אמי תמיד בקשה להדגיש את היותה בת ירושלים ולא בכדי. ילדותה עברה עליה בשכונת "בית ישראל" וראשית משפחתה ניטעה בירושלים לפני מאה שבעים ושש שנים במחצית המאה התשע עשרה. שורש נוסף בעץ היוחסין שלח את ענפיו לצפת ולטבריה.

את נערותה ובגרותה חייתה במושבה נס–ציונה. השכלה תיכונית רכשה בתיכון מסחרי "ספרא" ששכן בזמנו בשדרות רוטשילד בתל אביב, לשם הגיעה מידי בוקר בנסיעה מנס-ציונה באמצעות תחבורה ציבורית שלא אחת נקלעה לתוך קלחת המתיחות ששררה בכבישים עקב מעשי האיבה באותם ימים. באמצעות אופייה הצנוע, הרגוע וגם החרוץ והפעלתני, רכשה אמי חוג רחב של חברות וחברים מבני המושבה כאשר חלק מחיי החברה בין כותלי מכבי,  המקום שנחשבו באותם ימים כמרכז הפעילות החברתית של הנוער הנס ציוני. כנערה ומתבגרת השתתפה לא אחת בקטיף הדרים שהיה במושבה. מושבה שבין השאר היתה ידועה כמקום שבו הערבים והיהודים קיימו קשרים ידידותיים.

כמדריכה במכבי פגשה אמי את מי שעתיד להיות בעלה, הרי הוא אבי שהיה מדריך כדור סל ושחקן במועדון. נישואיהם גרמו להרמת גבה בקרב חלקים בציבור המושבה, שלא הבינו כיצד בתו של אדם מכובד כסבי, שניהל את הבנק שהיה שייך לאצולת הפרדסנים, נישאת לפועל בן פועל משכונת הפועלים. קשרים מהסוג הזה לא היו מקובלים בזמנו במושבה שעורק התחבורה המרכזי של מושבות יהודה הפריד בין האיכרות האמידה לבין שכונת הפועלים קשי היום. מחסום זה לא מנע מאמי לחצות את הקווים ולבנות חיי משפחה עם בן משפחת הפועלים.

בראשית שנת 1949 לאחר מלחמת ההגנה, שבה שירת אבי כקצין קשר בחטיבת גבעתי, עברנו להתגורר בחולון שהיתה באותם ימים עיירת פועלים הסמוכה לתל אביב. בשנים הראשונות עיקר פועלה של אמי התמקד בדאגה לשני ילדיה ובאותם שנים היתה עקרת בית. במרוצת השנים החליטה אמא ליטול חלק בפרנסת המשפחה והשתתפה בהקמתו של ארגון הסוחרים חברי מפאי. ארגון זה הוקם על מנת לקרב את ציבור הסוחרים למפלגה ולהרחיקו מהמפלגות הבורגניות של אותם ימים.

אמא ניהלה את אותו ארגון. כישוריה, חריצותה ומסירותה קידמו אותה תוך זמן קצר להיות המזכירה הטכנית של מפלגת מפאי בחולון, כאשר ברבות הימים הופכת להיות מפלגת העבודה, כאשר אמי ממשיכה בתפקיד גם במסגרת המורחבת החדשה. במסגרת עבודתה הורעפו על אמא לא מעט תשבוחות ומחמאות, מאישים מרכזיים במפלגה כן משרים חשובים שפקדו את הסניף בחולון. אחד מנערי טיפוחיה של אמי היה מוטי ששון שנחשב לראש העיר מס' 2 בעולם.

כאשר יצאה לגמלאות, לא שקטה אמי על שמריה והתנדבה לפעולות חברתיות בחולון: שיקום ועזרה לציבור של קשישים, חברות בבני-ברית, באגודה למלחמה בסרטן ובאילן. כמו כן סייעה לאחיות בבית החולים וולפסון ובמרפאות שברחבי חולון. עדות לפעולתה הרבה והחשובה של אמא מצויה בלא מעט מכתבי תודה והוקרה, אותם זכתה לקבל מקשת רחבה של ארגונים חברתיים.

למעגן מיכאל הגיעה אמא בשנת 1998 ובכך בעצם התגשמה משאלה חבויה שלה מתקופת צעירותה, בה רצתה להצטרף לקיבוץ כל שהוא. כאן השתלבה מיד במחסן הבגדים לשביעות רצונם של שותפיה למלאכה. אופייה הנינוח, החריצות והיכולת לתקשר עם הציבור היו לה לעזר רב. בשנים אלו רכשה לעצמה ידידות לא מעטות שנהנו להפגש אתה ולהחליף מילים ורשמים.

 

בהזדמנות זו ברצוננו להודות לבית מעגן מיכאל על הבית החם האוהב והדואג שהעניק לאמי בארבע עשרה שנות חייה בקיבוץ.

מילותיה האחרונות של אמי נאמרו לאחים בבית הסיעודי ולנו, המשפחה, היו "אנא בחיבאק" שמשמעותו בערבית "אני אוהבת אותך" ובכך ביטאה את כמיהתה שסוף סוף ישרור שלום בארצנו.

מוטי איש יאיר