חדש

דברים שנכתבו על ידי סבתו של ניר לאחר מותו

אין זה נוהג בעולם שסבתא תכתוב על נכדה בזמן עבר. להפך הוא, ולכן לא קל לי להיות מודעת שלא אראה את חיוכו, לא אשמע את הערותיו הקצת עוקצניות ,כאשר איני מסוגלת, להבין אי אלו ביטויים צבאיים.
נירי השובב, נירי עם העיניים הגדולות היפות, נירי שמתחת החספוס הצברי היה לו לב רך ואוהב. אין יום שדבר מה יזכיר לי אותו במצבים שונים ובהקשרים שונים.
למשל, אף פעם לא ראיתי אותו מלובש יפה ומסודר, למרות שפע הבגדים שהיו לו, ושקניתי לו בהזדמנויות שונות.
הוא תמיד הופיע עם מכנסיים מרופטים, חולצה ללא צבע וגיל, וכמובן בנעלי בית. כסבתא החייבת להבין קיבלתי אותו גם כך (השתדלתי לא להעיר) כי הבנתי שנח לו וטוב לו בלבוש הזה.
בפעם האחרונה שראיתי אותו כשנפגשנו בראש הנקרה, הוא היה במדים, מסודר ונעול ללא רבב.
או למשל הבלורית שהייתה לו כשעוד למד. היה לו שיער סמיך, מתולתל ונהנה לסובב את התלהלים כשישב לקרוא או סיפר בדיחות שלו.
אינני יודעת אם מסרק אי פעם נכנס לבלורית הזו, אבל יש לציין שלמרות כל המראה הזרוק הזה, החיצוני והמטעה, היה נקי ויפה. כך אהבנו אותו וכך נזכור אותו.
כילד קטן אהב לשמוע סיפורים, לשבת על הברכיים ולהתרפק. אהב וביקש שנשב על ידו כאשר הוא צפה בתכנית טלויזיה לילדים ושאהיה שותפה לחוויותיו.
ידע להראות את חיבתו בדרכו שלו, במילה ובחיוך שאמרו הרבה. בביקורים הראשונים לאחר שעברו למעגן מיכאל כשרציתי לנשק לו, לא כל כך כך נתן והרפיתי ממנו. והנה פתאום, יום אחד כשבא עם כולם לביקור והוא כבר גדול (בגובה עבר אותי מזמן)נכנס והתכופף, והושיט אל הלחי שלו לנשיקה. איזו סבתא לא תנצל הזדמנות כזו לנשק לנכדה אפילו אם יש לו קצת זקן?
כשהיה בין שנתיים או שלוש שנים עבר ניתוח קטן, וכשחזר מבית החולים היה עליו עוד לשמור ולא לרדת מהמיטה, ביקש שנקנה לו אווירון עם מצנח (זה היה בחורף). עברתי בכמה חנויות צעצועים בנהריה עד שמצאתי את האווירון ואחר כך ישבנו על ידו והוא העיף אותו ממיטתו. ואנחנו ההורים וסבא וסבתא רצנו להרים את האווירון וחוזר חלילה.

כאח, בין שתי אחיות, לא היה לו תמיד קל. אהב להציק סתם ללא סיבה (או ללא סיבה נראית לעין) בעיקר עם חן. עם איריס הקרב התנהל בחילופי גידופים ומילים לא יפות, אנו כסבא וסבתא ידענו שיום אחד כל הדברים האלה יפסקו כאשר יתבגרו וכך זה היה.

הבגרות האמיתית באה עם גיוסו לצבא. פתאום נעשה רציני, שיתף את כולם בחוויותיו, ואנחנו התייחסנו אליו אחרת היה גבר צעיר, אחראי, "אוכל" אותה לא פעם, מתגבר על מגבלות פיזיות, עובר קורס צניחה, משתתף במסעות ארוכים ושמח וגאה על שהתגבר על מצבים קשים, שהוא אחד מכולם.
היה גאה שעבר קורס חובשים. אמר לי "לא האמנתי שאני יכול ללמוד". ניסה לא פעם ליישם את ידיעותיו על בני משפחתו למורת רוחם.

הנה כאן סיפרתי ללא סדר את זיכרונותי על ניר, ובטוחה שיש עוד הרבה לספר, כי הוא איתי ואיתנו כל הזמן ותמיד יחסר לנו ולא נפסיק לדבר עליו.