|
.png)
יפה, חזקה, רגישה, וכל כך חכמה... אני זוכרת המון רגעים. רגעים קטנים וגדולים, כולם נראים לי פתאום משמעותיים כל כך. כל רגע מספר עוד משהו עליך, כל זיכרון משאיר עוד עקבה וחותם על הלב. אני זוכרת רגעים של שלווה, שאת בדיוק מתעוררת משנת הצהריים ואני קופצת למיטה ומתכרבלת איתך ועם פיצי. אני זוכרת טיולים לראות פרחים, וסתם ישיבה על הדשא לתפוס קצת שמש.. אני זוכרת שעזרת, שהכוונת, שתמכת בכל כך הרבה רגעים. אני זוכרת כמה התרגשת בחתונה, וכשסיפרתי לך שאני בהריון... ואני זוכרת שלמרות הקושי, לפעמים היית היחידה שהצליחה להרגיע את נבוקי, ועד כמה הוא אהב לשבת על העגלה ולטייל איתך... היה לנו זמן להפרד. ונפרדנו. שתינו עברנו תהליך של השלמה. ביחד וכל אחת לחוד. הסבל שלך היה צריך להסתיים, והמחשבה שכעת אינך סובלת, שתמו ייסורייך, ושאת במקום טוב יותר מקלה ומנחמת. אמרתי שלא אדבר על הסבל שלך, למרות שהוא היה שזור בחייך כטפיל מאוס וטורדני לאורך השנים האחרונות. כשאני חושבת על הסבל הנורא שעברת עולה בי פליאה, כיצד בכל פעם שהבטתי בעיניך, מעבר לסבל יכולתי גם לראות את האהבה העצומה שלך ואת הכמיהה שלך שהכל היה נראה אחרת. אני מקווה שאת מתבוננת בנו עכשיו, מרגישה קצת נחת ומניחה לתחושת ההחמצה. לפני 30 שנה קיבלת החלטה, שלמרות התאונה הטרגית חייך יהיו מלאי משמעות. מהרגע בו נולדנו נתת לנו את כל כולך. באהבה ובמסירות טיפחת והשקעת עד שצמחנו, פרחנו והצלחנו בכוחות עצמנו. בזכותך אנחנו מי שאנחנו ויש לנו חיים נפלאים. אמא, ההמשכיות שהתחלת אינה נגדעת, ודור ההמשך ישמע רבות על הסבתא הנפלאה שלא הספיקו להכיר... אמא אהובה שלי, כמה רציתי שתהיי איתי עוד, וכמה רציתי שתרגישי טוב. לצערי, הרצונות הללו לא יכלו להתקיים זה עם זה. אז אני מתנחמת בכך שאת כבר לא סובלת. וגם בזה שאת בעצם תמיד איתי, תמיד תהיי איתי. אנחנו זוכרים ואוהבים. תמיד. יותם ושירה. ----------------------------------------------------------------הילה לא יכלה להגיע ולהיות אתנו, אני רוצה להקריא דברים בשמה: אני רוצה לשתף אתכם במחשבות שלי על תמי אחותי והקשר בינינו. היינו חברות טובות מילדות והקשר רק העמיק עם השנים. היו דברים שהיו משותפים לנו ואחרים שהבדילו בינינו, כמתאים לאחיות. שתינו התעניינו בפוליטיקה וחדשות. על כוס קפה, ניתחנו את אירועי היום בישראל ובארה"ב, את האידיוטים בשתי המדינות, חלקנו התלהבות משותפת ממקבץ מועט של פוליטיקאים ועיתונאים. מכיוון שהסכמנו על רב הדברים, בילינו זמן נפלא בניתוחים וביקורות על נושאים אלו. אבל לא דיברנו רק על פוליטיקה. תמיד שיתפנו זו את זו במתרחש בחיינו, מעודדות ותומכות זו בזו. דיברנו על ספרים וסרטים, משפחה ורכילות קיבוצית וכמובן גם על ילדינו הנפלאים. צחוק עזר לנו מאוד. לא משנה מה היה הנושא, תמי ואני אהבנו לשלב הומור בשיחותינו. אני חושבת שחוש ההומור המשותף לשתינו היה אחד הדברים אשר הסבו לנו הכי הרבה עונג: גם כשדיברנו על הקשיים תמיד ידענו לשלב זווית הומוריסטית, זה הפך את ההתמודדות לקלה יותר. לסיום, אני רוצה לציין מה שכולנו יודעים – שלמרות כל הקשיים, לתמי הייתה נפש חזקה מעין כמוה. היא מעולם לא איבדה את היכולת להרגיש אכפתיות עמוקה כלפי העולם, להיות מסורה לעבודתה בספריה, ומעל הכל לאהוב את משפחתה ואת ילדיה – יותם ושירה – ואת החתן שלה, יוחאי ונכדה – נבו. היא אהבה את משפחתה בכל ליבה ונפשה. תמי חיה חיים מלאים ככל שיכלה לכך. שלום לך אחותי האהובה, אוהב אותך תמיד ותחסרי לי תמיד. הילה. זכרונות הילדות שלנו איתך נראים כאילו קרו בחיים אחרים. גדלנו בגבעת השלושה וב1967 נסענו כולנו לשליחות בארה"ב. את חזרת לארץ לפנינו והצטרפת לכיתת עוגן בכיתה י"א. כשאנחנו הגענו הספקנו לראות אותך רוקדת בחג המחזור. את השירות הצבאי שלך עשית בשייטת. נהנית מאד בצבא ובמיוחד זכורים לנו הסיפורים מתקופת השירות בשארם א-שייח. לפני השחרור הזמנת אותנו ליום כיף בבסיס השייטת בעתלית שם לקחו אותנו בסירות גומי וזכינו לראות את המפרץ הסגור בפעם היחידה בחיים. היינו עדיין ילדים באותו יום נורא לפני כארבעים שנה, היום בו איבדת לעד את היכולת ללכת. באותו יום התנפצו בבת אחת כל חלומותייך על החיים ומה תעשי בהם. ואף על פי כן, לאחר שיקום ארוך חזרת הביתה והתחלת לחיות את חייך. למדת פסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. אנו זוכרים כי לעיתים היינו שפני הניסוי שלך בעבודות שונות שהיית צריכה להגיש. באותה תקופה היינו מגיעים אלייך הביתה לעיתים קרובות וזכורים לנו משחקי פינג פונג סוערים במקלט שמאחורי ביתך. תמיד היית אשת ערכים. אידאליסטית, סוציאליסטית והומניסטית. בדיונים סביב השולחן המשפחתי הגנת בחירוף נפש על ערכי השוויון והשלום, הן ברמה הקיבוצית והן ברמה הארצית. תמיד דגלת בצניעות וענווה והרוח דיברה אל ליבך הרבה יותר מהחומר. ואולי התכונה המרשימה מכל היא שידעת להתגבר לבד על כל הקשיים. מעולם לא שמענו אותך מתלוננת או מקטרת, גם כשידענו שאת סובלת מכאבים קשים. אנו מלאי הערכה להישגייך. צלחת את הקשיים האדירים ובנית לך חיים מלאי ערך. המשפחה היתה חשובה לך מאד והיוותה נדבך מרכזי עבורך. אבא ואימא היו ציר מרכזי בחייך ודאגת לבריאותם יותר מאשר לבריאותך. אהבת את המפגשים המשפחתיים ובמיוחד את ארוחות השבת. גידלת למופת את ילדייך וזכית אף לראות את נכדך הראשון. העבודה בספריה הייתה חשובה לך וגם כשמצב בריאותך התחיל להידרדר התעקשת והגעת לעבודה עד שנלקחת בפעם האחרונה לבית החולים. עכשיו בא הקץ לייסורייך, ואנחנו כבר מתגעגעים. נוחי על משכבך בשלום אחותנו היקרה. אנו מקווים שאת בעולם שכולו טוב. אם את פוגשת את אמא שם למעלה תמסרי לה שאנחנו מתגעגעים גם אליה וחושבים עליה כל הזמן. אמיר ונעם. תמי שלי, למה מיהרת להיפרד מאתנו? את עדיין צעירה. יכולת להמשיך עוד עשרות שנים והיה לך בשביל מה: שני ילדים נהדרים, נכד מבשר גדולות וודאי עוד נכדים בהמשך הזמן. חיית חיים של משמעות ושל יצירה בקהילה קיבוצית, חיים של הכרה וערך. 21 שנים היית ילדה ונערה שמחה, אהבת לרקוד, לנגן על גיטרה ולבלות. ילדה עצמאית, יודעת מה היא רוצה. חצי שנה אחרי גמר שירותך בחיל הים יצאת לחופשה לאילת ובדרך התהפך הרכב בו נסעת. מאז, 40 שנה את רואה את העולם מגובה כיסא הגלגלים. אמרת לי לא מזמן שלא היה לך מזל בחיים. צדקת. אבל היתה לך תושייה, היית גיבורה. לא ויתרת – למדת בבר-אילן, הקמת משפחה, עבדת בספרייה באחריות ודבקות. ידעת א תמקומו של כל ספר. הפכת אותו למקום שאפשר לקבל המלצה ועצה, ולהחליף מילה. נפשותינו נשזרו זה בזו. נדרתי לעזור לך ככל שאני יכול כדי לאפשר לך חיים נורמליים, עם הנאות ככל שניתן. את גמלת לי באהבה. מי ימליץ לי עכשיו על ספר, סרט, על מאמר בעיתון? עם מי אנהל שיחה או ויכוח על המתרחש בקיבוץ, בארץ ובעולם? בשנה האחרונה הידרדר מצב בריאותך, גברו כאבייך. המאבק בכאבים רק הגביר את סבלך. קשה היה לי לראות אותך סובלת כל כך ואין מושיע. איחלת להיגאל מסבלותייך והנה זה בא. עכשיו אני נשא עם הזיכרונות והגעגוע והלב השבור. מקומך בין המלאכים. שלום לך אהובתי. אבא.
הפגישות שלי עם תמי היו כשהייתי באה להשאיל עוד ספרים מהספריה. יש לי אהבה לספרים ולספרייה של מעגן מיכאל במיוחד, כי תמיד ניתן למצוא בה ספרים שכבר לא ניתן למצוא במקומות אחרים. הפגישות של תמי ושלי התחילו והסתיימו בהשאלת הספרים, אך בין לבין הן היו תמיד ארוכות, מרתקות וממלאות. השיחות ביננו נסובו על מגוון נושאים מביולוגיה, פסיכולוגיה, קורסים באוניברסיטה, פוליטיקה, מוזיקה וכמובן על ספרים אהבתי את השיחות המיוחדות עם תמי, אהבתי לשמוע את חוות דעתה ודרך הסתכלותה על הדברים השונים. מהספריה יצאתי תמיד ברווח כפול עם ספרים ובעיקר עם המפגש עם תמי. תמי תחסרי לי נירית אסף | ||||
 |
|
