חדש

היה היה איש...

היה היה אדם ואיננו עוד... / נתן יונתן

כך נאהב לקרוא את סיפורי חיינו,
להיות כאגדת-עבר שקופה ועצובה ומנחמת.
היה היה אדם וייסוריו רבו מאד –
ולבבו קטון מלהכיל את צערו שלו
וצער העולם.
היה היה אדם ואהבת יפי האנשים קסום קסמה לו,
שבי אחריה, שבי עד כלותו כנר.

היה היה אדם וכל חייו
אמר לצור את אש ליבו כמו חזון
אשר דלק לפני עיניו,
ועת שדעכה אישו מעט
וכפור נגע באצבעותיו –
עד מה שאף להיות עוד נר דולק עדי כלותו,
עדי כלותו.

ואז לרשום בדונג החיים המנטף –
כמו שרף האילנות ביערות העד,
במו ידיו לרשום
את אגדת חייו: היה היה אדם...
 
--------------------------------------------------------------------------------

איך להחיות אדם במילים / דליה

מוליק נולד ב- 1929 בגבעת השלושה. בזיכרונותיו הראשונים הם חבורת ילדים שרגילים לרוץ יחפים בחול החם, בין האוהלים בהם גרים החברים. מרגישים אהובים על כולם, נכנסים לכל מקום ולוקחים מה שהם רוצים. הם יקירי הקבוץ.
בשנת 1938 נסעה המשפחה לשליחות בפולין. האירועים שנחרטו בזיכרונו - יציאתם המבוהלת מוורשה ברכבת האחרונה, לפני בוא הגרמנים, רכבת שהופצצה ללא הרף עד שעברו את הגבול לרומניה. שם עלו על האנייה האחרונה שיצאה לארץ. לא היה להם אוכל והוא זכר איך שוטט בין האנשים לבקש מהם קצת אוכל למשפחתו.
ושוב תקופה משמעותית. מלחמת השחרור. ב-1947, עם סיום לימודיו בעין חרוד, התגייס לפלמ"ח. הוא שרת בפלוגת הג'יפים, שנקראה "חיות הנגב". הוא נלחם בכל קרבות מלחמת השחרור בנגב עד כיבוש באר שבע ואיבד רבים מחבריו. עם סיום הקרבות, קיבל ג'יפ לחופשה. בדרך צפונה נפצע קשה בתאונת דרכים. ההחלמה היתה קשה ונמשכה כחצי שנה.
בתחילת שנות החמישים החל מוליק את דרכו כמחנך בגבעת השלושה.
עם המעבר למעגן מיכאל, היה בין מקימי בי"ס חוף הכרמל, והשתתף בשיחות שעיצבו את אופיו, ודרכו המיוחדת בחינוך והוראה.
מוליק לימד היסטוריה ותולדות ישראל. חשוב ללמד, אבל יש לשים דגש על החשיבה וההסתכלות הרב צדדית על כל נושא. מבחינתו העיקר הוא החינוך במובן של גילויי מסירות, אכפתיות, ערכיות ואופטימיות. הוא ידע לראות את המורכבות של חניכיו - הוא אפיין את בני מעין כך: "מעין היא מרדנית אך אחראית. בכניסתה לחברתנו היא תערב גוון חדש ובהיר בקשת הגוונים שלנו."
מוליק היה פעיל בתחומי החברה במעגן מיכאל - הוא שימש כמזכיר, וריכז את ועדת חברה וועדת אספה. בכל פעילותו תמיד חיפש את שביל האמצע בין שמירה על ערכים שנראו לו ראויים לשימור לבין השינויים שחלו עם השנים. היה לו חשוב לשלב בין הכלל וצרכי הפרט שנעשו בעלי חשיבות גוברת, והוא היה תמיד נכון לעזור במצוקות של חבר הפונה אליו.
והטיולים בארץ - החל מגיל בית הספר עם המורה קיל, החלו טיוליו הרגליים בארץ, טיולים שנטעו בו את אהבת הארץ ונופיה. הטיולים ליוו אותו עשרות שנים במסגרות שונות. הוא המשיך לטייל כל זמן שיכול היה בהתמדה רבה, תוך הנאה שנגרמה לו מכל הכרות עם אתר חדש או מנופים מוכרים, מההיסטוריה והארכיאולוגיה של הארץ, בעונות השנה השונות, על החי והצומח.
למרות ששנינו נולדנו בקיבוצים, שמשפחה לא עמדה במרכז הווייתם והכלל חשוב יותר, בין כל הפעילויות והעבודה, המשפחה שלנו היתה עמוד התווך החשוב ביותר. בייחוד בשנה האחרונה, שנה שבה מוליק היה מאושפז חסר אונים, כאן התגלה כוחה של משפחתנו לעבור ביחד, לתמוך קודם במוליק וגם זה בזה.
הרבה שנים התמודד מוליק עם מחלת הלב. שנים רבות הצליח לחזור לכוחותיו ולהמשיך בחייו כרגיל. לעבוד, לטייל, ללמוד, לבלות עם המשפחה ועוד ועוד.
לאט לאט פחתה יכולתו לחזור לאיתנו. בכל התקופה הארוכה הזאת קיבל תמיכה מכל המערכת של מעגן מיכאל וחברים רבים הביעו תמיכה, הבנה ואכפתיות. תמיד היתה אוזן קשבת וניסיון לעזור ככל שאפשר, ועל כך נתונה תודת משפחתנו.
דליה.

--------------------------------------------------------------------------------
 
אבא / אורי בן דורי

אבא היה נשמה טובה. אדם שבאמת אוהב אנשים. אוהב את חברתם, מתעניין בחייהם ורוצה בטובתם. היתה לו דרך התנהלות שקטה ונעימה ואנשים החזירו לו אהבה וחיבה בכל אשר הלך. ולא שהיה חסר דעה חלילה, היו לו דעות מוצקות וברורות וידע רחב, אבל בחר תמיד בדרך השכנוע והפשרה.
הוא באמת אהב לטייל. טיול ברגל לעוד מקום בארץ שבטח היה בו אלף פעמים. עם חניכיו, עם ילדיו, ואחר כך נכדיו או במסגרת חוגי המטיילים בהם השתתף עד שלא יכול היה יותר. אני זוכר אותו ואותי מטיילים בין הפרדסים של גבעת השלושה ומגיעים למנחת הישן של סירקין לראות דאונים ממריאים בשבת של חורף ושלושים שנה אחר כך מטיילים בגדוד של ילדים ונכדים במורד איזה ואדי בצפון.
הוא אהב ילדים. ענתי אמרה פעם שילדים רגישים לזיוף.. הם מרגישים מי באמת אוהב אותם, ומי באמת מתעניין בהם ובעולמם. והם תמיד ידעו שהוא באמת שלהם, ושהוא באמת נהנה לבלות במחיצתם. היה תענוג לראות נכד אחר נכד נכבשים בקסמו של סבא מוליק, ולשמוח שהם זוכים במה שזכינו אנו, ילדיו.
ולא במקרה היה מורה ומנהל כה טוב. מורה מן הסוג ההוא, שאוהב את הקניית הידע ואת תלמידיו. מורה שהוא גם מחנך, שמדבר בלהט גם על תולדות הישוב וגם על ערכים של עבודה, שיתוף ואהבת הארץ. אני זוכר שלמדתי אצלו היסטוריה, אני חושב שבי"א, ואף על פי שזה היה מעט מוזר, הייתי נורא גאה שאבא שלי מורה כל כך טוב.
אני מודה שזכיתי להיות בנו ומקווה שיש בי מרוחו ודרכו. שהשכלתי לאמץ את אהבת האדם שלו, היושר חסר הפשרות, את ההומניות והנכונות להושיט יד. אהבתי אותו כאב וכאדם, העצב הוא גדול, וחסרונו כבר נוכח. אזכור תמיד את חיוכו החם עם השפם הנצחי ובלורית השיער שמיהרה להלבין.

--------------------------------------------------------------------------------
 
אוהבים, שחר והנכדים

סבא מוליק תודה!
תודה על האהבה. תודה על הנתינה בלי גבול.
תודה על מגירת הממתקים שכל הנכדים מכירים. תודה על מתנות יום-הולדת (לכל האחים), ועל המזכרות מהטיולים בחו"ל, כשאף פעם לא שכחתם אף אחד.
תודה על כל השעות של המשחקים, הבריכה, ההליכות לים, שכמובן כללו שחיה לאי עם מזרון הים שאתה דוחף, הטיולים לכברה, לחם מטוגן בשבת בבוקר, הצעדות, ועוד ועוד.
סבא, תודה שהראית לנו מה זה להיות אנשים טובים. מה זה איש עקרונות, עשייה, עבודה, הגנה וחינוך. מה זה קיבוצניק אמיתי, פלמ"חניק אמיתי. שליווית אותנו בלימודים שהיו חשובים לך כל כך מהגן ועד לאוניברסיטה. ובאותה נשימה מספר איך העברת את נעוריך בגניבת תרנגולות מהלול וכל כלי רכב נוסע בקיבוץ.
שהראית מה זה איש עבודה שקם כל בוקר ב- 5 והולך לעבודה.
שהראית מה זה נתינה למדינה, החל מלברוח מהקיבוץ בגיל 17 ולהתגייס לפלמ"ח במלחמת השחרור ועד למילואים במלחמת לבנון, כשהראית לכל הצעירים מה זה להיות לוחם. עם אוסף אותות הקרב שלך שהיית מוציא מהארון בחרדת קודש ומראה לנו.
סבא, אנשים כמוך כבר אין היום, ובלעדיך לא הייתי מאמין שאי פעם היו. ועל כך תודה רבה.
תמיד תהיה חלק מאיתנו וחלק ממי שאנחנו.

--------------------------------------------------------------------------------
 
זיכרונות של צביקה, אחיו של מוליק

במלחמת השחרור מוליק נפצע קשה וכשחזר, עבד במכוורת בקיבוץ הישן ממערב לפתח תקווה. הוא היה לוקח אותי בטנדר הירוק של המכוורת להעביר כוורות ועוד עבודות סביבן. הדבורים אז היו מזן אלים והיו תוקפות את המתקרב לכוורת. מוליק נעקץ הרבה וגם אני, אבל זה לא הרתיע אותנו.
בערב פורים, ב-1949, מוליק בא אלי בבוקר לכיתה א'. היה יום חם, יום חמסין, כפי שקורה בעונה זו. מוליק לקח אותי איתו ו"מבוגרים" אחרים ב"משאית של גושקס" למעיינות הירקון. היתה שם בריכה טבעית גדולה עם שושני מים. שחינו בבריכה, ומוליק סידר לי גזע של בננות שבו נאחזתי שלא אטבע. אחר הצהריים חזרנו לקיבוץ, וכשהגעתי לכיתה ההורים חיכו כועסים. שכחנו שהיתה לי יום הולדת בכיתה אליה לא באתי.
את בית הספר התיכון עשה מוליק בעין-חרוד, שם הכיר את דליה, והם התחתנו ב-1951. המסיבה נערכה בחדר האוכל של בית הספר כי חדר האוכל הגדול של הקבוץ חולק לשניים עם קיר באמצע, וזאת בגלל הפילוג בגבעת השלושה.
כשאייל הבן הבכור נולד, היתה שמחה גדולה. הייתי מתנדב לעזור ולקחת אותו אחה"צ על הידיים לטייל ברפת, אהבתו הגדולה של מוליק, שגם אני הצטרפתי לעבודה בה. למיטב זכרוני, המילה הראשונה של אייל היתה טטור – טרקטור – הוא מאוד התרשם מהמפלצת הרועשת שראה ברפת. אח"כ נולד אורי שגם הוא זכה כתינוק לטיולים ברפת. רקפת נולדה מאוחר יותר, ולא זכיתי לטיילה כתינוקת.
כשבועיים לאחר סיום מלחמת ששת הימים, מוליק יצר קשר ורצה להתגייס ולהיות איתי בסיני. הלבשנו אותו מדים, ציידנו אותו בנשק והוא הסתובב איתנו בג'יפים, בסיני, כחלק מיחידת הסיור, מאושר. נשאר איתנו יותר משבועיים.
בחג הפסח לפני כ-15 שנה, יצאנו קבוצה מעיר מגוריי, יבנה, לטיול ג'יפים ורגלי בסיני. מוליק כבר היה אחרי אירועי לב קשים. עלינו ברגל עלייה ארוכה ותלולה לג'בל מוסה. לא ניכרו בו אותות המאמץ. הוא היה מאושר.
ממוליק נשפך כל הזמן טוב לב, אהבה ומסירות אין קץ למשפחה ולזולת, סלחנות נטולת חשבונאות, אהבה לטבע, לארץ, לצומח, לכל. מוליק חסר ויחסר לנו מאוד מאוד.

--------------------------------------------------------------------------------
 
מוליק, דוד אהוב ויקר שלי / תמי ינאי

גם אם אנסה באלף מילים לתאר את רגש האהבה שלי אליך, לא אוכל. היו בינינו חוטים סמויים של חיבה והערכה וקשר שנקטע באחת כשאושפזת בפעם האחרונה, אשפוז שממנו לא התאוששת. כבר זמן רב לפני זה, נפלו עליך מחלות וסיבוכים שונים שהרעו מאד את איכות חייך ומצב רוחך. אבל לא ויתרת על המאבק, בשיחתנו האחרונה אמרת לי שאתה רוצה לחיות ושאתה חש שעוד לא הגיעה שעתך. כל-כך נחמץ לי הלב כשאמרת את זה, כל-כך בבהירות ראיתי איך אדם עומד מול גורלו בחוסר אונים מוחלט לשנות את המציאות, ומאיפה הוא מוצא את תעצומות הנפש להתגבר על הייאוש.
מוליק, אני לא יכולה אפילו לדמיין איך סבלת בשנה האחרונה. המחשבה על זה מטריפה אותי, זה לא היה מגיע לך, הגורל שיחק בך ללא רחמים.
מוליק, תחסר לי כל-כך: בחיוך התמידי שלך, באופטימיות הבלתי-נלאית, בדברי הטעם שתמיד היו בפיך. כמו כל משפחת בנדורי, לא התלוננת, וניסית תמיד להתמודד בגבורה עם כל המכות שנחתו עליך. אני מאד מתגעגעת אליך, מוליק. לכתך השאיר כאב שרק מעמיק עם הזמן שעובר. אני נזכרת בשירו של ביאליק: "אחרי מותי, ספדו ככה לי: היה איש וראו איננו עוד / קודם זמנו מת האיש הזה / שירת חייו באמצע נפסקה / וצר! עוד מזמור אחד היה לו והנה אבד המזמור לעד. אבד לעד!"

--------------------------------------------------------------------------------
 
מוליק / רינה

היתה לך ילדות קשה. בגיל שנתיים אמא ואבא השאירו אותך ונסעו לשליחות תנועתית לפולין, לפי כללי התנועה נסעו לשנתיים.
עם זאת תמיד היית ילד חייכן , סקרן, ואוהב טבע. היית חזק מבין האחים. מעולם לא התלוננת על כאב. בגיל שמונה שברת את הרגל ורק לאחר שבוע, התלוננת על כאב.
תמיד התגייסת לכל משימה בגבעת השלושה. עבדת בנוי, ברפת שכה אהבת. גם במעגו מיכאל עבדת במקומות רבים. היית שותף להקמת בית הספר האזורי, היית מזכיר, שותף לוועדות שונות. תמיד ניסית לפשר ולמצוא את שביל הזהב.
היית איש משפחה בכל לבך, דאגת תמיד למשפחתך, ילדיך ונכדיך. גם לי, אחותך, עזרת בשעת הצורך.
אזכור אותך תמיד כאדם אנושי, הגון ואוהב.

--------------------------------------------------------------------------------
 
יהי זכרו ברוך / אילן טסלר

מוליק
יצא לי לעבוד פעמיים בצמוד ובשותפות עם מוליק.
בתחילה בבית הספר המשותף כאשר מוליק היה מחנך של "נופר", ואני הייתי מחנך של "רחף", ולאחר מספר שנים, כאשר עבדנו יחד כמזכירים בסוף שנות השבעים.
מוליק היה אדם שמאד נעים לעבוד איתו, מרבית הזמן היה רגוע, חייכן ונעים הליכות, וגם ברגעים אחרים, אף פעם לא התרגז ולא הרים קול, תמיד בנחת ובניסיונות שכנוע רבים ככל שיידרש.
בעבודה המשותפת שלנו במזכירות, התייעצנו, החלטנו וביצענו, ותמיד ידעתי שאנחנו פועלים יחד, בהבנה משותפת, באחדות ובחברות, וסמכתי על חריצותו של מוליק ותחושת המחויבות שלו לקיבוץ בו אנו חיים.
היו לנו מקרים קלים והיו קלים פחות, והיו גם מצבים שהיום נראים אפילו מגוחכים. זכורה לי למשל המלחמה שניהלנו (עם מחסומי חביות), כדי שכולם ייסעו דרך כביש הכניסה העוקף ולא בין השכונות בקיבוץ.
מוליק היה אדם רגיש לזולת וביקש להבין את האדם שעמו, בין כמחנך ובין כמזכיר, ללכת לקראת, לתמוך ולסייע.
נכונותו לתרום מכוחותיו ומכישוריו משמשים מופת לכולנו.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
דברים לשלושים אבא / אייל

אני רוצה לפתוח בקטע קצר מהתנ"ך:
משלי פרק ד: א שִׁמְעוּ בָנִים מוּסַר אָב וְהַקְשִׁיבוּ לָדַעַת בִּינָה. ב כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ. ג כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי. ד וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וֶחְיֵה. ה קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה אַל תִּשְׁכַּח וְאַל תֵּט מֵאִמְרֵי פִי. ו אַל תַּעַזְבֶהָ וְתִשְׁמְרֶךָּ אֱהָבֶהָ וְתִצְּרֶךָּ. ז רֵאשִׁית חָכְמָה קְנֵה חָכְמָה וּבְכָל קִנְיָנְךָ קְנֵה בִינָה. ח סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה. י שְׁמַע בְּנִי וְקַח אֲמָרָי וְיִרְבּוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. יב בְּלֶכְתְּךָ לֹא יֵצַר צַעֲדֶךָ וְאִם תָּרוּץ לֹא תִכָּשֵׁל. יג הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ יח וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם. יט דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ.
אבא היה איש של "לעשות" כול ימיו. עבודה הייתה ערך עליון בעיניו. מיום שהכרתיו ראיתי עושה ופועל: עובד ברפת, נפגש לישיבות כדי לקדם דברים, מורה בביה"ס ,הולך לטייל ,עובד בפלסאון ,עובד בגינה, משחק ומפעיל את נכדיו ועוד ועוד.
גם שהתחיל להיות לו קשה מבחינה פיזית, עדיין היה בו הרצון לעשות ולעבוד כדי שיהיו לחיים טעם.
את המסר הזה הוא הנחיל לי. העבודה והעשייה היא משמעות החיים והקיום.
ועוד דבר למדתי ממנו: את הבחירה החופשית. מתווכחים, דנים ומתלבטים, ובסופו של דבר מחליטים. והבחירה היא חופשית במובן זה שקיבל את מה שעשיתי ותמך ככל יכולתו.
וגם, את האחריות האישית. אתה אחראי למעשיך ועליך לסמוך קודם כל על עצמך. הבחירה החופשית שלקחת לך היא גם צו ללקיחת אחריות עליך בכל שתעשה ועל הקרובים לך.
וגם, יושר וחיפוש צדק.
ועוד, תמיד היה לצידי ללא תנאי. תמיד זמין להיות , להתייעץ ולהביע דעה.
בהמשך נדבר קצת על העשייה שלו ונגיד את שבחו, והדברים יוצאים מן הלב .
אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולומר תודה לכל מי שיושב כאן ומשתתף איתנו בערב זה.

--------------------------------------------------------------------------------
 
דברים בשלושים / צביקה

קרח מירק ועצים, בחורף, כולו בוץ טובעני של אדמה כבדה שחורה, מעט מדרכות ודשאים בכלל לא. כך התחילו מוליק ודליה את חיי המשפחה.

כשאייל הבן הבכור נולד, היתה שמחה גדולה, הייתי מתנדב לעזור ולקחת אותו אחה"צ על הידיים לטייל ברפת, אהבתו הגדולה של מוליק שגם אני הצטרפתי לעבודה בה. למיטב זיכרוני המילה הראשונה של אייל היתה טטור - טרקטור -הוא מאוד התרשם מהמפלצת הרועשת שראה ברפת.
אח"כ נולד אורי שגם הוא זכה כתינוק לטיולים ברפת. כארבע שנים לפני שאורי נולד נפטר אבינו, צעיר בן 54. אימא מאוד רצתה שהנולד ייקרא על שם אבא, פייביש. אני זוכר שמוליק הסביר לאמא כדרכו לפשר ולרצות, שלמעשה אורי זה אותו השם, מפני שפייביש מקורו מפיבוס, אל השמש! שמש זה אור, אימא אמרה שזה לא אותו דבר. רקפת נולדה מאוחר יותר לא זכיתי טיילה כתינוקת.

כשבועיים לאחר סיום מלחמת ששת הימים מוליק יצר קשר, הוא רוצה להתגייס ולהיות איתי בסיני. מוליק הגיע, הלבשנו אותו מדים ציידנו אותו בנשק והוא הסתובב איתנו בג'יפים, בסיני, כחלק מיחידת הסיור, מאושר. נשאר איתנו יותר משבועיים.

בחג הפסח לפני כ 15 שנה, יצאנו קבוצה מעיר מגורי, יבנה, לטיול ג'יפים ורגלי בסיני מוליק כבר היה אחרי אירועי לב קשים. עלינו ברגל, עליה תלולה וארוכה לג'בל מוסה. לא הרגשתי ולא ניכרו אותות המאמץ. הוא היה מאושר.

ממוליק נשפך סביבו כל הזמן טוב לב, אהבה ומסירות אין קץ למשפחה ולזולת, סלחנות, נטולת חשבונאות, אהבה לטבע ולארץ, לצומח לכל.

מוליק חסר וייחסר לנו מאוד מאוד. 

--------------------------------------------------------------------------------
 
דליה- פרידה ממוליק- יום ה-30 

18.4.09
כל זמן שמוליק היה בריא, ידענו חוויות רבות בנסיעותינו לחו"ל. הטיול האחרון שלנו יחד, היה לצרפת ב-2003 .
היה לי רצון להשלים בטיול הזה ביקור במקומות מיוחדים, שלא הייתי בהם. ביניהם מונט-סן-מישל.
זהו מבצר מימי הבינים, השוכן על אי קטן לחוף נורמנדי.השילוב של מבצר מיוחד ותופעת טבע של גאות הים, המנתק את האי מהיבשה היא שמשכה אותנו לביקור הזה.
אנחנו הגענו לגאות של הערב, ויש להגיע בזמן , לפני הגאות, אחרת לא ניתן לבקר באי.
אנחנו מגיעים, חונים על הסוללה המוגבהת ונכנסים למבצר. החוויה היתה מיוחדת. הרחוב צר מאד מסביב חומות המבצר, כנסייה עם מגדל נשא על ראש המצוק.
הזמנו חדר במלון מבעוד מועד. וכך לפנות ערב, עם רדת החשכה, אנחנו מטיילים לאורך החומות וחוזים בגאות העולה ומפרידה את האי מהיבשה. הים מכסה את כל מגרשי החנייה הנמוכים. מרחוק מנצנצים אורות כפרי צרפת.
עם בוקר אנחנו חוזים בנסיגת הים ובדרך הנפתחת וגל תיירים חדש מגיע לראות את פלאי המקום.
הניתוק שחווינו היה זמני. נישלט על ידי איתני הטבע. יש בו משהו סמלי למחזורי החיים, יש בו יופי ותקווה .

בחרתי בסיפור על הביקור במונט סן מישל בגלל המחזוריות של תופעת הטבע, החוזרת על עצמה- הניתוק והחיבור המחודש.
מצבו של מוליק היה חד כיווני- ניתוק ופרדה סופיים.קטע ממה שעברנו כתבתי ב-5.2.09

פרדה
כשישבתי באותו הבוקר ליד מיטתו של מוליק, סימן לי שרצונו לומר לי משהו חשוב.
התקרבתי אליו כדי שאוכל לזהות את תנועת שפתיו.
כך אמר: אני רוצה לערוך דיון משותף על מצבי.
אני רוצה שנשב יחד, כל המשפחה ונחליט מה יהיה.
אני חושב שנשארו ימים ספורים לחיי.
שאלתיו, האם אתה רוצה שינתקו אותך מהמכשירים? ענה לי- לא לא אני רוצה שירדימו אותי כל הזמן.
אני רוצה שיעשו את זה בימים אלה.
עכשיו , עכשיו חזר על המילה מספר פעמים. עכשיו, מייד.
כדי להיות בטוחה שאלה הדברים שהוא רוצה, קראתי לו אותם. הוא אישר.
הייתי מתוחה וניסערת.
מייד שלחתי SMS לילדים. הם התקשרו אלי מייד. קראתי להם את השורות שכתבתי.
סיפרתי לו ששלחתי להם את דבריו.
הוא תפס את ידי, לחץ אותה והחזיק בכוח, עיניו זהרו, אבל דוק של דמעות כיסה אותן.
כך הסתכלנו זה על זה ללא אומר. הרגשתי שאולי הוא נפרד ממני כשהוא יודע שהמשפחה תגיע ונהיה יחד.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
יונתן כתב

מוליק היה נשמה
במעגל חיים שלם .
חינך,חייך
דורות משפחה.
זכרונות טובים

--------------------------------------------------------------------------------
 
מכתב לרקפת –שקיעה

היום טיילתי כמו כל יום לשפת הים.
השקיעה היתה אדומה סגולה ונהדרת.
ופתאום מול השמש השוקעת
עברה להקת שקנאים בת מאות פרטים.
למרות הקיטש- זה היה יפה להפליא.
בכלל עכשיו בסתיו,
הים לפנות ערב רגוע ושקט,
הדמדומים מתארכים,
קריר
והרגשה של רוגע והשלמה עם העולם
שהולך ומחשיך.
 
--------------------------------------------------------------------------------
 
דברי רקפת באזכרה -7.5.09 שלושים למות מוליק

אבא כתב
יצאתי ביום חמישי מבית החולים- וההרגשה מצוינת. אני אמנם עוד חלש, אך ברור לי שגם הפעם ניצחתי. "ההתקפה" באה ללא שום התרעה- פתאום, ובלי שניתן לי להתכונן- לפחות נפשית. אך לאחר כשעה וחצי כשהכאבים התחילו להחלש ,ידעתי שהכל יסתיים טוב.
ברור שאנחנו דואגים- אך אני ממש מקנא בך. לי לא יצא להתפרפר כך.חלמתי על נסיעה כזאת חופשית-אך לא יצא לי ולא היו לי אפשרויות. בזמנו לא היה שום סיכוי לטיולים כאלה, ואופק החיים שלנו הצטמצם בקבוץ ובארץ הקטנה. אני לא בטוח שהפסדתי- החיים היו מלאים וטובים (וקשים)- אך כיום אני יודע "שנתתי הרבה יותר מאשר לקחתי". האם זה רע או טוב? הכל יחסי ונכון למציאות שהיתה קיימת אז ועכשיו. אני בטוח שכיום , ובתנאים היום, הייתי נוהג אחרת.
הייתי מת לראות אותך לפחות לכמה זמן. אך אני אתגבר ואת תמשיכי- אין הרבה שנים שהחיים נותנים לנו לעשות ממש ממש מה שאנחנו רוצים. גם בהמשך יש הנאות של אהבה, משפחה וילדים, סיפוק של חברות ועבודה- אך אין זה דומה. כאשר תגדלי ולא תעשי את מה שבא לך, תביני.
קצת ריק לנו בבית- אך נלמד לחיות עם זה. כל השנים חיינו בלחץ ומהומה וקשה לעת המעבר לצידו השני של מעגל החיים ,להסתגל. אך יש בזה הרבה יופי. אני מנסה להפיק את הטוב. פחות אחריות- והרבה דברים שנראו עקרוניים- מקבלים את הפרופורציה האמיתית והנכונה.
בגילנו-הוריך, הרבה אנשים נעשים נירגנים יותר ומבכים את חייהם שאזלו- אך לי נראה, שאני לא מצטער על כלום בחיי. הם היו טובים. עם אמא שלך, אתכם, עם הנכדים ואפילו עם הקבוץ המשתנה למדתי לחיות.
לפני כמה ימים טיילתי בעין גדי ולפתע עט עיט , וכאשר התרומם היה בתפריו טרף, כנראה שפן צעיר. הוא פשוט הגשים את יעודו...אין כאן שום רע או טוב, אכזר או רחום.

--------------------------------------------------------------------------------
 
דברי אורי ב-30 למוליק

תם ולא נשלם. עברו שלושים יום בלי אבא, ואנחנו מתחילים להבין איך זה להיות בלעדיו. ידענו שזה יקרה בקרוב ובכל זאת לא היינו מוכנים. הוא תמיד היה שם, לרוב בשבילנו, ולאחרונה אנחנו בשבילו, והנה הוא איננו ולא ישוב. ונשארו הזיכרונות, והאדם הנפלא שמאחוריהם. ונלמד לחיות בלעדיו, כי כך נוהג העולם וכך גם נכון. ומה שתמיד יישאר, הם רוחו וערכיו, אותם העניק לכולנו, ותקוותי שנדע להעבירם הלאה לילדנו.
והייתה השבעה, שבה עם כל העצב התגלתה שוב המשפחה כמן גוף אמורפי ורב עוצמה, המחבר ומלכד אותנו ומזכיר מה הוא החשוב ומה הוא היקר. וראינו שלא רק אנחנו אהבנו אותו כל כך אלא גם אנשים רבים נוספים שזכו שייגע בהם עם אותו שילוב של מאור פנים וטוב לב שאפיין אותו כל חייו.
והייתה העשייה שבהכנת ערב זה, ואיסוף הכתובים, והתמונות והסרטים שהם הדברים המוחשיים שנותרים מאדם אחרי לכתו. ויש את הזיכרון האישי והזיכרון המשותף של האיש הזה שהיה כה חשוב ויקר לי. והראש מנסה לחבר את הכול לדמות שהייתה, אבל גם לזכור את הרגעים שהיו, את צליל הקול, המבט בעיניים ותנועת הגוף. וזה קשה, וזה כואב, כי הדמיון הוא כלי חלש כל כך, והגעגוע לאדם האמיתי דוקר ומכאיב.
תודה לכולכם שבאתם להשתתף איתנו באירוע זה. תמיד הייתי אומר שאין כמו אבא שלי, ואין עוד אנשים כאלה בעולם. זה תמיד נשמע צפוי מבן לומר זאת על אביו, אבל אני באמת חושב כך. יהי זכרו ברוך.

--------------------------------------------------------------------------------
 
תנחומים מהילה ינאי / תורגם מאנגלית

לדליה, תודות
לא התקשיתי לקרוא את ההספדים ששלחת לי. הדברים כתובים להפליא וריגשו אותי מאד. הם הביעו יפה עד כמה מוליק היה אהוב ומוערך כבעל, אבא, סבא, אח ודוד, ויותר מכל - כבן-אדם
אהבתי את מוליק והוא יחסר לי מאד.
אני מניחה שצפויים לך ימים לא קלים, עם עליות ומורדות, בהסתגלות לחיים ללא מוליק. טוב שיש לך משפחה כל-כך נפלאה, ילדים ונכדים, וחברים שיעזרו לך לעבור את התקופה הקשה.
תשמרי על עצמך. נשמור על קשר, להתראות, הילה

--------------------------------------------------------------------------------
 
דברי רמי אלוני באזכרה - שלושים למותו 7.5.09 

מוליק – בן הארץ
מוליק, בן הארץ, הכואבת והאהובה שלנו, בן קבוץ, ישר, מאמין, רגיש, סגור וגם פתוח, הכל במעורב , נציג אמיתי של "הצבר" , מלח הארץ, מושרש באדמתה של ארץ ישראל, מהלך בין נופיה בסנדלים וספר תנ"ך בידו, מכיר כל שביל, ואדי והר, נרגש מנוף מפריחת פרח, מריח,מעליה המובילה מעלה מעלה אל קצה ההר.
לוחם היה מוליק, נלחם במלחמות ישראל, איבד מטובי חבריו ושתק, איש מאמין היה, מאמין בדרכו, בהשקפת עולמו, בעקרונותיו.
הייתי שותף לו ולדליה בהקמת בית הספר האזורי החדש-"חוף הכרמל". יחד חינכנו ולימדנו היסטוריה. אינטלקטואל היה וקשור קשר עמוק למילה הכתובה. מוליק היה מורה ומחנך מהזן הישן הנושא עימו תרמיל צד ובאמתחתו אהבת האדם, השקפת עולם, מסירת מסר, ידע רחב ומדויק ותמיד משמש דוגמא ומופת אישי. מורה מרתק היה, המדבר ממוחו ומליבו בלהט סוחף.
מוליק זכה שתלמידיו הלכו אחריו, היה בו שילוב של מדריך ,מורה ומחנך.
נפגשנו בוועדת חברה בה מוליק היה מוביל ,מאמין, מתלבט, קשוב, נחוש וגם מתפשר עם מציאות החיים.
חלבנו יחד ברפת, ראינו את חריצותו, את כוחו הפיסי ואהבתו לעבודת כפיים.
פעם אמר לי: הבט , עבדתי בעבודות רבות, מלאתי תפקידים, אך אהבתי הגדולה עבודתי ברפת- להיות רפתן.
מוליק רפתן, מחנך, מזכיר, עובד נוי והנהלת חשבונות, אך בעיקר אדם.
מוליק בן הארץ הכואבת והאהובה שלנו, בן דור התקומה, הישר, הישיר, בן הקבוץ, ה"צבר" היפה ומטובי בניה.

מוליק היה חבר וגם מורה
יהי זכרו ברוך לעד.

--------------------------------------------------------------------------------
 
במלאת 30 יום לפטירתו של מוליק / ניסים

בשעור היסטוריה ציין המרצה- מה יעודם והשפעתם של חיי אדם על הסובב אותו.
המסקנה של המרצה- שכל פרט ישתדל במהלך חייו, להשאיר חותם על החיים, ולו הזעיר ביותר.
ואכן , זכה מוליק להיות שותף פעיל בכל השינויים הרבים והמגוונים שהתחוללו בחיי החברה של מעגן מיכאל.
היום יש דברים ,אפילו קטנים , שהם מובנים מאליהם . למשל, לא ניתן לדמיין היום שבישוב כמו שלנו יהיו רק שלושה קווי טלפון וכך, ביוזמה משותפת, נבנתה תשתית לתקשורת ציבורית, שנתנה ודחפה להתיחסות חדשה לבעיות חברתיות נוספות שעמדו על הפרק, ועומדות עד היום.
המהלך הראשון בשינויים היה המעבר ללינה משפחתית ומוליק לקח חלק פעיל בדיונים ובביצוע.
לא עברו שנים רבות, ושוב נקרא אל הדגל- היה פעיל בצוות "שפי" , שעסק במבנה הארגוני ובבעיות החברה שלנו.
סדנאות שנערכו, ובהן השתתפו חברים רבים, גרמו לשינויים משמעותיים שבמרכזם- תהליך המוביל להעברת האחריות מן הכלל אל הפרט, שינוי מבנה ופני האסיפה,
איחוד תקציבי החברים, צימצום התלות בוועדות.
בכל פעילותו הרבה הביא איתו את המיוחד שבו- צניעות, ענווה, הקשבה לזולת.
נימנע מעימותים, תמיד שאף לדרך האמצע.
והנה סיפור אחד
בוקר אחד בבואי למזכירות, נכנס חבר וקרא: בוא לראות את "פריצת הגדר" שנעשתה באחד הבתים. חבר הרים אנטנה לגובה של 4 מטר, על מנת לראות יותר תחנות טלביזיה.
היה לי ברור שכזאת לא יעשה, בלי הסכמה יעשה מעשה כזה?
הזעקתי את מוליק על מנת להוריד את האנטנה. והוא בשקט האופייני לו, ניסה והצליח להרגיע את הרוחות. נפגש עם פורץ הגדר ושיכנע אותו לפרק לבד את האנטנה.
תוך הסבר ושיכנוע שהנה, עוד מעט מקימים מערכת שתאפשר לכל אחד לצפות ביותר משתי תחנות.
כך בדרכו שלו נתן ופעל למען החברה שחי בה.
יהי זכרו ברוך

--------------------------------------------------------------------------------

קשרי משפחה 

בנה של  איטה בנדורי