ציפה ברנדט 1934-2017

אמא נולדה בשנת 1934 באלכסנדריה, בת לקטי ופייבל ואחות לחיים, אסיה ונחמה.

משפחתה של אמא עזבה את אודסה וקרימנצוק שברוסייה הלבנה בשנת 1914 והגיעו לארץ ישראל, דאז פלשתינה. המשפחה התגוררה בנווה צדק כשנה וחצי עד שגורשו ע"י התורכים בשנת 1915, בגלל היותם נתינים רוסים. משפחתה של אמא, יחד עם משפחות נוספות בעלות נתינות רוסית, הועברו למצרים בתיווך של האמריקאים שמימנו את המעבר. במצרים הצטרפו לקהילה היהודית האירופאית שהתהוותה במקום. המשפחה שלחה את ילדיה לבתי ספר אירופאים, אנגלי סקוטי ואליאנס הצרפתי. בבית דיברו יידיש, צרפתית ואיטלקית.

בהיותה בת כתשע שנים, הצטרפה אמא לאחותה אסיה שהייתה חברה בתנועת השומר הצעיר. בין בוגרי התנועה היו שהצטרפו לקיבוץ נחשונים, משמר העמק ועין שמר. בקיץ 1949, לאחר קום המדינה, מכרה המשפחה את רכושה ועזבה את מצרים. המשפחה הפליגה באנייה איטלקית לברינדיזי שבאיטליה. בברינדיזי התגוררו במחנה מעבר. בברינדיזי יצרו קשרים עם צעירים קומוניסטים מקומיים שלקחו את הנוער במחנה למועדונים מקומיים.

בנובמבר 1949, הגיעה משפחתה של אמא לארץ ושוכנה בשער העלייה, שהיה מחנה בריטי לשעבר. לאחר פרק זמן עברו משם לבית עולים במעברה של בית ליד-פרדסיה.

החורף הראשון בארץ היה חורף קשה ביותר: שלג, גשמים וקור תקפו את יושבי המעברה, כשרטיבות ובוץ היו מנת חלקם חודשים.

לאחר זמן מה הלכה אמא לדסק של הקיבוצים וביקשה להצטרף לקיבוץ עם קבוצת נוער ממצרים. בדסק שלחו אותה לקיבוץ נגבה שבו הצטרפה לחבורת הנוער המצרית. בנגבה פגשה צעירים שחלקם היו מוכרים ממצרים ושם נוצר הקשר ההדוק עם אטי יונתן. קשר זה, למעט תקופות מסויימות, ליווה אותה לאורך כל חייה.

את נגבה עזבה כשהלכה ללימודי הוראת עברית. לאחר לימודיה עבדה אמא בסוכנות היהודית. דרך עבודתה הגיעה לבקר עם נציגי הסוכנות באזורים שנכבשו במלחמת קדש (1956). בשנת 1958 נבחרה יחד עם 9 צעירות נוספות (מבין כ-500 מועמדות) לייצג את ישראל בתור דיילת בתערוכה הבין לאומית הראשונה שישראל השתתפה בה בבריסל – בלגיה.

בבריסל הכירה את אבינו, אדוארדו, שהיה פליט פוליטי מספרד, קטלוניה. אמא נשארה בבריסל לאחר התערוכה וב-1959 נולדה מאיה. בשנת 1962 הצטרפה אמא לאבא ולקבוצה של שמאלנים מבלגיה וצרפת שנסעו לאלג'יריה, שקיבלה אז עצמאות מצרפת. מטרתם היתה לעזור למדינה שבדרך להקים משטר סוציאליסטי. באלג'יריה עבדה אמא במשרד הבריאות האלג'ירי, כשתפקידה היה לקבל ולטפל בקבוצות המבקרות מארצות קומוניסטיות (רומניה, סין ועוד).

ב-1963 נולדה נגה – אנכי. לאחר מספר חודשים חלה הפיכה שלטונית באלג'יריה שגרמה למעצרם של אמא ואבא ושאר האירופאים שהיו עמם. לפני שנעצרו, הספיקו לשלוח את מאיה ואותי למשפחתנו בברצלונה. לאחר מספר חודשים שוחררו ההורים מהכלא האלג'ירי, בעזרת מתווכים מאירופה וחזרו לבלגיה.

בשנת 1968 עזבה אמא את בלגיה אתנו, הבנות וחזרה ארצה. בתחילה התגוררנו בנוה שרת בצאלה ולאחר מכן עברנו להתגורר באולפן עקיבא ובו עבדה אמא כמזכירה ועשתה שימוש בידיעת השפות הרבות שלה.

בתקופה זו הכירה את ביל ולאחר נישואיהם עברה המשפחה להתגורר בחיפה.

דרך ביל וקשריו עם אלישע לינדר ז"ל הגענו בהמלצתו לקיבוץ מעגן מיכאל ב-1973. אמא נכנסה לעבוד במשרדים של פלסאון והשתמשה בידע הרב שצברה בפקידות ובשפות הרבות שהיו לה. ביל, שלא הצליח ללמוד עברית והרגיש זר בארץ, החליט לחזור לארה"ב ב-1978. אמא ואנכי הצטרפנו אליו, מאיה ששרתה בצבא, נשארה בקיבוץ ואומצה ע"י עפרה ודוני ז"ל.

בשנת 1979 חזרנו אמא ואנכי לקיבוץ, כשאמא משתלבת בחזרה במשרדים של פלסאון.

מי שהכיר את אמא ידע שהיה בה רצון עז ללמוד דברים חדשים, סקרנות וזיקה פוליטית חזקה.

אמא תמיד הייתה בצידם של החלשים וכאבה על אי יושר ועוולות חברתיות ופוליטיות. עד סוף חייה הייתה מעורבת בנעשה בארץ ובעולם ודאגה לראות חדשות מכל קצוות תבל.

 

אמא הייתה בשבילנו - הבנות והמשפחה בית והמשכיות הקשר לקיבוץ, לארץ.

אמא, קשה להיפרד ותחסרי לי מאוד, נפרדת ממך ומהבית. נוחי לך. באהבה, נגה.

 

 

ציפה,

אחותי וחברתי היקרה,

לעמוד מולך ולהספיד אותך זה להספיד עולם שאבד לי, עולם בו חיינו זו לצד זו, למרות המרחק שהפריד בנינו.

השיחות אל תוך הלילה, על ענייני משפחה, מדינה והגות. שמחות ועצובות.

בעינינו, נתפסת תמיד כאדם היודע לחשוב, לנתח מצבים ולנסות למצוא פתרונות.

ניחנת בהגינות ויושר, מתן כבוד לכל אדם באשר הוא.

העדפת להיות מוכנה תמיד להתרחשויות שונות, החל מידע ועד ביקורי אורחים.

רק לא להיות מופתעת!!!

רצית להיות מדוייקת באיחולי ימי הולדת, ברכות-חג והשתתפות בסבל הזולת.

הצלחת לשמור קשרים עם כל בני המשפחה והחברים, למרות חריגות שהיו בדרך.

"יש לסלוח" אמרת ועל כן היום, בנוכחותך, הגיעו כל אשר ידעו על היפרדותך מאיתנו.

ייתכן שמילים לא יוכלו לעולם לבטא את אשר מרגיש הלב, אך רוצה אני שתדעי כמה קשורה הייתי אלייך, על כי היית לי חברה נאמנה.

חסרונך יורגש בקרב אוהבייך – ובמשפטים שייחדו אותך, לי כבת סוד בכל!!

עצוב למות באמצע תשרי, עכשיו בינות החגים, כאשר הקיץ חלף והסתיו הגיע בעקבותיו.

נוחי בשלום אחותי היקרה,

נחמה.

 

 

 

ציפה שפיגל – אחותי השנייה

רק שנה גדולה ממני ובכל כך הרבה דברים אנחנו משלימות אחת את השנייה – שתינו גדלנו במצרים בבתים בהם דיברו יידיש, אוהבות מוזיקה רוסית, אופרה איטלקית ומוזיקה צרפתית – כי בבתינו דיברו גם צרפתית. למדנו בבית-ספר קולאג' אנגלי-פרוטסטנטי, היינו בקן של השומר הצעיר, שם אחי שמעון היה המדריך שלנו ולימד אותנו על ישראל ולשיר שירים רוסיים בעברית.

בזכות ציפה הגעתי עם משפחתי למעגן מיכאל ואין יום שאני לא מודה לה על כך.

בשנים שחיינו בקיבוץ (כמעט 50 שנה) לא היה יום שלא דיברנו. אני דאגתי לה והיא דאגה לי. למרות ההבדלים בינינו כמעט ולא התווכחנו ותמיד בילינו יחד: אכלנו יחד בחדר האוכל, נסענו לסרטים ולמוזיאונים וגם עשינו יחד שופינג. חלקנו טעם משותף לאוכל איטלקי ונהננו להכין אחת לשנייה ארוחות ערב ולשתות יין טוב.

כמה שאני כבר מתגעגעת אליך ציפה! אף אחד לא יוכל למלא את המקום שלך בליבי. ציפה יקרה - בלעדיך ימי מרגישים ריקים, מתגעגעת ואוהבת,

May god bless you,

אטי יונתן.