חדש

לזכרו של יוסל'ה

זאת רשימה שכתב אביה של ציפורק'ה, אברהם פורת, איש נהלל, זמן קצר אחרי מותו של יוסף.

לזכרו של יוסל'ה -
1.8.1976

ידעתי כי לא אני האיש היכול להעריך נכונה את אישיותו ופועלו של יוסל'ה. רק אשיח מעט את אשר על לבי.
את יוסל'ה אהבתי והערצתי. אהבתיו כי הוא היה אדם יקר, איש סגולה.
כל מי שבא אתו במגע, הכיר והרגיש את חן הליכותיו עם הבריות, ואת עדינות הנפש שלו. הטבע העניק לו שתי מתנות נאות - שאר רוח ועוז רוח. הודות ובכוח שני אלה העפיל ועלה ועשה גדולות. הערצתיו בשל מעשי הגבורה הרבים שלו למען העם והארץ, תוך הקרבה עצמית מוחלטת. הוא פעל תמיד במסירות נפש ממש בכל נפשו ומאודו, ולא נרתע מהסכנות הרבות שארבו לו.
אגב, כוותיק בארץ, אני יודע שיוסל'ה וכל חבריו בפלמ"ח, הם שהצילו את המדינה מכיליון בראשית היווסדה, אותה ואת כל הישוב היהודי שחי אז בארץ. כך שהביטוי השגור: "הם ציוו לנו את החיים", הנו אמת גדולה ולא מליצה.
יוסל'ה היה אדם צנוע מטבעו. הוא לא שאף ולא חתר כלל להשיג איזה משרה מכובדת או מעמד רם בחברה, אף כי היו לו הכישורים המתאימים.
בהפלגות לים ובעבודה בקיבוץ, מצא סיפוק לנפשו. אך הוא היה צמא דעת.
תמיד היה לו עניין להכיר מקרוב את תבל ויושבה בה, כל ארץ רחוקה, כל אי על נופו ומבנהו הפיזיקלי ואורח החיים של התושבים החיים שם, משכו את תשומת ליבו. צימאון דעת זה, הביא אותו לאותו סיור בהר הגעש הכבוי בסיציליה, בו קיפח לצערנו הגדול את חייו היפים ושירת חייו באמצע נפסקה.
עת עמד בודד במרחבי האוקיינוס, נתפס למחשבה על אפסות האדם והוא ביטא אותה במילים - מה אנחנו על כל מעשינו, תוחלתנו וייסורינו... נכון הוא שביחס לאיתני הטבע והיקום האינסופי, האדם הוא עפר ואפר, ובשפתו - אפס. אך בתוך משפחת האדם, בייחוד אצלנו היהודים, האדם הוא עולם ומלואו. וכך נזכור אותו כל עוד נחיה.
יוסף היקר, מאז אותו יום אומלל בו מעדת ונפלת, לוחשות שפתי שוב ושוב את אותו הביטוי התנכי העתיק - לו אני תחתיך. לו...
אך לצערנו הגדול, מול המקרה והגורל העיוור, כולנו חסרי אונים. יהא נא זכרך ברוך לעד בלב כואב.

יהי זכרו ברוך

 

מתוך מכתב של יוסף לציפורק'ה

נכתב ב - 30.1.1968, על סיפון מיכלית במפרץ ביסקייה.
צי יקירה, בערב כינסתי בחדרי את כל אנשי צוות האנייה הישראלים.
מזגתי לכולם וויסקי מר, והרימונו כוס לזכר הצוללת "דקר" ואנשיה.

 
 

קשרי משפחה 

אמו  יונה הובר 
בנו  עודד דרור