חדש

קורות חייו

את שנות נעוריו, וראשית בגרותו עשה דניאל איליוב בתוך סביבה חילונית, מתבוללת ורחוקה מיהדות, אשר ראתה את חזות הכל בהתקדמותו של המדע. היתה זאת תפישה מטריאליסטית מיסודה. היא גרסה כי לכל השאלות ימצא האדם את התשובות, אם רק יתמיד במחקר. לתפישת חיים זו נשאר נאמן עד סוף ימיו. היא הוליכה אותו אל האוניברסיטה, ללמוד בה בוטניקה וזואולוגיה. באותן שנים השתתף במשלחת מדעית רוסית למחקר האוקיינוס הארקטי. ההתלהבות מן המדע והאמונה בכוחו, היא המאפיינת תקופה ראשונה זו של חייו והיא שעיצבה את אישיותו.

לצבא הרוסי בימים שלפני המהפכה, אפשר היה להתנדב, ולזכות ביתרונות מסויימים, ואפשר היה להתגייס על-פי הגרלה. אולם איליוב העדיף להתנדב, לא למען היתרונות, אלא כיוון שחשב כי גם על היהודים לתת את חלקם בכל החובות המוטלות על האזרח. אולם לא המלחמה, וגם לא מלחמת האזרחים שבאה לאחריה, דיברו אל לבו. בעיניו הן היו גורמים המשבשים את חייו וחיי האנשים. עם התפרקות היחידות הצבאיות, הלך אל הפקולטה לחקלאות, כדי להמשיך את התקדמותו במסלול שלו.

הוא לא היה ציוני כאחיו, וגם הרעיון הסוציאליסטי לא שכנע אותו, אולם לחץ הגיוס לצבאות (אדומים או לבנים), הביא אותו לבסוף להחלטה לצאת את רוסיה.
הוא הבריח את הגבול התורכי ודווקא היה זה הוא שעלה ראשון לארץ-ישראל, כשמשפחתו באה אחריו.

בארץ העריך מעל לכל את החקלאות, בה מצא גם את פרנסתו וגם את שטח התעניינותו. בשנות העשרים התיישב במגדל. בראשונה ניהל פרדסים של הליידי רידינג ואחרים, אולם, אחרי מלחמת העולם השנייה, הקים משק ועבד בו עם בניו.

אלינו בא כאשר התאלמן והוא כבר בן 65. בתוכנו חי כבר כ"סבא", אבל היה אדם פעיל כל אותן 15 שנה. העריך את המשק-המעורב ואת היתרונות הגלומים בו. הבחין במערכת היחסים החברתיים ותמיד היה מתלונן שעה שראה אותם נפגמים. היה רוגז על זלזול ברכוש. לא ויתר על העבודה כל עוד הספיק לו כוחו. את מלאכות הריתוך במסגריה למד כשהוא כבר בשנות השבעים שלו. לא חדל התעניינותו בטבע, ובבעלי חיים והיה עוקב אחרי הציפורים.
אנו נזכור אותו מן הפגישות בדרכי המשק, את הברכה הנימוסית בפיו ואת סבר פניו. רק חודש ימים חסר למלאות לו 80 שנה.

דמותו הגבוהה והיפה תישמר היטב בזיכרוננו.

יהי זכרו ברוך.