המשפחה בערכי היהדות, להישאר יהודים, לא רק בימים הקשים של המלחמה והרדיפות, אלא גם בתקופה שאחריה, תוך ויתור על הקריירה המקצועית, כדי להוביל את המשפחה בבניית העתיד.
בשנת 1972 העלייה: עוד בחירה קשה של חיים שונים כל-כך מהחיים שהכירה ברומא.
חיים שיש לבנותם מחדש בקיבוץ מעגן מיכאל יחד עם אבא, צ'צ'יליה, גדיאל והנכדים, ליצור קשרי ידידות חדשים ועם העבודה במחסן הבגדים ובמפעל הגז של אהוד לומברוזו.
הקיבוץ היה עבורם בית בו מצאו את שלוותם.
ביקורים נהדרים, מחשלי רגשות אהבה, של הבנים והנכדים הרחוקים באיטליה ובשוויץ, של המשפחה האיטלקית, וזו שבישראל ואירועים משפחתיים תכופים, אפשרו לה, אף אחרי מותו של פרנקו, להביט רחוק.
היא עוד הספיקה להחזיק ולחבק עד הסוף את שלושת הנינים הקטנים, ולעזוב את העולם הזה מוקפת אהבה...

 

אלו היו דברי בניה של פלוריאנה, אני מבקשת להוסיף: משה ואני נזכרים לא פעם איך התרשמנו ממך פלוריאנה ומפרנקו, בתחילת היותכם בקיבוץ ובמשך כל השנים.
כמה עירנות ועניין היו לך בכל מה שקרה בארץ ובקיבוץ, איך תמיד הגבת נכון ובחוכמה.
אחרי כל ביקור שלנו בביתכם הנעים והמסודר, אחרי כל שיחה, הרגשנו שיצאנו נשכרים וחשבנו , בעצם, כמה חבל שלא מבקרים אתכם יותר...
אנחנו נזכור אותך תמיד בברכה.
לאה דנא

--------------------------------------------------------------------------------

דברים נוספים - רינת אהרוני

פלורה, פלוריסימה יקרה שלי,
לכתוב עליך מילים ברגעי הפרידה האלה, זה כל-כך קשה.
להתרגל לרעיון שאין יותר ביקורי פתע בביתך, לשבת לידך וסתם להגיד שלום.
לא נראה לי שהרבה אנשים הכירו אותך באמת, עם כל האיכויות שהיו לך.
למי שלא זכה להכיר אספר, שיחד עם פרנקו, הייתם השכנים של ההורים שלי 30 שנה.
ואת שכנה חמה ומתעניינת תמיד.
כך שעד רגעך האחרון, צלולה, אפילו דיברת איתי בשבוע שעבר, עוד שאלת לשלומו של אבא שלי...

איזה מזל שעוד הספקתי לראות אותך...
איך לא אוכל יותר לבוא לביתך, לשבת לידך כשאת אוכלת את ארוחת הערב בדיוק ב-7:30.
איך לא אוכל יותר להביא פרחים ליום הולדתך ואת, בחושייך המחודדים, למרות ראייתך החלשה, תתפעלי מהם...
אהבתי את החוש האסטטי המשובח שלך לאמנות ויופי.

פלורה, קשה לי להפרד ממך ומביתך.
אזכור לך את העזרה בלימודי הצרפתית, את צלילי נגינתך באורגן משנות ילדותי ואת ריח בושם הלימון שהבאת לי מאיטליה.
נוחי לך בשלום עם פרנקו היקר שלנו, תחסרי לי!
אוהבת,
רינת הבת של השכנים שלך.