חדש

קורות חייו

קשה "לסכם" חייו של אדם בוגר, על אחת כמה וכמה של נער שחייו נקטעו לפתע בהיותו בן 14 שנים.
שי נולד בחולון ב- 25.8.1968, כשהיה בן 10 חודשים עברה המשפחה למעגן-מיכאל.
שי השתלב בפעוטון בטיפולה של זהבה לרך, שהייתה המטפלת לקלוט ילד שבא מחיק המשפחה לבית ילדים: סבלנית, מבינה, מתחשבת ומקצועית.
שי היה תינוק יפהפה, עם חיוך משגע, פעיל ושמח, הסתגל לחיי הפעוטון, נהנה בו והתפתח יפה. בגיל צעיר מהרגיל, עבר לגן ועבר קשיי הסתגלות, אך היה ילד גן מלא שמחת חיים, מיוחד, אהוב וחברותי.
בבית הספר, לא היו הלימודים הפורמליים בראש מעייניו. היה מוכן תמיד לטייל והתמצא יפה בצומח והחי. אהב את החברותא ותעלוליו בתוכה יצא שמם למרחוק (חלק מתעלוליו נשמרו בסוד, ורק לאחר מותו סופרו ע"י חבריו). שי עסוק תמיד:
בבניית טיסנים והטסתם, בפירוק ותיקון של מכשירי חשמל ותקלות חשמליות, בטיולים ובתעלולים. אבל יותר מכל אהב להתפנק והיה כיף לפנק אותו. במיוחד אהב לבלות עם שני אחיו הגדולים, איתי ואברמל'ה: לטייל, להשתולל, לשוחח, לבנות ולהתווכח. שי היה נער יפה; לא העליב, רחש כבוד למבוגר והיה רגיש לאחר, היה מוכן לעזור ובמיוחד אהב להרגיש כמבוגר.
ב- 19.3.1983 יצאה כיתת "דרור", עם מדריך, בשתי סירות לשייט לנמל הקישון. בדרך מהקישון למעגן-מיכאל הים סער, תקלה רדפה תקלה, עד להכרח לרדת לחוף, מול מעגן-מיכאל, בים גבוה. שתי סירות התהפכו - שי אבד בים, והחיפושים אחריו היו קדחתניים ומייאשים.
לאחר שבועיים נמצאה גופתו ליד חוף נתניה, והוא הובא לקבורה בביתו מעגן-מיכאל.
שי היפה והאהוב שלנו, הרחיק אל שלו ומי יתן ורק יופי ואהבה יהיו בו וסביבו.

מתוך דברים שנכתבו על שי מאז נספה:
"היו לו עיניים עם אור ותמיד היו שמחות ומאירות. שי, ילד עם חן, ילד שמח" - שרון פורטוגלי.
"שי היה ילד שופע מרץ ושמחת נעורים. הוא היה הבוגר בינינו ואין מה להגיד שזה היה ניכר גם בנפשו. תמיד ראיתי אותו כאדם חייכן ורגיש כשהחיוך על פניו הוא נצחי ותמידי" - שרית שיזף.
"בשיחות עיתונות הוא לא נהג להשתתף הרבה, אבל כשהרים את היד תמיד אמר משהו נבון, זה לא היה סתם על מנת להגיד משהו".
"שי היה ילד רגיש מאד והיה לו ראש טוב, בחשבון הוא ידע לראות את הדברים שלא הרבה ידעו לראות" - נורית בנתור, מורה.

"איך אפשר להציל נער מן השכחה, להפוך
את הזיכרון לכוכב בוקר, או ענן בודד, לתת
למעיין הדמעות לזרום ולזרום, לאסוף את
המילים הנכונות, ולשיר לו שיר שלא יגמר
לחפש בתמונות שהשאיר את ניצני היופי
שאין משלו על עפר.
לאסוף בשארית הכוחות שלנו את אהבתנו
הפצועה, המובסת, ולגונן על הנער שלא יאבד."
(מתוך "איך אפשר" / נתן יונתן)

צבי, גלילה, איתי ואברמל'ה.
.
יהי זכרו ברוך.
 
--------------------------------------------------------------------------------

לשייקה שלנו 

אלהים חסר לב שכמוך
האם הפסיכולוגיה
האם המתמטיקה
האם הטבע
והחקים
שבראת
חזקים מהאהבה
שבראנו אנחנו?

רון אדלר

***************

לשייקה שלי

כשנהרגת, חשבתי שנגמר הכל, סופי ומוחלט.
אך המציאות בזרימתה שונה ילדי - אפילו היא קשה.
נכון שהמגע והמישוש הם מושא לגעגועים, הראיה והריח גם הם, ואני יודעת שזה כבר לא יהיה (אולי בחלום).
אני יודעת שלא תקפוץ שלוש מדרגות במכה אחת,
שלא תצחק בקול גדול
וגם לכעוס חזק לא תוכל.
אבל אני יודעת שחיית כקרן אור והיא נספגה בתוכי
ונוכחותה חזקה, מתמידה ומדהימה בעוצמתה.
לא נוצרת בכדי לחיות במנוחה ולראות-לחוש דרך מישהו.
החיות שבך, היצר לפעול ולהינות ולספוג היו חזקים וחיוניים.
וכולי התקוממות נגד העוול שנעשה לך על לא עוול בכפך.
רציתי באלבום זה מאוד - כרע במיעוטו.
רציתי שיהיה יפה כמוך ילדי,
ותבטא ולו במשהו אותך שייקה שלי.

--------------------------------------------------------------------------------
 
מתוך "הנסיך הקטן"

נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר וגם העצוב ביותר בעולם כלו.
זהו אותו נוף המתואר בעמוד הקודם, אולם צירתיו שנית למען תתבוננו בו כראוי, כי במקום הזה הופיע הנסיך הקטן על פני הארץ, ומכאן נעלם.
הסתכלו בנוף זה יפה יפה למען תכירוהו בנקל אם תצאו באחד הימים למסע על פני מדברות אפריקה.
אם תזדמנו במקום הזה, אנא, אל תחפזו להמשיך בדרככם: המתינו נא שעה קלה תחת אותו כוכב!
והיה אם יופיע לפניכם ילד, שפניו שוחקות ושערו זהב, והוא אינו עונה על שאלות, וידעתם נכונה מיהו אותו ילד פלאי.
ואז עשו נא חסד עמדי למען יפוג צערי ורווח לי: כתבו לי מיד כי הנסיך הקטן חזר אלינו... 

--------------------------------------------------------------------------------
 
עד כאן /יוסי אסף

הרשות בידך נתונה
להולידו
בידך היא
לקרוא בשמו
לנשקו
בידך היא
למד גובהו
הרשות בידך נתונה
לחייך לחקירותיו
לכאב מעידותיו
לפיס מחאותיו
לשתוק שבחיו
להתיסר בתהיותיו.
בידך היא
לראותו פורח אביבו
ללוותו מרחיק אל שלו.
ועוד הרשות לך נתונה
לשאת עמך את המרה בדומיות...
עד כאן אדם, עד כאן.
לא בידך היא
לא לך להשיב אור
ולו לפרח אחד, זה שלך,
שאדמתך הנשפכת
עוצמת עיניו,
עד כאן. 

--------------------------------------------------------------------------------
 
שייקה שלנו,

שי נולד באוגוסט 1968 בסוף הקיץ. כבר כשנולד היה תינוק יפהפה. עד גיל 10 חדשים הוא גדל בבית עם אבא אמא ואחיו הגדולים איתי ואברמל'ה.
הוא היה תינוק חמוד ונוח (פרט לאוכל שלא רצה כל כך לאכל, כמעט כמו אחיו איתי ואברמל'ה) .
הוא התפתח כרגיל ללא קשיים מיוחדים ישן טוב בלילות ושיחק יפה ביום, והיה תינוק סקרן, צחקן וחברותי.
כשהיה בן 10 חודשים עברה המשפחה למעגן מיכאל. כשהגענו הוא הוצב לפעוטון של זהבה לרך והיה הקטן מבין הילדים. את זהבה לא הכרנו אבל בדיעבד באם יכולנו לבחור, היינו בוחרים בה.
דבר ראשון, היא שמה הצידה את הכסא שולחן הגבוה שהבאנו איתנו והושיבה את שי עם כל הילדים ליד השולחן. אמא הסתכלה וחשבה אוי ואבוי הילד לא יאכל. שמה לו צלחת וכפית והגישה אוכל, הוא הסתכל סביב בסקרנות בעיניו הגדולות על הילדים האחרים והתחיל לאכל, מאותו היום נגמרו בעיות האכילה שלו. במיוחד אהב כדורי בשר עם מקרונים (כמו אחיו הבכור).
בגלל בעיות של ילדים אחרים בקבוצה שלו, עברו הילדים כאשר לשי טרם מלאו 3 שנים. הוא עבר לגן שבו היו ילדים בני 7-8. הקליטה שלו היתה לא קלה. היום אנחנו חושבים שהוא הלך לאיבוד בגן שהיה אז בתקופת מעבר.
לאחר כמה חודשים הוא נקלט ותמיד שיחק עם ילדים אחרים ובשמחה.
בגיל צעיר הוא התחיל לברוח מהגן בלילות. גרנו אז ליד פלסאון והוא היה רץ בחורף ובקיץ את כל הדרך הביתה. לא עלה אפילו על דעתנו שאפשר להציע שיישן בבית. קשה היום להבין את זה, אבל זה היה הקיבוץ של אז.
פעם בלילה חורפי הוא ברח וכשראה דמות מולו הוא רץ לתוך השיחים. משה השומר חשב שזה משהו חשוד, וצעק "מי זה?" אבל שי פחד עוד יותר וברח עוד יותר מהר. ברגע האחרון משה השומר זיהה שזה ילד קטן והבין שהוא בורח לאמא ואבא.
לכתה א' הוא עבר כשהיה בן 7. אנחנו לא זוכרים איך נקלט בכיתה ומי היתה המורה הראשונה שלו. הוא היה מאוד סקרן ותנועתי, הוא אהב את החברותא בכיתה ואת הטיולים הרבים שהיו עושים אז בביה"ס, ופחות את הלימודים בכיתה. הוא למד, אך יותר שיחק. כשגדל קצת הפכו משחקיו מאוחר יותר לתעלולים: טרקטורים, חלקי מכוניות, סכינים ועוד. על חלק מתעלוליו סיפרו לנו אחרי מותו, חלקם לא נדע לעולם.
הוא היה ילד חכם, טוב לב, סוער, יפה, מוכן תמיד לעזר, שמח ולפעמים כועס ותמיד בווליום גבוה.
בתחילה היינו מטיילים ברגל ובאופניים וכמובן לטרקטורים ולקטפות הכותנה בעונת הקטיף. שי אהב מאוד לעלות לקטפת ולעשות כמה סיבובים.
נהגי הטרקטורים כבר הכירו אותנו וכמעט תמיד הזמינו אותו לעשות סיבוב ולהסביר לו מה עושים.
כשכיתת דרור החלה לעבוד היה מובן ששייקה יעבוד בגידולי שדה.
אח"כ טיולים של כל הקיבוץ שבהם היה טייל קבוע. כשגדל עוד, התחיל לעסוק בהרכבת טיסנים ואוירונים.
התחיל באוירונים מפלסטיק וגמר בבננה עם מנוע ושלט וכל פעם אחרי שהטיסו אותו היה מה לתקן ולהרכיב מחדש.
היו גם אכזבות, כשלא הלך כמו שרצה ובקצב שרצה, אבל תמיד היה אפשר למתן את האכזבה בחיבוק ובכמה מילים טובות.
אבל הכי הוא אהב להיות עם אחיו הגדולים איתם היה מבלה כשרק הזמינו אותו.
בין חבריו לכיתה הוא היה הבוגר וכפי הנראה שהרגישו את זה בהתנהגות שלו. הוא היה ילד מפשר, עוזר, מקשיב בקיצור ילד חמוד ומאוד יפה בגוף ובנשמה.

כשקרה האסון הנורא היה מאוד קשה לקבל שילד כזה מלא אור ושמחה יכול ללכת לעולמו. אבל עם חלוף השנים מאוד מתגעגעים אליו, חושבים איך יכול היה להיות ולומדים לחיות עם הכאב ומתנחמים בהתפתחות ובגדילה של הבנים והנכדים האהובים שלנו.
כפי שאתם תמיד איתנו גם הוא תמיד בתוכנו ובחיוניות רבה, כילד היפה שלנו השמח וטוב הלב.

אמא ואבא
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
לשי שלנו ליום הליכתך לעולמך - 26 שנים לטביעתך

20/3/2009
לשי שלנו,

למרות 26 השנים שעברו מהיום ההוא שנחטפת מאתנו ושינה את חיינו בחטף שהיכה בנו כבאיבכת סכין והשאיר את כויותיו בתוכנו לעולמים - רצינו רק להגיד לך שאנחנו אהבנו אותך תמיד למרות שאולי לא הצלחנו לשמור עליך באותו יום נמהר ומקולל.
האהבה היא בתוכנו תמיד, בת לוויה שמחה וגם כואבת מאוד, למרות שאנחנו לא יכולים לממשה.
אולי אתה שם מרגיש משהו ממנה ואנחנו מתפללים לכך.
מתפללים שתמשיך לצחוק שי את צחוקך המתגלגל.
תמשיך לחקור את סביבתך בתעלוליך שמח וטוב לב.
אנא אלי, שמור נא על ילדנו שעבר לממלכתך ותאפשר לנו לראותו לעיתים ... בחלום.

אמא ואבא

--------------------------------------------------------------------------------

קשרי משפחה 

בן דוד של מיכל גובר 
בן דוד של מרים אורי מרימל'ה
אחיין של  אריה אורי 
נכדה של  ברטה פרנקל