|
.png)
טובה אמא יקרה שלנו עשרים ושלוש שנים של אור וטוב הכנסת לנו לבית. לימדת אותנו על חי משפחה, העמדת את אבא ואותנו חזרה על הרגליים ואנחנו מתכוונים להמשיך בדרך הזו שנתת לנו. אנו מתקשים לכתוב לך הספד, לא מתפס, המילים קצרות אך הרגשות עמוקים. ראינו אותך נלחמת כל כך בחודשים האחרונים. מקווים שהסבל בו היית שרויה נפסק . אוהבים אותך ומתגעגעים הילדים, אבא ואיתמר כשמך כן את: טובה כל כך, נותנת את כולך, מוכנה תמיד לעזור. קצת כמו צבר: מחוספסת מבחוץ, רכה, טעימה ומתוקה מבפנים. אני זוכרת את היום שנכנסת לספרייה: בסערה נכנסת, במבט עין אחד קולטת את כל הספרים שבתצוגה, נותנת הערה על כל ספר, על כל סופר. התפעלתי מהידענות הרבה, הבנתי שאת אוהבת לקרוא, ומיד חשבתי לעצמי איך אני מגייסת אותך לעבודה בספרייה. חיכיתי לשעת כושר ודיברתי על ליבך, קצת "לחץ פיזי מתון" והסכמת. נהיינו חברות בלב ונפש: אין נושא בעולם שלא דיברנו עליו. ידענו להצחיק אחת את השנייה, בעיקר את הצחקת אותי: לשמוע את החוויות שלך כמורה בבית ספר היה גורם לי להתגלגל מצחוק: היו לך תמיד הערות שנונות, צחקנו על האבסורדיות של החיים. למרות שבאנו מבתי גידול שונים: את עירונית, מבית דתי, ואני קיבוצניקית כופרת, כאילו יצקו אותנו מתבנית אחת: הייתה בינינו הבנה ללא מילים. אחרי שחלית בפעם הראשונה, ולקחת פסק זמן מהספרייה, אמרת לי: "תמצאי מישהו אחר לעבודה". אמרתי לך שאני שומרת לך את המקום, כי אני לא מוותרת עליך ואני מאמינה שתתגברי. תמיד ביקשת מאלוהים שיפסיק להתמקד רק בך ויסיט את מבטו לראות שיש עוד אנשים בעולם. אמרתי לך שאין צדק ואין ממי לדרוש אותו, אבל את תראי למי שצריך לראות שאת חזקה ומתגברת. האמנת בקדושה שבחיים, אמרת לי הרבה שאלוהים הפקיד בידינו מתנה ועלינו לשמור עליה. עברת טיפולים קשים בגבורה ובאמת התגברת. היה נראה שניצחת את המחלה, חזרת לעבודה, ואני האמנתי שתישארי איתי לנצח, שביחד נזדקן. גם כשחלית בפעם השנייה האמנתי שתתגברי. איך לא? הרי זה הדפוס אצלך: אלוהים מנסה אותך, בודק את מידת יכולתך לסבול, אבל כמו איוב, וכמו אברהם: תמיד ימצא האיל שבזכותו חייך ניצלים. מה פתאום עכשיו זה לא קרה? בתחילת הדרך, כשהתחלת שוב טיפולים קשים בהדסה, עוד נשמעת לי חזקה ומאמינה. לאט לאט שמעתי את היאוש מתגנב לדברייך, את היותך מותשת מהסבל. אמרת לי שעד עכשיו לא ידעת מה זה סבל ועכשיו את יודעת ואת לא רוצה יותר. הרגשתי שוויתרת על הקרב. טובה, הבטחת לי שלא תלכי בלעדי, אני השבעתי אותך שנלך ביחד. איך הלכת בלעדי? את לימדת אותי שחייבים להיאבק על החיים. לא האמנתי שיש מחלה בעולם שיכולה להכריע אותך. סירבתי לקלוט שזה הסוף. כשחזרת הביתה, באתי לבקרך יום יום. בבית לא הפסקתי לבכות, אבל איתך השתדלתי לחייך ולשעשע אותך בסיפורים. ראיתי את המבט הכבוי והעצוב בעינייך והבנתי שהלכת ממני לבלי שוב. רק אתמול, כשכבר לא יכולת אפילו ללגום מהקולה, רק החזקנו יד ביד והסתכלנו זו לזו בעיניים. טובה, זכיתי להכיר אותך, תאומות בנפש היינו ואנצור את זכרך בלבי. רק על עצמי לספר ידעתי גם את דרכי כדרכה אל צמרת כל ארחתי הליז והדמיע צר עולמי כעולם נמלה דרך מכאוב ודרך עמל פחד טמיר מיד ענקים גם משאי עמסתי כמוה יד ענקים זדונה ובוטחת למה קראתם לי חופי הפלא? רב וכבד מכתפי הדלה יד מתבדחת שמה לאל למה כזבתם אורות רחוקים? (רחל) יהי זכרך ברוך
| ||||
 |
|
