אלכס כרמי - סיפור חייו

אלכס נולד ב-1925 בעיר מץ שבצרפת, להורים יוצאי פולניה. אביו היה זמר עממי של שירי יידיש ,שהשקיע את כל זמנו לאחר העבודה לנושא זה. הוא שר במסיבות משפחתיות, בר מצווה, חתונות ואפילו מופעים קהילתיים.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה נמלטה משפחתו למרכז צרפת לפני הטנקים הגרמנים השועטים קדימה. אחרי מפלת צרפת התחילו רדיפות ואיסורים רבים שהלכו וגברו עד מעצרם של הוריו ושליחתם למחנה השמדה. אלכס, אז בן 17, ניצל זמנית וברח ממקום למקום בעזרת אזרחים צרפתיים. אלכס שהה בכפר, עבד בשדה ובהמשך הצטרף לפרטיזנים הצרפתיים. עם שחרורה של צרפת צורף לצבא הצרפתי המשתקם. עם תום המלחמה חזר לפריז, והבין שהוריו לא יחזרו.

הוא החליט לעלות ארצה והצטרף לתנועה דרור הבונים, שם גויס כקשר של ארגון ההעפלה בתחנת קשר בחוף הצרפתי. נושא הקשר הלהיב אותו ולאחר סיום התפקיד עבר לפריז ללמוד טכנאות רדיו. הוא עלה לארץ בינואר 1949, גויס לחיל הקשר בנמל חיפה ושירת עד יוני 1950.

אלכס הצטרף לקיבוץ כרמיה, קיבוץ של צרפתים ותוניסאים שזה מכבר עלו לקרקע. שם נפגש עם ז'נין. הוא עבד תחילה בשדה והתמחה בענף המים על כל מרכיביו, משאבות ומערכות השקיה. בשנת 1974 המשפחה עברה למעגן מיכאל. הוא עבד בפלסאון כחשמלאי באולם הייצור ובהמשך הקים את ענף רישום המים והחשמל. החל מגיל 80 צמצם בהדרגה את עבודתו עד שסיים לחלוטין בגיל 85. מכאן התפנה לתחביביו –נגרות, פסיפס ועוד.  

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אלכסי שלי,

אהובי שלי

לפני 72 שנה בדיוק, הכנת לי בהפתעה את מעוננו הראשון, אוהל קטן ובו שתי מיטות סוכנות צרות, צמודות למיטה רחבה אחת, ושני ארגזי תנובה עם מדף בתור ארון. ועל הארון הזה הנחת צנצנת מטבח מלאה מים ובה זר ענק של רותם שקטפת בחולות שמסביב. הרותם האיר את האוהל בפרחיו הלבנים והפיץ ריח מתוק שמילא את האוהל. מאז הבאת לי כל שנה זר של רותם ריחני. כזה היית, חזק ודייקן שהגן עליי כל חיי, וגם שותף חם שהבין את שיגעונותיי ותמך בי. היינו מאושרים כל הזמן הזה במשפחה חמה עם ילדינו ונכדינו האהובים, עד שגופך סירב לתפקד והלכת לבלי שוב.

תודה אהובי על כל מה שהענקת לי.

ז'נין

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סבא שלנו,

הרבה דברים מזכירים לי אותך,

בייגלה בקופסת פלסטיק גדולה בפלסאון

תירס שרוף במדורה בים

התעמלות בבוקר

השלייקס

הממחטה

טיפוסים על הכרמל

פטל קוצני

סיורים של קריאת מוני מים

שירים ביידיש בקולי קולות.

כף היד הגדולה שלך שמחזיקה את שלי, חזקה ורכה באותו הזמן. המבט האהוב והחיוך.

למדנו ממך הרבה – לרכב על אופניים, לשחות, לשתות יין בצהריים. היית לנו דוגמא לסקרנות, סדר, למידה תמידית ולמשפחתיות.

יחד עם סבתא, שזרתם את חיינו בחוויות שעיצבו אותנו לאנשים שאנחנו היום.

זכיתי בך, הילדים שלי זכו בך, כולנו זכינו בך.

תישאר בלב שלי תמיד

ואולי עוד נפגש, מי יודע.

אוהבת אותך,

נכדתך שלומית

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לזכרו של אלכס כרמי

פגשתי את אלכס לראשונה כאשר התחלתי כנקלט, בשנים 89-90, לעבוד בחשמלייה של פלסאון.

אלכס הדריך אותי במתודות הטיפול ברכיבי החשמל של המכונות והמכשירים השונים באולם הייצור, בעיקר של מכונות ההזרקה ובעיקר של אלו מדגם "בילר", הדגם השולט באולם הייצור באותה תקופה. תחום נוסף בו אלכס הכניס אותי "לעניינים" היה איסוף נתוני הייצור ממכונות ההזרקה בעזרת בקר מתוכנת "טקסס אינסטרומנט" שנחשב אז ל"מרצדס" בתחום הבקרה.

ראיתי באלכס איש רעים לעבודה ולשיחה, חרוץ, יסודי, חריף, סקרן, יצירתי ועם כל התכונות הנהדרות הללו, אדם צנוע.

אלכס היה חובב אלקטרוניקה ותקשורת רדיו. על המדפים בחשמלייה הצטברו מכשירי חשמל שונים אשר שימשו אותו בתחביביו אלו.

לאחר מספר שנים נפרדו דרכינו, אך נפגשנו מדי פעם במדרכות. אלכס כגמלאי המשיך לתרום מכישוריו בתחום איסוף נתונים של צריכת המים בקיבוץ. במפגשינו "על הדרך" תמיד שמח לשתף  בסוגיות שונות ותובנות שעלו מהנתונים שאסף. וגם שיתף סיפורים קצרים על ילדיו הגרים כולם מחוץ לקיבוץ.

הערכתי את אלכס מאוד, הלך לעולמו חבר יקר, יהיה זכרו ברוך.

תנחומיי לז'נין וכל המשפחה.

איתן פרנקל

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מכתבים שהגיעו לענת, ביתו של אלכס, לאחר מותו.

Hi Anat. Thank you for the message. I spoke to your mother yesterday and knew already the death was to be expected any time. I hope Janine and you all will bear the lost as good as possible. He was a wonderful man, really exceptional by his particular mix of gentleness, strength and brain. And I always thought he was a dream husband, father and friend (and brother-in-law...).

Kisses to all of you,

Rachel

אחות של ז'נין))

Dear Anat, 

I am very sad to hear about your father’s passing away. 

Alex is an important part of my past. 

and he is dear to my heart and will always be. 

What a sweet person he was.

He knew my grand parents 

My grandmother was So fond of him

My mother was always proud to mention she has a cousin who left for Israel soon after the independence. 

I am thinking of your mom and I send you all my most sincere thoughts and condolences. 

I will try to tell my mom, but she has alzheimer and is very fragile emotionally.

And i will tell my cousins and my mom’s youngest sister. 

Baruch dayan haemet. 

Lydie and family 

בת דודתו של אלכס))

-----------------------------------------------------------------

אלכס כרמי (1925-2023)

ילדות ונעורים

במקור אלכס נקרא אלכסנדר פינקוכן. הוא נולד ב-1925 ,שש שנים לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה בעיר METZ בצפון מזרח צרפת. מץ עיר חשובה במחוז אלזס לוריין שחזר מגרמניה לצרפת בסיום המלחמה. וכך גם שפת הדיבור הרשמית חזרה להיות צרפתית. אבל כמובן שפת הרחוב והמסחר הקמעונאי נשארה גרמנית. קרבת היידיש לשפה הגרמנית הקלה על היהודים דוברי היידיש להתאקלם במקום. במץ הייתה אז קהילה בת 2000-3000 יהודים חציים יהודים צרפתים וחציים מהגרים, רובם מפולין.

אימו של אלכס גיטלי הגיעה לשם מצ'נטוחוב בפולניה יחד עם שני אחים ושתי אחיות כמהגרים רשמיים לצרפת. אביו של אלכס, יוסף, נולד בלודז' למשפחה בת כמה ילדים. הוא סיפר לילדיו, שנאלץ לצאת לעבודה בגיל צעיר לאחר שאביו נרצח על ידי פולני שיכור. במהלך מלחמת העולם הראשונה הגרמנים שהיו עסוקים בשתי חזיתות והיו זקוקים לידיים עובדות העסיקו פועלים בארצות כבושות. יוסף הצעיר, אביו של אלכס, החליט להשכיר את עצמו על מנת לקבל שכר טוב ולקיים את אימו ואחותו. ב-1917 הוא הוצב במכרה פחם בלורן, הקצה המערבי של גרמניה של אז. בתום המלחמה כשהאזור הפך צרפתי הוא מצא את עצמו על אדמת צרפת והפך למהגר חוקי. שני הצעירים, יוסף וגיטלי, נפגשו במסגרת הקהילה, התחתנו ונולדו להם בת בלה ובן אלכס. אביהם דאג שיירשמו כבעלי אזרחות צרפתית, תהליך פשוט עבור כול מי שנולד בצרפת והוריו פונים לרשויות במטרה זו.

השפה בבית הייתה שפת היידיש. הם התגוררו בשכונה קטנה שבה התגוררו בעיקר יהודים פולנים. הקשר ליהדות התבטא בסביבה היהודית ובשמחות: בר מצוות חתונות וחגים. ברחוב, בלורן, דיברו צרפתית וגרמנית ולכן קל היה להסתדר עקב קרבת היידיש לגרמנית. הבית היה בית חם. הייתה בו הרבה אהבה. גיטלי, שהייתה במקצועה תופרת, לא עבדה במקצועה. היא נשארה בבית וטיפלה בילדים ובמשק הבית.

יוסף פינקוכן וגיסו פול, אחיה של גיטלי, פתחו עסק במשותף. זאת הייתה חנות למכירת תנורים. בתקופה ההיא הבישול והחימום נעשו על בסיס פחם. התנורים שמכרו היו תנורי פחם גדולים לבישול וכן תנורי חימום. זה היה עסק די טוב. התנורים נרכשו מבית חרושת לתנורים. המכירה הייתה קלה אך העברת התנורים התבצעה על גב השותפים בעזרת חגורות והייתה קשה מאוד. בימים ההם לא היו מעליות ושני השותפים היו צריכים לטפס במדרגות עם התנור על גבם.

אבל העניין של יוסף ואהבתו הגדולה היו השירה והתיאטרון. הוא אהב לשיר. בני הקהילה אהבו אותו מאד, הזמינו אותו לכול אירועי שמחה לא רק כזמר אלא גם כמנחה. היה שר שירים יהודים ביידיש בשמחות של יהודי המקום וגם בהופעות למטרת צדקה שונות שהתקיימו בתיאטרון. הוא התפרסם בקהילה הקטנה של היהודים יוצאי מזרח אירופה הודות לשירתו ולכשרונו כשחקן חובב.

אלכס סיפר: "אבא ידע לשיר. היה לו קול יפה וחם של טנור. אחרי העבודה היה מאוד פעיל בקהילה היהודית בשטח זה. האנשים אהבו אותו מאוד. אהבו את השירה שלו, היה מאוד מוכר. בכול השמחות, בכל החגים אבא שלי היה מוזמן, לא רק כידיד, אלא גם כזמר ומנחה. עשה זאת בלי קבל תשלום ובשמחה. בלעדיו לא יכלה להתקיים שום שמחה. תמיד חפשו אותו, הזמינו אותו. הוא היה שר שירים יהודים ביידיש בשמחות של יהודי המקום וגם בהופעות למטרות צדקה שונות שהתקיימו באולם תיאטרון. למסיבות האלה הלכנו אמא, בלה ואני. אני זוכר את ההתלהבות של הקהל שביקש וחזר וביקש עוד ועוד שירים. במץ היה תיאטרון יהודי שהקהל שלו מנה כמה מאות צופים ואבא השתתף בהצגות מוזיקליות בתיאטרון זה. היה שר גם בבית הכנסת. קהילות אחרות במזרח צרפת היו מזמינות אותו במיוחד לשיר את כל נדרי ביום כיפור. אבא רצה מאוד שהילדים שלו ישירו כמוהו. אבל ,לדאבונו, לא לבלה ולא לי עצמי הייתה אוזן מוזיקאלית. למרות זאת אבא הצליח פעם לשכנע אותי לעלות על הבמה ולשיר שיר שאת המילים שלו הוא חיבר לכבוד העולים לארץ ישראל. שם השיר :"איך פאר אהיים" (אני נוסע הביתה).

אלכס הלך לבית הספר הצרפתי הממלכתי והוסיף שפה לאוצר המילים שלו. הוא דיבר יידיש בבית, גרמנית ברחוב וצרפתית בבית הספר בו הוא למד גם קרוא וכתוב בצרפתית. בשלב מסוים הרווחים של חנות התנורים לא הספיקו וגיטלי ואח אחר שלה, אליאס, החליטו להקים חנות בשותפות בעיר Thionville טיונוויל הנמצאת במרחק 30 ק"מ ממץ בכיוון הגבול עם לוקסמבורג. זאת היתה חנות ושמה היה "AU CHIC PARISIEN ". מעל החנות הייתה מתפרה בה עבדו שתים שלוש פועלות תופרות. גיטלי הייתה אחראית על המתפרה ובחנות עבד הדוד אליאס. גם בלה ,הבת הבכורה של יוסף וגיטלי, עבדה כמוכרת בחנות. היא החליטה להפסיק ללמוד ולעבוד. אלכס הלך לבית ספר התיכון "ליסה דה טיונויל". בקומה מעל המתפרה גרו דוד אליאס ודודה אנטואנט, עם בלה הקטנה בתם המאומצת ויותר מאוחר גם רנה והלן האחייניות שהתייתמו מאימן סטפה אחותה של גטלי. משפחת פינקוכן, יוסף, גיטלי, בלה ואלכס, גרו בקומה השלישית מעל דוד אליאס. כך שכל הבית היה לרשות המשפחה. זה היה מ-1935 עד 1939. על פי זכרונו של אלכס, האוכלוסייה בדרך כלל הייתה עוינת כלפי היהודים. בצורה רשמית לא היה שום דבר, אבל אפשר היה להכיר אצל האנשים חוסר אהדה כלפי היהודים, אפשר היה לחוש את ההשפעה הגרמנית. אלכס חגג בעיר הזאת את בר המצווה שלו. הוא זכר את כל האירוע כטקס לא מובן ולא נעים עם הצורך ללמוד בעל פה טקסט ארוך בעברית ובגדים "יפים" כמו של איש בוגר וכובע באותו סגנון.

 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. בראשית המלחמה לא היו קרבות על אדמת צרפת, אבל באזורים הקרובים לגבול עם גרמניה התנהלו הפגזות תותחים על הערים הצרפתיות. טיונוויל הופגזה וגטלי חזרה עם ילדיה למץ המרוחקת יותר מהגבול. בשלב זה אלכס הפסיק ללכת לבית הספר. כעבור כמה חודשים, בחודש מאי 1940 ,הצבא הגרמני פלש בעוצמה רבה מאד לבלגיה ולהולנד ובהמשיך לצרפת. מיליוני צרפתים ובלגים נהרו דרומה בכבישים עמוסי פליטים. משפחתו של אלכס ומשפחתו של דודו פול ,אחיה של גיטלי, ארבעה מבוגרים וחמישה ילדים, הצטופפו במכונית העסק בה היו מעבירים את התנורים ללקוחות, ונסעו דרומה מהר ככל האפשר בין המוני הבורחים. הגרמנים הפציצו במטוסים את האנשים שברחו בכלי תחבורה מרובים ושונים בטורים ארוכים. הפליטים עצרו וקפצו לצדי הדרך בכל פעם ששמעו את המטוסים מתקרבים והמשיכו הלאה מיד אחרי היעלמותם. לאחר זמן מה, שבוע או שבועיים, אלכס לא זכר בדיוק, הצבא הגרמני הפולש השיג אותם והם נעצרו בעיר CHATELLEREAU שטלרו במרכז צרפת. הצבא הצרפתי הוכנע. נחתם הסכם הפסקת אש בו צרפת חולקה לשני אזורים עיקריים בקוו הפרדה, מין גבול חדש שאסור היה לעבור אותו. בצפונו של הקו אזור כבוש בו שלט הצבא הגרמני ובדרומו אזור "חופשי" בו שלטה הממשלה הצרפתית משתפת הפעולה עם הצבא הגרמני. מושב הממשלה היה בעיר המרפא וישי במרכז צרפת ומשם שלטה "ממשלת וישי". קו ההפרדה עבר בצמוד לשטלרו בדרום לעיר ולכפרים הצמודים לה. בשטרלו לא הייתה קהילה יהודית. יוסף וגיטלי שכרו דירה קטנה ויוסף חיפש ומצא עבודה כצבעי, אחד מהמקצועות הרבים שלמד בנעוריו. גם משפחתו של פול ,אחיה של גיטלי, מצאה מקום לגור בו. הדוד אליאס הגיע גם הוא לשטלרו. זמן קצר לאחר הקמתה , באוקטובר 1940 , פרסמה ממשלת וישי קובץ חוקים המכונה STATUT DES JUIFS ,כלומר מעמד היהודים, שהכיל את כול המגבלות המוטלות על היהודים בשלב הזה. העיקריות: דרישה להתייצב במשרד ממשלתי בו הדפיסו על תעודת הזהות של כל אחד את המילה JUIF  באותיות גדולות. (בתעודות זהות צרפתיות לא רשומה דתו של אדם) , איסור לעבוד במקצועות מסוימים, איסור ללכת לבית ספר. אלכס, עדיין רק בן ,15 הבין שעליו להשתתף בקיום המשפחה וחיפש עבודה. הוא מצא עבודה במוסך בו הטילו עליו לנקות חלקי מכוניות. אלכס שנא את העבודה המלוכלכת הזאת ומצא עבודה אחרת אצל סיטונאי מצרכי מזון. מצרכי המזון היו מוקצבים לרגל המלחמה והכיבוש הגרמני. בעל העסק הסתיר את אלכס מהעיניים של הלקוחות במחסן אחורי, שם הוא שקל מצרכים וארז אותם בחבילות. בין המצרכים היו גם סוכריות לשמחתו. אחרי העבודה, ללא חברים בגילו ונוכח האיסור להימצא במקום ציבורי, טייל לאורך הנהר שזרם בעיר ומצא אולם התעמלות. מנהל האולם הסכים לקבל אותו כתלמיד ולימד אותו תרגילים לפתוח הגוף. כך התחילה הדבקות שלו בתרגילי התעמלות. בקיץ גם למד לשחות בנהר. בינתיים מצב היהודים החמיר עם הופעתם של איסורים ותקנות חדשות. בעיקר החובה לענוד טלאי צהוב ועליו כתוב באותיות גדולות, JUIF יהודי. כל מי שנתפס בלי הטלאי נעצר ונכלא. התחילו מעצרים של יהודים, מאסרם ושליחתם, לא ידוע לאן. אליאס אחיה של גטלי  נעצר. גם אשתו. ההורים של אלכס היו מאד מודאגים, אבל יוסף שמר על אופטימיות. מכרה ותיקה הציעה להם שידוך של בלה עם יהודי פולני שהיה נחוש לעבור את הקו. ההורים הסכימו ובלה שמחה לעזוב את הבית ולהיות "עצמאית". סודר טכס נשואים והיא עזבה את העיר יחד עם בעלה הטרי. פול, אחיה של גטלי, החליט לעבור לאזור החופשי עם משפחתו. המעבר שלהם הצליח והם הגיעו למקום בטוח יותר בינתיים. יוסף, גטלי ואלכס נשארו עדיין בשטלרו. ההורים הבינו שיבואו לעצור אותם כיהודים זרים ,הכינו מזוודה עם מעט חפצים ומסרו לבעלי הדירה שלהם תמונות והפמוטים של גטלי כפיקדון. אכן בסוף ספטמבר 1942 נעצרו שלושתם יוסף, גטלי ואלכס על ידי שוטרים צרפתים. הם הובאו לתחנת המשטרה ושם אלכס הופרד מהוריו ושוחרר לביתו. לשאלה שלו, למה הפרדתם אותי, הוא נענה אתה אזרח צרפתי. הוא היה בדיוק בן 17.למחרת אלכס ביקש לדעת לאן נשלחו הוריו והוא נענה: במחנה מעבר בעיר פואטיה. הוא נסע לשם, ביקש משומר המחנה לדבר עם הוריו. השומר קרא לאביו. יוסף אמר לו: "בני תברח מהר, אל תישאר". נתן לו נרתיק עם כסף ומטבע רוסי ישן עם פניו של הצאר, כנראה כקמיע.

זיכרונותיו של אלכס מהתקופה בה נותר לבד (כפי שאלכס סיפר אותם):

"כשנשארתי לבד בשטלרו, ללא הורים, ללא קרובים, ללא משפחה, החלטתי שעלי לעבור לאיזור הדרומי שם לא היו עדיין גרמנים ולהצטרף לבלה. הייתי אז בן שבע עשרה. ידעתי את הכתובת שלה על יד העיר בריב.

מכרים צרפתים הציעו לי עזרה ואיש אחד שעבד במכולת בה ארזתי את הסוכריות עזר לי. קו הגבול בין צפון לדרום עבר בדיוק יד העיר שטלרו. עברתי את הגבול בהדרכתו. תמיד אזכור את המעבר הזה. האיש שעזר לי לעבור , הביא אותי לכפר הקרוב מאד לקו ההפרדה. בכפר הזה היתה משטרה גרמנית. צריך היה לעבור לפני בניין המשטרה הגרמנית ולהראות כמו איש מקומי, לעבור בשקט. הייתי מאד נרגש, מאד מאד פחדתי, אבל המעבר עבר בשקט ובשלום. יצאנו מהכפר באיזה כביש. במקום מסוים על הכביש היה צריך לרדת לשדות ולברוח, היו שם שדות השייכים לצד הכבוש הגרמני ושדות שהיו שייכים לצד הצרפתי "החופשי". פה נפרדנו. הוא הראה לי את הכיוון, עברתי בריצה בין השדות והגעתי לעיירה הקרובה. בדרך כלל האנשים שהעבירו את היהודים בגבול עשו זאת תמורת כסף, אבל הוא עזר לי ללא חשבון, ללא שום דבר למרות שהוא סיכן את חייו. כשנפרדנו נתתי לו סכום כסף היה לי כסף שההורים השאירו לי, אבל הוא לא ביקש כלום.

 כשהגעתי לעיירה נכנסתי למסעדה שהיתה גם מלון וכשביקשתי חדר הייתי צריך להציג את תעודת הזהות שלי. אני זוכר את על ההפתעה בפניו של בעל המלון כשהוא ראה את החותמת "יהודי". עדיין לא הייתה חותמת כזאת באזור הדרומי לפחות לא בתעודות של יהודים צרפתיים. בלילה ישנתי במיטה שהייתה מלאה פשפשים, לא עצמתי עין וקמתי בבוקר מלא פצעים. בבוקר השמדתי את כרטיס הזהות שלי עם החותמת "יהודי". הייתה לי תעודת לידה. בדרך כלל אפשר היה לקבל תעודת זהות חדשה עם תעודת לידה בלבד. משם נסעתי לבלה, אחותי. עליתי לרכבת ונסעתי עד למקום בו גרה בלה. סיפרתי לה כל מה שקרה. בינתיים היו לה צרות משלה, בעלה וולף שהיה נתין זר - פולני הוכנס למחנה שבו היו נתינים זרים למיניהם בעיקר ספרדים רפובליקנים. הוא יכול היה לגור על יד המחנה אבל הוא היה צריך להתייצב כל יום במחנה.  הודות למכרים של בלה באותו מקום מצאתי עבודה והתחלתי לעבוד, אבל ראינו שמתקרבת תקופה קשה ולפי השמועות הגרמנים התכוננו לעבור את הגבול ולכבוש את כל צרפת.

 החלטנו שאעזוב את המקום ובלי ידיעה ברורה מה אעשה נסעתי לבקר בת דודה אחת בלה הגדולה. בנסיעה ברכבת פגשתי בחור. התיידדנו, היתה בינינו איזו כימיה ובסוף התברר לשנינו - אני לא יודע מי אמר ראשון- ששנינו יהודים ולא יודעים בדיוק מה לעשות ואיפה להסתתר. החלטתי לעשות כמוהו ולנסות למצוא מקלט דווקא בתנועת הנוער של המרשל פטן שקראו לה: " COMPAGNONS DE FRANCE".  התנדבנו לתנועה זאת בלי להגיד שאנחנו יהודים וקיווינו שלא נתגלה. זאת היתה תנועה עם פנימיה, זה היה הנוער החדש של המרשל פטן.

החינוך היה לאומני ,לא הייתי אומר פאשיסטי ,אבל מצדד בשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית ותומך במדיניות של פטן. היתה גם אפשרות ללמוד מקצוע. המקצוע שלמדתי, בתקופה הקצרה שהייתי שם , היה קצרנות וקלדנות. לאחר זמן קצר הגרמנים עברו את קו ההפרדה והשתלטו בפועל על כל צרפת. מנהל הפנימיה הרגיש או ניחש או אולי ידע מההתחלה שאנחנו יהודים. יום אחד הוא הודיע לנו שעלינו להסתלק תוך שעות ספורות ולאחר מכן הוא יקרא למשטרה, נאלצנו לברוח.

בזמן שהייתי בפנימייה התיידדתי עם בחור אחד, לא יהודי כמו כל היתר. התיידדתי איתו וגם עם האמא שלו, שהיתה באה לבקר אותו. שמו היה רובר וכינויו "בולו". אביו היה קולונל בצבא הצרפתי החופשי של דה גול ,באפריקה, צבא שדגל בהמשך המאבק נגד הגרמנים, אבל הוא נתפס לרעיון של "אירופה החדשה" כמו שקראו לזה אז. הוא תמך ברעיון הנאצי והתקרב לפאשיסטיים הצרפתים עד כדי כך שיותר מאוחר אפילו התנדב למלחמה בחזית הרוסית. הוא לא הכיר בכלל יהודים, אבל אמר שצריך להרחיק את הגזע היהודי כי אנשים אלה מזיקים לאנושות. אבל לי הוא אמר:" אתה יהודי טוב אתה לא כמו כל היהודים". להוכחת התיאוריה הגזענית שלו הוא ביקש שנצטלם גב אל גב כדי להדגיש את ההבדלים בין הגזעים.

באחד הביקורים שלה אמא שלו ששמה היה: Marcelle Dionnet ,אמרה לי שאם לא אדע לאן ללכת, היא מזמינה אותי לכפר שלהם, פונטנייר (fonttanieres). זה כפר נידח במחוז קרז (Creuse), איזור עני במרכז צרפת. כיון שלא היה לי לאן ללכת אחרי שגורשתי מהתנועה, נסעתי לשם. תקופה קצרה גרתי אצל האמא של בולו, במשפחה היתה האמא ועוד סבא וסבתא של בולו, אבל הרגשתי שאני לא יכול להישאר אצלם בלי לעבוד. כדי לשמור עליי מפני מלשינים אפשריים הם הפנו אותי לקרובים שלהם שהיו בעלי חווה מבודדת ורחוקה מהכפר. עבדתי שם זמן מה. המשפחה היתה ברמה מאוד נמוכה. הפועל שלהם, איתו עבדתי, לא ידע אפילו קרוא וכתוב. יום אחד גיליתי שכדי להסתיר ממני את בורותו הוא עשה עצמו קורא עיתון, לתדהמתי ראיתי שהעיתון הפוך, ראשו למטה ואי אפשר לקרוא בו.

כעבור זמן לא רב, לא יכולתי לשאת את הבדידות וביקשתי לחזור לכפר. הפנו אותי למשפחה אחרת, איכרים בעלי אדמות, משפחת בוריקה (Bouriquet), גם הם קרובים של מרסל דיונה. אמא של בולו הציגה אותי לפניהם ועברתי לגור ולעבוד אצלם. אלה היו אנשים טובים מאד ואני נכנסתי לשם כפועל ונשארתי כבן משפחה. החווה היתה שייכת לשתי אחיות, אחת מהן נשואה למי שהיה בעבר פועל החווה. השניה רווקה. לזוג לא היו ילדים רק בת מאומצת. אימן של האחיות התגוררה אף היא בחווה. התחלתי לעבוד כאיכר. למדתי לחרוש, לעבוד עם חזירים, לקטוף פירות. הלכתי לכנסיה בימי ראשון ובחגים כי הייתי צריך להסתיר את היותי יהודי.

המשפחה ידעה מצוין שאני יהודי, אבל הסכנה הייתה שהפשיסטים הצרפתים, שונאי היהודים ומשתפי הפעולה עם הגרמנים יגלו שאני יהודי. אם היו יודעים שמסתירים יהודי, היו לוקחים את כולנו ומוסרים אותנו לגרמנים. כולנו היינו נשלחים למחנות ריכוז. נשארתי שנה בערך בכפר הפכתי לאיכר טוב, הלכתי בנעלי עץ. היו שם תנאים שלא הכרתי. לא היה ברז בבית. את המים שאבו במשאבה בחצר. לא היו תנאים להתרחץ כלל. בכל חדר היה קנקן גדול מלא מים המונח באמצע קערה. לא ידעו מה זו מקלחת ,למרות שאלו היו, יחסית לאחרים בכפר, אנשים מאד מתקדמים. אני תמיד אזכור שבשביל להתקלח הייתי הולך לדיר החזירים. הייתי מביא גיגית פח גדולה, ממלא אותה במים חמים, מתפשט ומתרחץ בין החזירים. לא ברור לי עד היום מתי האנשים האלה התקלחו, רחצו את כל גופם, לא היה בבית שום מקום בו אפשר להתרחץ.

שם בפונטנייר למדתי להכיר את המטבח הצרפתי: למדתי לאכול פניניות, שבלולים, חזיר על כל צורותיו. במשפחה הזאת נושא האוכל היה מאד חשוב וידעו להכין אותו היטב. הכינו לי כל מיני דברים, עוגות, קרמים וקצפות למיניהם. למרות המלחמה היה שפע בגלל שזאת היתה חווה וכל האוכל - התרנגולות, תרנגולי ההודו, החזירים - היו מגידול עצמי. נוסף על כך, היתה גם התוצרת של השדות - ירקות ופירות. היה גם הסדר שאיפשר לאיכרים לשלוח תוצרת מסוימת, למשל חזירים, לאיכרים באזורים בהם ייצרו יין ולקבל תמורתם יין. כך היינו מכוסים גם בנושא היין. דבר חשוב מאד. עבורי, השינוי היה גדול מאד. כשהייתי בשטלרו או בפנימייה של "הקומפניון דה פרנס" אכלנו מעט ורע. החלוקה היתה לפי כרטיסי מזון. היו מנות של 200 ג' לחם ליום, סוכר ושמן היו בקיצוב, אפילו תפוחי אדמה אפשר היה להשיג בקושי רב. בכפר הכול היה חופשי, בלתי מוגבל. הייתי במשפחה כבן שלהם, אהבו אותי מאד, גם אני אהבתי אותם. הרבה זמן אחרי שעליתי ארצה עדיין התכתבנו.

בתחילת שנת 1944 שמעתי על ה"מקי" (Maquis), התארגנות של אנשי מחתרת בסביבה שלנו. קבוצות רבות הסתתרו באיזור. החלטתי שאי אפשר להישאר אדיש לתופעה הזאת וחיפשתי מגע עם הקבוצות האלה. כאשר מצאתי קבוצה אחת כזאת החלטתי לצאת. הפרידה מהאיכרים היתה קשה מאד. הם רצו לשכנע אותי לא לגשת, להשאר, לחכות עד סוף המלחמה, עד שאמצא את ההורים. בכל זאת החלטתי שאני מצטרף. זה היה מקום נידח רחוק מכבישים ראשיים. אני זוכר איזה גיא בין קירות סלעים ונחל או מעיין. האנשים הסתובבו שם. המגורים היו במין מערות. לא היה נשק לכולם. האימון נעשה בנשק שעבר מיד ליד. גם הכדורים היו ספורים. זה היה נשק שהאנגלים הצניחו. לא השתתפתי בפעולות. היו אנשים שיצאו וגם בודדים שנהרגו. לא הכרתי אותם אבל שמעתי על אנשים שנהרגו במארב על כביש. הגרמנים התגוננו והצליחו להרוג. את האוכל לקחנו או קבלנו מהאוכלוסיה. אני מאמין שקבלנו. האוכלוסיה לא היתה אוהדת לגמרי, היתה נייטרלית. לא היו הלשנות אבל גם לא אהבו אותנו יותר מדי.

 אחרי הפלישה של כוחות הברית בנורמנדי, ריכזו אותנו בעיר קסרקטינים "לה קורטין". שם היו קסרקטינים ל-20,000 חיילים. זה היה מקום שעוד לפני המלחמה שימש לצבא הצרפתי כמקום אימונים וריכוז חיילים. התארגנו כיחידה, קבלנו בגדים וציוד. ביחידה שלנו הייתי היהודי היחידי. יום אחד, חייל שיכור התנפל עלי וקילל אותי: "יהודי מלוכלך! היהודים אשמים בכל!" הוא רצה ממש לתקוף אותי, אבל האחרים החזיקו בו, ניסו להרגיע אותו ואמרו שזה לא נכון. התקרית הזאת החזירה אותי למה שאולי היתה לי נטיה לשכוח, שבשביל הרבה צרפתים אנחנו זרים בארץ הזאת ואשמים בכל הצרות שלה.

אחרי תקופת ההתארגנות נשלחנו לסביבות לה רושל (La Rochelle). באיזורים שלאורך החוף האטלנטי הגרמנים התבצרו במספר ערים. קראו לזה כיס לה רושל על שם העיר הראשית שם. גם כשהאמריקאים נכנסו לגרמניה היו עוד כיסי התנגדות של הגרמנים. האמריקאים התקדמו לכיוון צפון צרפת במטרה להיכנס מהר ככל האפשר לגרמניה. הם השאירו את ניקוי הכיסים הללו בדרום, לכוחות צרפת החופשית המשחררים. דבר אחד הרשים אותי מאד במקום הזה: כשהגענו לסביבות לה רושל הכפרים היו עזובים. האנשים עזבו את הבתים ואת הרכוש שלהם. החייל שבדרך כלל נכנס בבית כזה אומר לעצמו: " ממילא האנשים אינם" ולוקח כאוות נפשו. אולי לא היתה זו ממש ביזה אבל היה שימוש ללא מעצורים.

כשהגענו לכיסים האלה סביב לה רושל, ביקשו אנשים שיוכלו להפעיל ציוד קשר. התנדבתי וקבלתי הכשרה קצרה עם צוות של עוד שני אנשים. קיבלנו ציוד קשר מיושן שהפעלתו דרשה שני אנשים. הכוח של התחנה הגיע מגנרטור. איש אחד היה צריך לסובב את הידית כדי לייצר את הזרם והשני שידר או קלט. העבודה הייתה במורס. זאת היתה התחלת הסוף של הקריירה שלי בשטח המלחמה. בשלב מסוים הגרמנים נכנעו. שירתתי עוד כמה חודשים בגדוד 78, יחידת רגלים והשתחררתי. השלמתי את שרותי בצבא הצרפתי ועליתי לפריס.

כשהגעתי לפריס, ב-1945, פגשתי את בלה ואת וולף, בעלה. התחלתי בחיפושים אחרי אנשים שאולי יודעים מה קרה להורים. היה איזה מרכז בפריס שבו אפשר היה לקבל אינפורמציה, אם היתה קיימת. המידע היחידי שהגיע היה שהורי נשלחו והגיעו לדרנסי ומשם כנראה נשלחו לאושוויץ. יותר מאוחר מצאנו את שמותיהם במשלוח 42 מדרנסי לאושוויץ. שמענו מאנשים שחזרו על הזוועות באושוויץ ונודע לנו בברור שהם נרצחו. התחלתי לשוחח עם אנשים שחזרו מן המחנות. בת הדודה של וולף חזרה מברגן בלזן במצב איום ונורא. לאט לאט חדרה בי ההכרה שכיהודי צרפתי אין לי מה לעשות יותר בצרפת. זה לא המקום שלי. הבנתי שהפתרון הוא הציונות. התקרבתי לתנועה הציונית "הבונים", הלכתי לפגישות, לשיחות, השתתפתי במחנה קיץ, שמענו הרצאות של שליחים. באחת הפגישות השליח מן הארץ ביקש מתנדבים לעבודה בעליה ב' שמעו שהייתי אלחוטן בצבא הצרפתי ושאלו אם אני מוכן לעבוד בתחנה מחתרתית בשביל לעזור לעולים שבאו ממחנות העקורים.

הסכמתי לבקשת השליח ואחרי שיחות "חשאיות" בסוכנות היהודית ירדתי לבנדול (Bandol). בנדול היא עיירה על יד מרסיי. שם היה הבית שלנו, הבסיס שלנו. היינו קבוצה של ארבעה אנשים, שלושה בחורים ובחורה אחת רות. שני הבחורים האחרים נמצאים עד היום בקבוץ כפר הנשיא. היה לנו משדר ואיש מהפלי"ם בא להדריך אותנו. חזרנו על הידע שלנו במורס והתאמנו בכל מה שקשור בהפעלת משדר. אבל המלווה הקבוע שלנו היה איש מהבריגדה, מיכה שקד. אנחנו קבלנו הוראות, העברנו אינפורמציה. היה לנו קשר עם תחנה שהיתה באיטליה ועם תחנה ששידרה מן הארץ והן כיוונו את הספינות. הבית שלנו שימש גם כמחסן לפרודוקטים ולציוד שחיילי הבריגדה לקחו מהצבא הבריטי והביאו לנו. מחסני האספקה לספינות המעפילים היו בעיירה אחרת בסביבה. הצרפתים ידעו על הספינות האלה, אבל הם עצמו את העיניים.

אחרי תקופה מסוימת חזרתי לפריז והחלטתי שאני רוצה ללמוד מקצוע, שאני לא רוצה לעלות בלי לדעת שום מקצוע. המקצוע שמשך אותי אז היה טכנאי אלקטרוניקה או טכנאי רדיו, כמו שקראו לזה אז. עברתי בחינות כניסה לבית הספר הזה. למדתי שנה וחצי ובגמר הלימודים עליתי ארצה. כך התחילה הקריירה שלי באלקטרוניקה. ראשיתה כקשר בצבא הצרפתי ולפני עלייתי כקשר בשרות ארגון עליה ב'. ב-1949 כשעליתי ארצה, אחרי הלימודים, גייסו אותי לצה"ל ולחיל הקשר. אחרי שחרורי מהצבא ב-1950הגעתי לקיבוץ כרמיה.".

בישראל

בינואר 1949 אלכס עלה לארץ במסגרת הגח"ל (גיוס מחוץ לארץ). בארץ התחוללה עדיין מלחמת השחרור. בנמל תשאלו אותו והוא מסר על שירותו כקשר בצבא הצרפתי, על פעילותו כקשר בעליה ב' בבנדול ועל לימודיו כטנאי רדיו. במקום הוחלט לגייס אותו מיד והוא נשלח למחנה צבאי בסארפנד צריפין. בחדשים הראשונים לשהותו בארץ נשלח על ידי הצבא לקורס לעברית בחיפה וניצל חופשות קצרצרות לטיולים ברחבי המדינה החדשה. הסכמי שביתת הנשק נחתמו, הגיעו עולים רבים לארץ. הצעירים הרבים שהתנדבו והתגייסו לצבא בזמן המלחמה, וביניהם אלכס, חיפשו דרך להיקלט בארץ. אלכס רצה לבנות את עתידו בקיבוץ. הצבא אפשר לבחורים כמוהו לקבל "חופשה חקלאית" על מנת לחפש ולבדוק אפשרות של הצטרפות לקיבוץ. לפני עלייתו אלכס שהה מעט מאוד זמן בתנועה הבונים-דרור עקב פעילותו בעלייה ב' בבנדול ופרק הזמן בו למד. הוא לא היה באמת קשור לחברי התנועה, שבינתיים עלו לארץ, שרתו בצבא, חלקם אף חזרו לחו"ל והנותרים התפזרו בכמה מקומות בארץ. הוא רצה לחיות בקיבוץ ופנה למשרד הראשי של הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר וביקש שיפנו אותו לגרעין של דוברי צרפתית, הופנה לגרעין הצרפתי תוניסאי שחבריו היו בהכשרה בקיבוץ בית זרע, לפני עלייתם על הקרקע. אלכס שהה שם אתם כחודש ומצא אנשים דומים לו בעברם, בנים של מהגרים ממזרח אירופה לצרפת, שהוריהם נשלחו למחנות ריכוז והושמדו שם. היו שם גם תוניסאים, בלגים, מצרים ושוויצרים, כולם דוברי צרפתית. בסוף חודש "החופשה החקלאית" התקבל אלכס על ידי החברים כמועמד, כלומר, כחלק מהגרעין שאמור להתיישב במקום קבוע בסיום ההכשרה. ועכשיו היה לו מקום לחזור אליו ולבנות בו את חייו. הגרעין עלה להתיישבות בדרום בין זיקים ליד מרדכי ליד הירביה, כפר ערבי נטוש. אלכס הגיע ליום העלייה על הקרקע באפריל 1950 ולאחר שחרורו מהצבא, כעבור שבועות מעטים, הצטרף כחבר לקבוץ כרמיה החדש. בחודשים הראשונים אלכס הכיר את ז'אנין. שני הצעירים החליטו לקשור את חייהם ולבנות יחד את עתידם. הקיבוץ היה קטן ועני. היו בו כמה אוהלים, כמה צריפים, כ-80 חברים וארבעה ילדים קטנים. אלכס וז'אנין גרו כשנתיים באוהל ולאחר מכן עברו לגור בצריף. אלכס עבד במקומות שונים. כעבור זמן מה הקבוץ קבל אישור לבנית שני בניני מגורים של ארבעה חדרים כל אחד. מנהל הבניין (אז אמרו רכז הבניין) חשב, שבהתאם לאידאולוגיה השיתופית של הקבוץ, על החברים לייצר במו ידיהם את הבלוקים שישמשו לבנית קירות המבנים. הוא הציע שאלכס יהיה זה שייצר בידיו את הבלוקים הנחוצים. הכינו ויישרו משטח לא גדול בחצר הקבוץ ,חלקה קטנה עליה אלכס היה מכין את החומר: מכין ושופך על המשטח כמויות מדודות של חול, חצץ מלט ומים ומערבב בכלים ידניים עד שנוצר מרקם החומר הרצוי, וממלא בו תבנית מעץ מוכנה. לאחר מכן עוד תבנית וכן הלאה בלוק אחר בלוק. התבניות המלאות היו מונחות זו ליד זו לייבוש על הקרקע. כשהחומר התייבש בתוך התבנית אלכס היה מוציא את התבנית והבלוק היה מוכן לעבודה. וכן הלאה במשך כל שעות העבודה של אותו היום. אלכס יצר כך בלוקים לשני בנינים. בהמשך קנו בלוקים מוכנים ואלכס עבר לעבודה אחרת מתאימה לכישורים שלו: חשמלאי אחראי על כל מערכת החשמל של היישוב. כשנה לאחר מכן גוייס שוב לצבא. בתחילה נשלח לקורס קשר. בו הוא חזר על תרגול המורס, האלפבית ששמש למי שהיה אז בקשר. אלפבית מורכב מנקדות וקווים בלבד. נקודה -לחיצה קלה, קו-לחיצה ארוכה. אחרי הקורס הובא על ידי הצבא מכשיר קשר לקיבוץ והגיוס של אלכס כקשר היישוב הוארך. תפקידו היה להתקשר פעמיים ביום למפקדה של האזור לשם דיווח וקבלת ידיעות ופקודות. תפקיד זה נמשך שנים, עד למלחמת ששת הימים. המשפחה התרחבה: שתי בנות נולדו לזוג הצעיר, מיכל ולאחר שנה ענת.

כרמיה נמצאת במרחק קטן מנחל שקמה ומהגבול הצפוני של רצועת עזה. מקום מעבר בין דרום וצפון. המצב הבטחוני היה בדרך כלל מתוח בהתאם למצב הכללי של המדינה. עברו על הקיבוץ מצבים לא מעטים של מתח בטחוני ושתי מלחמות. המצב החברתי של הקיבוץ לא היה יציב מההתחלה וחברים עזבו לחיים פרטיים. המשבר האידאולוגי "הסנהיסטים" קרע את החברה החלשה ממילא. 24 חברים הוצאו מהקיבוץ ב1953. המשבר היה קשה ומוסדות התנועה ניסו במשך השנים הבאות לחזק את החברה על ידי צירוף קבוצות שונות, השלמות, של צברים, דרום אמריקאים או צרפתים. זרם העזיבות של החברים נמשך למרות הניסיונות של מוסדות התנועה.

ב- 1960 אלכס קיבל תפקיד חדש: אחראי על כל מערכת ההשקיה של הקיבוץ: משאבות, הובלה, חלוקה לענפים השונים והשקיה. אלכס נסע לקורס ב"מכללת רופין" שם למד חצי שנה את כל המערכת. בסיום הקורס פנה לעבודה מאורגנת ומסודרת של התחום על כול פרטי המערכת: המשאבה, החיבור ל"חברת מקורות", קווי המים הראשיים הקבועים באדמה, הצינורות הקלים המועברים ביד בשדות בזמן ההשקיות והמאוחסנים בחורף, הברזים למיניהם, הממטרות וכל החלקים הנחוצים להשקיה. הוא עקב אחרי מהלך ההשקיות בענפים השונים, נסע לשטחים הרחוקים מהקיבוץ על "טוסטוס". "טוסטוס" הוא שם שניתן לכלי רכיבה ממונע על שני גלגלים קטן מאופנוע וגדול מאופנים. עם הזמן ובהדרגה רכז בידיו אחריות על ניהול כל פרטי ההשקיה של הכותנה, אז ענף מרכזי בגידולי שדה.

אלכס היה מאד פעיל בחיי החברה, ריכז את ועדת חברים במסגרתה נסע גם לבקר משפחות של מועמדים לחיי הקבוץ כבני זוג של חבר זה או אחר. הוא גם רכז את ועדת העבודה וועדת החינוך. ב-1963 נולד למשפחה בן ושמו עמוס.  

בערך באותו זמן אלכס הגשים חלום ישן. הוא רכש תחנת רדיו פרטית כדי שיוכל להתקשר בשפת המורס עם תחנות פרטיות אחרות בעולם ולהחליף עמם מסרים קצרים.

תקופה ארוכה היה אלכס הקשר הקבוע של הקיבוץ. בתור שכזה היה חתום על צבא הקבע כמו גם הנשק והמא"ז של הקיבוץ שנחשבו חיילים לכל דבר. 

במשך השנים עברו על הקיבוץ שתי מלחמות ומצבים לא מעטים של מתח בטחוני. הגיעו כמה השלמות, קבוצות חברים חדשים לחזוק החברה אבל המצב החברתי של הקיבוץ לא התייצב , חברים רבים עזבו ובמקומם הובאו בכל פעם קבוצות של אנשים צעירים יותר.

הוחלט בקיבוץ להקים מפעל שמיכות ואלכס נשלח ללמוד אלקטרוניקה בבית הספר להנדסאים בבאר שבע. הוא למד שנתיים לימודי ערב, תוך כדי עבודה בחצאי ימים. בשנה השלישית למד לימודי יום וגר במשפחה בבאר שבע. בסיום לימודיו התחיל לעבוד במפעל.

מספר הוותיקים הצטמצם עוד יותר ואלכס עם ז'אנין אשתו הבינו שהם צריכים להיפרד מהמקום ולעבור לקיבוץ בו הם יוכלו לעבוד עם בני גילם ולהיות בטוחים שבבוא הזקנה לא יהיו מבודדים. במעגן מיכאל, קיבוץ מאד יציב מבחינה חברתית, גרה עופרה קיפניס בת דודתה של ז'אנין. הם החליטו עבור לשם כחברים ב-1974.

בקיץ 1974 הגיעה משפחת כרמי אלכס, ז'אנין ועמוס בן העשר למעגן מיכאל. הבנות - מיכל אחרי שרות צבאי, וענת עדיין בצבא, לא רצו להצטרף למהלך זה של הוריהן והן בינתיים נשארו בכרמיה לצערם של אלכס וז'אנין. אלכס הגיע למעגן מיכאל עם מעט חששות האם יצליח להיקלט בחברה ובעבודה במקום חדש. המשפחה התקבלה מאוד יפה במעגן מיכאל. אלכס נקלט מהר מאוד בעבודה בפלסאון. תחילה בעבודות שונות, כ"פועל שחור" כדבריו ובהמשך בעבודה באולם הייצור במקצוע שלמד בבאר שבע והתנסה במפעל השמיכות של כרמיה, הנדסאי אלקטרוניקה. בתפקיד זה היה אחראי על תקינותם, אחזקתם ורכישתם של גופי הבקרה במכונות הזרקת הפלסטיק. הוא מאד אהב את העבודה, התמחה בה ויצר עם הצוות יחסים טובים. אלכס התמסר לעבודה, התקדם והתפתח בתחום, קלט מכונות חדשות והפנים תהליכים חדישים בפעילותן. הוא נסע כמה פעמים לארצות שונות באירופה שוויץ, גרמניה, אוסטריה, איטליה וגם בארצות הברית כדי לבחון סוגים חדשים ושונים של מכונות. הוא נהנה מאוד להסתובב בעולם, לפגוש אנשים ממדינות אחרות וללמוד מהם דברים חדשים על גופי בקרה ומכונות הזרקה ועל בכלל. מאוד העריכו אותו בעבודתו ואיציק קנטור, מנהל המפעל, אפילו כינה אותו, לימים "חלומו של כל מנהל, שותף מלא באחריות, מסור, מקצוען. תענוג היה לעבוד אתו".  

בנוסף הוא דאג לספק מפלסאון למועדון הקשישים עבודות הרכבה פשוטות בהן יכלו קשישים, המעוניינים בכך להמשיך לעבוד לפי יכולותיהם ולהרגיש שהם עדיין תורמים לחברה. הוא הביא חומרים ואסף תוצרת. הגיע גם לביתם של קשישים שלא יכלו להגיע למועדון, אבל היו מעוניינים להעסיק את עצמם בפעילות חיובית.

במקביל לעבודה בפלסאון התעניין בתהליכים שעברו על החברה בקיבוץ, תהליכים כלליים שעברו על החברה בישראל כולה וגם על הקיבוצים בזמן ההוא: כלכלה חופשית ופתיחת מוצרים רבים ויקרים יותר לכיסם של רבים. עם הגעתו של המחשב האישי שנכנס לעבודה במפעל, הוציא אלכס בזמנו החופשי סיכומים וגרפים בנושאים חברתיים. במקום רשימת מספרים בטבלאות הדפיס דיאגרמות מובנות לכול שאפשרו לכול המעוניין להבין יותר ולהשתתף בדיונים כלכליים וחברתיים. המחשב האישי בביתו הפך עבורו לתחביב. כל זאת בזמנו הפנוי.

ב-1977, רק שלוש שנים מהגעתו למעגן מיכאל נבחר כחבר בוועדת עבודה. ובהמשך פרסם בעלון טבלה "נא להכיר את צוותי העובדים בפלסאון". ב-1982 נבחר כחבר מזכירות. ב-1988 התווסף לתקציב השנתי של החברים "תקציב ב'" שכלל סעיפי צריכה שעברו לאחריות חבר. אלכס היה שותף להקמתו. ב-1989 פרסם אלכס רשימה בעלון בה ציין את הצלחת המהלך הזה והצביע על נקודות ההצלחה. עליית רמת החיים, הרגשת רווחה, הקטנת התלות במוסדות. כל אחד יכול היה לקבוע את העדיפויות, להתייעל בניהול התקציב ולחסוך על פי רצונו. אלכס חשב שצריך להמשיך ב"תקציב ב" במתכונת זאת בלי לנסות לכרסם אותו. בהמשך נמצא שהגדלת התקציבים שבידי החבר צמצמה את הפניות לנסיעות מיוחדות לחול אבל לא הגיעה לפתרון בשני נושאים: ביקורי עזרת קרובים ותרבות הפנאי. באותה רשימה אלכס הדגיש את הצורך באיחוד תקציבים אם כי חשב שאין אפשרות טכנית לחייב חברים על מתן שירותים. זאת בגלל חולשת הנהלת חשבונות והיכולת הנמוכה שיש לחברים המנהלים את ענפי השירותים להגיש חשבונות בזמן. אלכס אם כן רצה מאוד לשפר את חיי היום-יום של החברים , לתת לכול אחד יותר עצמאות. יחד עם זאת הבין שהמערכת לא ערוכה מספיק על מנת לנהל את השינוי הזה באורחות החיים.

באותה שנה אלכס הגיש הצעה להסדר התקציבים לפעילויות בשעות הפנאי. המצב בשטח זה היה מורכב, מסועף ומבולבל. חמש ועדות טפלו בכל הנושאים ולפעמים בכפילויות לגבי נושאים מסוימים כמו שייט וצלילה בפעילות ספורט ויאכטות בחוגים. כתוצאה מכך ההוצאות עלו. אלכס הגיש חמש הצעות. שתי העיקריות היו להקים רשות גג, המורכבת מנציגי כל התחומים, שתוכל לווסת את ההוצאות ולקבוע קריטריונים עבור פעילויות. ההצעה האחרת, היתה שהחבר ישתתף בחלק מהוצאות הפעילות. ההצעה הראשונה התקבלה. הוא היה משוכנע שיש לאפשר פעילות בשעות הפנאי למקסימום של חברים בלי שום תוספת לתקציב המוצע. בעיניו היה הדבר חיובי לחבר וחיוני לחברה שלנו. הוא הוסיף הצעות מעשיות כדי לאפשר גישה שוויונית לחוגים עבור כל החברים, לאחד את כל פעילויות הפנאי תחת רשות גג שתוכל לווסת את ההוצאות ולקבוע קריטריונים לאישור פעילויות. בסיכום שפרסם בעלון בסוף 1989מסר שיתרת הכספים העומדת לרשותם של החברים גדל מאוד לעומת היתרה ב1988. בסוף אותו סיכום הוא הוסיף: "עדיין נותרו תחומים רבים מההוצאות האישיות משפחתיות שנמצאים ברשותן של הועדות או מחולקים באפן חופשי ויוצרים הוצאות גבוהות שיכולות להתאזן טוב יותר אם יועברו לרשות החבר."

בשנת 1990 הובאה הצעה להפריט את הוצאות החשמל המשפחתיות/אישיות. אלכס התעניין במחירי החשמל ופרסם בעלון רשימות עם השוואת המחיר של אובייקטים בדירה בהדגשה על מחיר הפעלת המזגן. לא הייתה הערכה ברורה על הוצאת חשמל בדירה של חבר וההצעה נתקלה בהתנגדות גדולה של חברים לא מעטים. ב-1991 הוצע לאלכס לקחת על עצמו את בדיקת הנושא. הוא הציע לבדוק בדרך ניסיונית אצל קבוצת חברים המתנדבים להשתתף בניסוי. נרכשו מוני חשמל שהותקנו בשלב ראשון אצל 57 דירות של חברים "לשם אינפורמציה בלבד" ציין אלכס. הוא כתב בעלון שהמטרה הייתה: סיכום חודשי, שיימסר לכל אחד מהנסיינים, ויכלול סך הצריכה החודשית בקילוואטים, מחיר ממוצע של קילוואט באותו חודש וממוצע הצריכה של כל המונים בדירות הניסוי. עם סיום הניסוי ובעקבות הצלחתו ב- 1.1.1996 יצאה לדרך הפרטת החשמל. לקראת הפעלת התוכנית הוחלט לתת לחברים בני 70 ומעלה אפשרות לבחור אם רצונם לקחת חלק בתוכנית. החברים האלה לא יחויבו בהוצאת החשמל שלהם ,אבל איסוף הנתונים והחישובים יתקיימו גם אצלם. במשך כל השנה אלכס ליווה את הביצוע בפרטים, בהסברים ובדיווחים בעלון המלווים בכל פעם בהערת סיכום:" לבירורים וקבלת הסברים נוספים אפשר לפנות אלי גם בבית". המערכת לא הייתה ממוכנת עדיין והיה צורך לאסוף ידנית את הנתונים בכל מונה ומונה בכל תקופה, על מנת לחייב בדייקנות את החברים. מהר מאד הסתבר לאלכס שהאיסוף הידני שכלל עליה רבה במדרגות והליכה מרובה בין הבתים אינה מתאימה לגילו. הוא קיבל עזרה על ידי עובד זמני שהביא לו את הנתונים אותם עיבד במחשב. המעקב שלו נמשך 5 שנים בהן עסק בפתרון הבעיות שצצו במשך הזמן תוך הקפדה על דיוק ופתיחות, ופרסומים בעלון על מנת שהחברים יוכלו להבין ולבקש תיקונים ודיוקים.

אלכס מאוד אהב לטייל בארץ , השתתף בכל הטיולים המאורגנים בשבתות על ידי ביבה, חברה וותיקה ואוהדת את ידיעת הארץ. גם בילה עם ז'אנין חופשה של כמה ימים או לפעמים שבוע בכל פינות הארץ מאילת ומצפה רמון ועד רמת הגולן. גם נסע בשבתות עם המשפחה או רק יחד עם ז'אנין והשתתף בטיולים מאורגנים. כיוון שלא הספיק לסיים לימודים תיכוניים בזמן מלחמת העולם והשואה, שמח מאוד כשנשלח על ידי הקיבוץ לסמינר שנתי באפעל המיועד לחברים שלא סיימו חינוך תיכוני. כשנפתח חוג נגרות לחברים בנגריה של הקיבוץ, שלא היתה פעילה, הצטרף ברצון לחברים המתנסים בבניית רהיטים בהדרכת מורה לנגרות שזומן עבורם. עבד שם בשמחה ובנה רהיטים רבים לילדיו ולדירת המשפחה. ארונות, שולחנות, שידות, שולחן החתלה ועוד נוצרו על ידו בכל השנים הבאות.

בסיום העבודה על הפרטת החשמל, אלכס התחיל להרגיש את משקל השנים ונסוג בהדרגה מהאחריות שלו בפלסאון. תחילה ויתר על הנסיעות בחו"ל לשם בדיקת מכונות חדשות ובהמשך העביר לרוני את האחריות על כל המכונות. בזמן שריכז את הפרטת החשמל התוודע לחוסר הדיוק וההתמדה ברישום מדויק של הוצאות החשמל והמים בענפי המשק. הוא הציע לקחת על עצמו איסוף מסודר של נתונים אלה ומסירתם הקבועה ובכך פתח ענף חדש - מדידת נתוני חשמל ומים. אלכס קיבל חדר עבודה קטן ובו מחשב, במרכז הקיבוץ והתחיל גם כאן עם הכנסת מונים ורישומים ידניים שהוא ביצע ברחבי הבריכות והשדות. הפעולה היומיומית, המדויקת והמסורה שלו תרמה לניהול ולעבודה של ענפי המשק. התודות שקיבל כשהחליט לסיים מדברות בעד עצמן בציון התייחסויות לצניעותו, מסירותו ועבודתו הרבה ללא צלצולים ורעשים. בהגיעו לגיל 85 פרש סופית מעבודה.

החלל שנוצר בזמנו הפנוי התמלא בפעילויות יצירה. חוג ציור במועצה, ולאחר מכן חוג פסיפס במעגן מיכאל התוספו לפעילות בחוג הנגרות ולתצורותיהם. אלכס אסף נתונים על האוכלוסייה של מעגן מיכאל והציג אותם בדיאגרמות שהוא בנה במחשב. את הנתונים הוא הפיץ בין אלה שיכלו להתעניין בהם.

השינויים באווירה הכללית וגודל האוכלוסייה של הקיבוץ השפיעו מאוד על חיי החברה. חברים רבים רצו שינויים ואחרים התנגדו. החברים הרגישו שצריך לעשות אי אילו שינויים בהתנהלות הפרטית והכללית באורח החיים. גם אלכס חשב בצער שכנראה לא ניתן לנהל גוף שיתופי כה גדול בדרכים הישנות. ב-2017 הוחלט לדון למציאת פתרונות ובחרו קבוצת אנשים שהייתה אמורה לדון בפתרונות. קראו לה "מעגן מיכל לאן" אלכס בנה דיאגרמות של האוכלוסייה והציג אותו לפני קבוצת החברים. הוא הקדים באומרו שלפי דעתו יש להפריט את כל הוצאות החבר, אבל עדיין לשמור על שיוון בהכנסה. עתיד הקיבוץ היה חשוב לו ועד סוף חייו הוא הקפיד לעקוב אחר הדיונים שנערכו על שינוי באורחות החיים.

במשך הזמן המשפחה גדלה. נולדו שבעה נכדים, שני נינים ושתי נינות. המשפחה היתה חלק מאוד משמעותי מחייו של אלכס. הוא תמך בילדיו ככל שיכול, מתייצב עם רכב בכל מעבר מדירה לדירה של ילדיו, בונה רהיטים, משמש ביבי סיטר לעתים. המשפחה היתה מתכנסת כמה פעמים בשנה לחוג במשותף ימי הולדת ובכל פעם אלכס הקפיד לצלם את כולם יחד אתו ועם ז'נין. הנכדים התארחו בחופשים אצל סבא וסבתא וסבא היה מטייל אתם ברחבי הקיבוץ ונכנס אתם לבריכה ולים. את חלקם  הוא גם לימד לשחות ולרכב על אופנים. מפגשי משפחה נערכו, גם מחוץ לחגים, אחת לכמה חודשים. המפגשים היו משמעותיים עבורו במשך כל חייו.

אלכס שמר על מראה נאה ועל יכולותיו עד שחלה ונפטר בגיל 97.