חדש

קורות חיים / כל משפחת בן שבת

ה' נתן ואדוני לקח,
בשיר מסוים נכתב, לעזוב זה למות חלקית.
אני טוען שמוות של אדם זה עזיבה לבלתי נודע. פיזית הוא נעלם מעינינו אך רוחנית זיכרונו מלווה אותנו עד הזקנה, או לחילופין כל ימי חיינו,
ואם לא די בכך הרי קיימים השבעה, החודש ויום השנה כדי להיזכר במעשיו הטובים, ההיסטוריה והרוחניות שלו. מובן שזה תלוי בכל מיני גורמים, סיבות ונסיבות וכל אחד בוחר לו מתי להפסיק. ויש מומנטוס שהזיכרון בוגד בנו.
את נורית היקרה שלנו, קשה לשכוח. היא אהבה את כל הסובב אותה: את המקום, את הנוף, את החברים ומובן שכל עולמה מסתכם במשפחתה ובעבודה בחינוך.
נוריתי הגיעה לקיבוץ מחורונסה אשר באיראן בשנת 1952, מלווה באחיה אהרון אשר נשלח לגבע. נורית הצטרפה לקבוצת נוער בשם חבצלת. הצטיינה בענפי ספורט ומספר מדליות מעידות על כך. התגייסה לנח"ל ובשחרורה עבדה במסירות רבה בחינוך, בעיקר בגני ילדים. הקסם שלה כבש אותי ובשנת 1964 התחתנו על הדשא, מול הצריף בו התאהבנו. טבעת חתונה אחת לשנינו כי לא היה תקציב לשתיים. מיותר להוסיף שמעטים האורחים, הכיבוד דליל אך ריקודים ושמחה היו.
בעבודתה כל הסובבים, הקולגות והילדים, הוקסמו מהסובלנות, השלווה והסבלנות. אין בה כעס, קנאה או שנאה.
לנו במשפחה, נורית האהובה שלנו, היית השותפה לחיים, אימא, סבתא, ספרית, טבחית ואופה שמוניטין העוגות שלך עשה לו כנפיים במשפחה בארץ ובחו"ל, ובסיירות המובחרות של הבנים.
האם אפשר לדרוש יותר שלמות מזאת.
נגדעת מאיתנו שבוע לפני יום ההולדת שלך השבעים.
גדולים כקטנים, קשה לנו לשכוח את ארגון ימי השישי, החגים, ימי ההולדת אשר הכנת באהבה גדולה.
כולנו, מלאכית שלנו, בוכים את לכתך מאיתנו. סבלת רבות אך לא שמענו כל תלונה מפיך.
חלק מחיינו מלווה אותך.

אנו אוהבים אותך,
כל משפחת בן שבת

--------------------------------------------------------------------------------

לסבתא /מכל הנכדים

לא היתה, אין ולא תהיה סבתא כמוך, דואגת, כיפית, נדיבה ומושלמת.
היום את נפרדת מאיתנו וצריך להתרגל לשגרה החדשה בלי סבתא.
מהיום זה הופך להיות הבית של סבא. אולי במציאות זה בלי סבתא אבל בלב תמיד תישארי ה-סבתא.
סבתא, ממני ומהנכדים שבדיוק קצת לפני שזה קרה דיברנו ואמרנו כמה התחזקת ושאת חוזרת להיות כמו שהיית ועכשיו חסרה לנו בלב סבתא. בעץ המשפחתי חסר עלה אבל תמיד תמיד בלב שלנו תחרטי ותישארי לתמיד!!! ולא משנה מה.
אני רוצה להגיד לך סבתא, שראינו את אולימפיאדת 2008 ביחד ורק חיכיתי ל-2012 שעוד פעם היא תגיע אבל זה לא יגיע... יש לנו המון זיכרונות ממך שתמיד יישארו איתנו. אנחנו מתגעגעים אלייך מאוד.
אוהבים אותך מאד: יותם, ליהי, מיקה, עדי, יסמין, עלמה ואוריין.
 

--------------------------------------------------------------------------------

 
אמא, אוהבת אותך / עמית

בעצם אני חסרת מילים, עדיין בכרתים, בירח דבש יחד עם הידיעה שאתמול הלכת.
מחכה לטיסה חזרה כדי להתקרב אליך ולידיעה המרה הזאת.
אני מנסה להיזכר בשיחות שהיו לנו ונזכרת שביום שלישי האחרון, דיברנו על שבעוד 10 ימים יש לך יום הולדת 70. בתוך תוכי תהיתי האם תגיעי, האם תחצי. שוחחנו על החתונה ועל הילדים שיבואו ואמרת לי לעשות כמה שיותר, שאת תעזרי לי. קשה לי המחשבה שאת לא תהיי איתי כאן יותר.
אחרי החתונה אמרתי ליריב שאני מרגישה שאם את רוצה וצריכה ללכת, אני אקבל את זה. כי בעצם חיכית וסבלת כ"כ הרבה והרגשתי שאני, הילדה, צריכה לשחרר אותך. תודה שחיכית לי. תמיד היית כ"כ סבלנית ורק בשביל כולם.
אצילת נפש, מלאכית, אדם עם כנפיים ארוכות שסוככו בדממה על כל סביבתו ואהוביו.
אוהבת אותך מאד, את חלק ממני, עמית.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
לאמא / מכל המשפחה

אמא, ביום שישי בלילה, בחצות, עמדנו מעליך בבית הסיעודי, שכבת שם עם עיניים עצומות, נינוחה. ניסיונות האחרונים להצילך - לא צלחו.
מידות גופך הקטן בלטו היטב. נירה נכנסה וקלעה באומרה - "אישה קטנה גדולה".
כזו היית, קטנה בגופך, צנועה, תמיד מצומצמת במרחב אבל נוכחות ענקית. אישה ענקית.
אמא, קשה למצוא מילים כי אולי יותר משהיית של מילים היית אדם של מגע, של מבט, של רגש, ובעיקר של קבלה ואהבה אין סופית.
כל פעם שהיינו יחד, כשהגענו לבית שלך ושל אבא, או שהגעתם אלינו, בקיבוץ או בראש העין ולפעמים במקומות אחרים, בטיולים שלנו, באירועים, ובסתם מפגשים, הכל עבר אליך. התנקינו מכל אחראיות, לקחת את הנכדים, התעניינת בנו, הכנת, סידרת ופינקת אותנו ואנחנו התמסרנו.
את הכל עשית, אולי לא תמיד בצדק, בכ"כ הרבה שקט ואהבה, ואולי לפתע רק שהמחלה החלה להשפיע על תפקודך, גילינו שאנחנו, בני ובנות הזוג ואבא - 7 מבוגרים - לא מצליחים במאמץ רב, לעשות את מה שעשית כמעט לבדך.
הכל בזמן שהעסקת 7 נכדים שאותם כ"כ אהבת - בשיטת "הכל כלול" – משחקים, ממתקים, מקלחות, פיג'מות והרדמות.
לנכדים, הבית שלך ושל אבא הוא "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", הוא בית עם כ"כ הרבה אהבה, הם כל הזמן רוצים להיות בו, את יודעת כמה הם אוהבים אותך וכבר מאד מתגעגעים אליך.
אבא טיפל בך במסירות אין סופית, מתוך אהבה רבה. השארת בבית צו של אהבה גדולה.
אמא אהובה שלנו, היית ותישארי בשבילנו מלאך, אישה מדהימה שכולך טוהר, נתינה, טוב, ואהבה ללא תנאי וגבולות. וכך נזכור אותך לתמיד.
אבא חזק וגם אנחנו.
אוהבים:
אבא
יובל, יעל והילדים
דורון, ענבר והילדים
עמית ויריב.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
אוהבת / ימי

נורה יקרה לי כל כך,
מפגשנו האחרון היה ביום רביעי (בבית הסיעודי), מלא בשמחת היצירה, בצחקוקים, היית מכוונת ומדויקת כל כך, הודעת לי בנחישות שסיימנו את הפרויקט הקודם - שלל קעריות קרמיקה קטנטנות וססגוניות עבור הבית הסיעודי למילוי של חמאה וריבה (מעשה ידייך), ואת מוכנה ומזומנה למשימה הבאה: בחרת להכין שלט כניסה לדלת של בתך האהובה, הכלה, ולחתן הטריים.
התפעלתי ולא האמנתי, מהיכן את אוספת את כל הכוחות, לרדד ולהכין את כל משטח החומר לבצק, באופן מדויק ונקי, לתכנן הכל ולהספיק להכין ולחבר פרח אחד עדין ומיוחד שנדרשת עבורו מוטוריקה עדינה ביותר, ואת הצלחת!
בעודך עובדת, אני מביטה בידיים האלו שלך ובראשי עובר ורץ סרט תמונות של זוג הידיים האלו, הקטנות והמיומנות כל כך, שלשו חלות בגני הילדים במשך שנים, בימי השישי, שיצרו והפעילו דורות רבים של ילדים בפינות היצירה, שכיירו בחומר ועוד מיני אומנויות, שלימדו אותי להכין קובה עגול ונפלא, שלך נראה פשוט וטבעי כל כך. ועכשיו, כשהידיים האלו חלשות ונפוחות מנוזלים, את מתעקשת ומגייסת את כל כולך ושוב מצליחה!
שאלת אם אוכל להגיע גם ביום ראשון הקרוב, מה שלא אופייני לך, מלכת העקביות; וכשאת סוף סוף מבקשת, אסור לסרב לך.
נורה יקרה לי, הלכת לך בשקט האופייני לך, ללא פרידות דרמטיות, עטופה באהבה של משפחתך הנהדרת, שמילאה אותך בשמחה וגאווה. תחסרי לי מאוד, עם החיוך החם והפשוט, עם ההומור והעצות הנבונות והפרקטיות, תמיד כשזקוקה.
משחררת את נשמתך הזכה למקום שכולו טוב, בגעגוע גדול.
אוהבת,
ימי
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
אוהבים, כל משפחת בן שבת (נכתב ע"י מיקה וליהי)

לאמא והסבתא שלנו,
אין ולא תהיה אישה טובה, מושלמת, יפה, חכמה, נחמדה, עוזרת ואהובה יותר ממך.
אנחנו אוהבים אותך כל כך!
את תמיד עוזרת, לא מתייאשת, אמיצה, חזקה ואוהבת.
מאחלים לך את כל הטוב שבעולם, גם בעולם הבא.
ועכשיו, גם שאת לא איתנו,
לא נשכח אותך לעולם!
אוהבים, כל משפחת בן שבת (נכתב ע"י מיקה וליהי).
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
יהי זכרה ברוך / חנהל'ה לוי

את נורית הכרתי כאשר הגענו לקיבוץ בשנות החמישים המוקדמות.
שתינו היינו עולות חדשות מעיראק ומפרס. גדלנו בקיבוץ של פעם והייתה לנו ילדות נהדרת, למרות שלא תמיד היה לנו קל עם הניתוק מהמשפחה והגעגועים להורים.
נורית לא ויתרה על שום כיף של אותם ימים: שחיה בים עד האיים, קפיצה מהצוק של אי היונים, רחצה בתמסח והובלת אבטיחים בתעלות הזרקה, וכמובן אכילת הקיינס והתירס בשדות הכברה. בילינו יחד במחנות הקיץ של החטיבה, שלא היו קלים כלל ובטיולים הארוכים לאורך הארץ.
היו גם קורסים ימיים בשדות ים ונחשולים, והרבה הרבה הפלגות. נורית תמיד התנדבה להפלגות, אם זה להביא סירה מהקישון או מחיפה, וכמובן גם להחזיר אותה לנמל תל אביב יפו. את הכל עשתה נורית בכיף וברצון רב.
בבגרות התגייסנו לצבא, ולאחר מכן חזרנו שוב לקיבוץ, לבית חם וטוב.
נורית הקימה משפחה לתפארת וכל עולמה היה הילדים שלה ומאוחר יותר, כמובן, הנכדים.
בנורית היה משהו מיוחד, תמיד אותו חיוך שהכל בסדר, לא היה אצלה דבר קשה או מרגיז, אפילו לקטר לא ידעה.
היא שמרה על צניעות והסתפקה במועט ובמה שיש.
לאורך השנים שמרנו ביחד על הזיכרונות שעברנו בילדותנו והיינו צוחקות על איך הדברים משתנים עם השנים ואמרנו בינינו שזו כנראה דרכו של עולם.
היינו נפרדות עד לפגישה הבאה ושוב נפגשות לדבר על אותם סיפורים וזיכרונות מהעבר.
לי, כמובן, קשה הפרידה מחברה שכזו, שהלכה איתי לאורך כל כך הרבה שנים. יהי זכרה ברוך.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
הטבעת את חותמך בנו / מעינת

נורה יקרה,
באתי להיפרד ממך לתמיד.
באתי לומר לך מילים שמנסות לגעת
לסיכום תקופה ארוכה ומשמעותית שחלקנו יחד בגן ג' ובגן ד'.
השלווה והביטחון שנסכת סביבך
השפיעו על כל סביבתך: ילדים , הורים וצוות הגן.
היתה לך את חכמת החיים להבין לליבו של כל ילד, לתרגם את שפתו והתנהגותו,
וידעת למצוא את שביל הזהב אליו,
עם חוש ההומור המיוחד שלך.
תמיד היה לך רעיון לפיתרון,
תמיד יצקת יש מאין,
מלאי אין סופי של רעיונות יצירתיים.
ישנם דברים שהיתה לך בלעדיות עליהם,
ובמשך 16 שנות עבודתנו לא עשיתי, כי תמיד היית לצדי .
אם זה עוגות לראש השנה-טייגלך, וריבה מהאתרוג של ארבעת המינים בסוכות,
כל יום חמישי בצק שמרים, דבק לצבעי ידיים ועיסת נייר, והרשימה עוד ארוכה.
הכל נעשה בשקט, ברוגע, עם המון צניעות, מכל הלב ובאהבה גדולה.
היית עוגן בגן - יציב, מתמיד, תמידי, אי של יציבות.
הטבעת את חותמך בנו, אנשי החינוך ובחניכייך.
מעינת.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
בשם כל הבית הסיעודי

בשם הבית הסיעודי.
רגע לפני סיום החורף, הגעת אלינו לאחר תקופה ממושכת בבתי חולים.
ידענו על מחלתך, אך כלום לא ניבט מעינייך.
יד ביד, את וכל הצוות שלנו איתך, עברת את תלאות האשפוז, וראינו איך את מחלימה, מתאוששת, מחייכת ולא נותנת למחלה הקשה לפלוש לשגרת חייך.
בשקט האופייני לך, ביקשת מעט, ורצינו לתת לך הרבה. הערכת כל מה שנעשה סביבך ועבורך.
עברנו יחד ימים קשים וימים שמחים, וקיווינו לטוב. האמנו שתאריכי ימים ותמשיכי להתגבר. לדאבון כולנו, לא כך קרה.
רציתי להגיד למשפחה - לאביגדור, הבנים ובנות הזוג וכמובן יריב ועמית,
תמכתם באמא בצורה מעוררת כבוד והערכה, והייתם בשבילה כל הזמן. סעדתם אותה, פינקתם אותה וניסיתם בכל דרך להקל על המכאובים, בידיעה שזו מחלה שלא מרחמת.
אתם יכולים להיות גאים בכך. כל מה שעשיתם מעיד על נדיבות, נתינה ורוחב לב שיודע להתגייס בימים קשים.
לא חשבנו שכך ניפרד מנורית, למרות שאף פעם לא מוכנים לרגע הזה כאשר הוא מגיע. זה כמו אגרוף בחזה.
נתנחם כולנו בידיעה שלא סבלה, שנפרדה מהעולם בדרכה האופיינית – בשקט וללא כאב, ובכך אולי תמצאו נחמה.
יהיה זכרה ברוך.
בשם כל עובדי הבית.