חדש

סיפורה של ויקטוריה, כפי שסופר על ידה

עליתי ארצה מעיראק ב-1950 בעלייה בלתי לגאלית. החלטתי לעלות כי התחילו להציק ליהודים. כשקמה מדינת ישראל, כל היהודים רצו לעלות כאילו נכנס להם משהו כמו ג'וק לראש, בייחוד לנוער. אני הייתי נערה בת 25. היתה עלייה בלתי לגאלית, זאת אומרת שהשלטונות אסרו, אבל אחרי ששילמת להם שוחד, הערבים בעצמם היו מבריחים אותך. נותנת להם שוחד – עוברת את הגבול. בזמני, עברו לאיראן ומשם לישראל. ההורים שלי חיו בבגדד. אני גדלתי בבגדד, הדודה שלי חיה בבצרה, והייתי אצלה באותו זמן. היא שכנעה אותי שכדאי לי לעלות לארץ ישראל. בצרה זאת עיר נמל במפרץ הפרסי על נהר גדול הנקרא שאט אל-ערב, בדיוק מול איראן, עיר גדולה מאוד. הגבול עובר בתוך הנהר, איראן מאוד קרובה, שטים בסירת מנוע ועוברים מחוף אל חוף. איש אחד מחברי המחתרת הציונית היה מטפל במעבר הגבול. היהודי הזה ארגן את הכל, קיבל את הכסף ונתן אותו לערבים. הוא לא היה שליח מהארץ, הוא היה חבר בתנועת הנוער הציונית. היתה מחתרת ולמדו שם עברית. למדתי קצת, טיפה, אבל לא הרבה, פחדנו. אם היו תופסים מישהו לומד עברית במחתרת, הוא היה הולך לבית סוהר, או אפילו היו תולים אותו. היה רע מאוד. אז הקרובים שלי לא נתנו לי כל כך ללכת לזה. אני ידעתי איפה התקיימו המפגשים: בבתים פרטיים ובבתי ספר יהודיים. למדו עברית, עשו מסיבות, היו באים שליחים מהארץ כדי להכניס לנו לראש שצריך לעלות ארצה. בכלל, הנוער התחיל לברוח מעיראק כמה שנים קודם, בשנת 42-43. אז הלכו דרך המדבר, והרבה לא הגיעו. נפטרו בדרך בגלל התנאים הקשים של המדבר. אני לא עברתי במדבר, באתי בשאט אל-ערב בסירה. לא הייתי לבד לגמרי, היתה קבוצה שלמה של נוער ומבוגרים שרצו לעלות.
בלילה, בחושך, לקחו אותנו באוטו והגענו לנמל בבצרה. בפעם הראשונה זה לא הצליח וחזרתי לבית הדודה. לא חזרתי לבגדד להורים, אבל אחותי הגיעה משם ואנחנו התארגנו לעלות ביחד. בפעם השנייה, זה הצליח. לבשנו את הבגדים אחד על השני. לבנים, חולצות, כל מה שאפשר היה, ולקחנו בחבילה מבד עוד כמה בגדים. לקחתי גם קצת תמונות כי זה כל מה שאפשר היה לשים בחבילה קטנה. מזוזה אי אפשר היה לקחת, את כל שאר הדברים השארתי אצל הדודה שלי. לקחנו גם תכשיטים והסתרנו כסף בתוך הכתפיות של המעיל. נתנו גם לאיש שסידר את המעבר כרית ושמיכה והוא הבטיח שיעביר אותן ונקבל אותן, אבל הן לא הגיעו. בערב הבחור הזה לקח אותנו עם עוד אנשים באוטו, היינו כמעט 40 איש. הכניסו אותנו לסירת מנוע ועברנו לחוף השני, חוף איראן. שם הכל סודר על ידי התנועה הציונית. בזמן השאח, האיראנים עזרו הרבה לעלייה.
כשהגענו, זרקו אותנו על החוף וישבנו שם בחוץ. אמרתי לפלורה, אחותי: "אנחנו הולכים למות, גמרנו". פתאום בא מישהו מהתנועה, נתן שוחד לשוטרים והם שתקו ונתנו לנו ללכת. לקחו אותנו לאיזה מחנה קטן בעיר ששמה מחמרה, נשארנו שם שלושה-ארבעה ימים. לנו היתה משפחה בעיר הזאת וגם בטהרן. נפגשנו איתם, אחרי שלושה ימים סידרו לנו נסיעה ברכבת לטהרן. נסענו שלושה ימים בהרים, נסיעה מאוד מפחידה. הרכבת עלתה וירדה בהרים. זה היה בחודש ינואר, בחורף, והיה קר מאוד, גשם ושלג. הגענו לטהרן, שם היה מחנה גדול של יהודים. המחנה היה מלא יהודים כי כל ערב היתה בריחה. חיכינו חודש עד שהיה לנו תור לטוס במטוס. בטהרן נפגשנו עם המשפחה שלנו, קנינו מזוזות, החלפנו בגדים. כך הגענו לארץ, לשער העלייה. הייתי חולה, היה לי חום, וגם בטהרן חלינו. לא ידענו מה לעשות בשער העלייה, אי אפשר היה להישאר שם, זה היה מחנה מעבר. אף אחד לא הדריך אותנו, עולים אחדים אמרו שכדאי לנו ללכת לקיבוץ. אני לא חשבתי על זה אף פעם. בזמן שהייתי חולה, בא מישהו ממעגן מיכאל, שהיתה עדיין ברחובות, ופלורה אחותי נסעה לראות את הקיבוץ. כשחזרה, אמרה לי: "יש מקלחת עם מים חמים, יש סבון, ויש אוכל". כי בשער העלייה לא היה. באו מהקיבוץ ולקחו אותנו עם עוד כמה עיראקים (אף אחד לא נשאר), ובסוף נגמר טוב. אחרי שנה עלו ההורים והאחיות. הם לא ברחו, באו עם מזוזות. ממשלת עיראק הסכימה לתת ליהודים לצאת. ויתרו על האזרחות העיראקית, היו מחזירים את תעודת הזהות ואומרים, "מחק", ועלו על אווירון.
 
--------------------------------------------------------------------------------
 
אמא אהובה שלי,

כבר שבועיים שמצבך מדרדר ואני מלווה אותך בכאביך, בסבלך, רצונותיך.
ביקשת ממני ומיואב למות בבית שלך ואנו מלאנו את בקשתך בצורה מושלמת ובכבוד רב.
אנחנו יושבים לידך ורואים כל יום איך מצבך מדרדר והעיניים דומעות ובוכות והלב דואב, ואנו כבר כל כך מתגעגעים אליך, אל הטלפונים שלך אלינו הביתה. שאלת אותי, "מה נשמע רנטה, תבואי לאמא? מה שלומך?"
כל חייך היית כל כך צלולה, אישה אינטליגנטית עם זיכרון וחכמת חיים בלתי רגילה. צנועה בדרישותיך, רק לא להפריע, כמה שפחות לבקש ולרצות.
סבתא נהדרת, לנכדיך נתת מתנות בשפע.
היה לך תפקיד רציני בחיים בחמש השנים האחרונות, להיות לא רק אמא ליואב ולי וסבתא לנכדיך, ורק אנחנו יודעות על מה אני מדברת...
עכשיו זה נגמר ואת צריכה לנוח ולהרגיש שבחיים שלך היית מלאך וגם במותך הלכת כמו מלאך. כמו שרצית, מילאנו כל בקשה שלך עד יומך האחרון.
היית אמא נהדרת, דואגת, אוהבת, וכל חייך הקדשת לילדיך –רינה ויואב, ולנכדיך. תמיד מוכנה למלא כל רצון ובקשה, לתת חיבוק, נשיקה.
חיית לבד, בלי אבא, 24 שנים, וחיית אותן בגבורה ובאומץ, כי אבא היה בשבילך הכל, זה ששמר עליך, עטף אותך באהבה גדולה עם הרבה כבוד.
24 שנים עברו ואת היית לבדך, זה לא פשוט, אבל את הצלחת לשמור עלינו, על עצמך ועל כל המשפחה ובעיקר על השפיות.
כמה אני אוהבת אותך, אבל אני מבינה שאנחנו צריכות להיפרד עוד מעט. עצם המחשבה הורגת אותי ואני מתחילה לבכות. באחת השיחות שלנו אמרת לי, "אני רוצה למות", אמרתי לך עוד לא אמא, התפקיד שלך בחיים עוד לא נגמר...
היום אני יודעת שהתפקיד שלך בחיים נגמר, כי את הלכת ונגמרת לנגד עיניי, וזה עצוב. אמרת לי, "רינה, אני לא אחיה כל הזמן, יבוא יום ואני אמות" ואני אמרתי, "לא, אמא, לא אוכל להיפרד ממך" ואמרת, "רינה, אמא זה לא לכל החיים", ושתקתי, כי ידעתי שאת צודקת.
אמא יקרה שלי, אנחנו צריכות להיפרד.
עכשיו את הולכת לנוח מנוחת עולמים, מקווה שתפגשי את אבא, שמת בדיוק היום לפני 24 שנים. הוא ישמור עליך למעלה ושניכם תשמרו עלי ועל יואב ותדעו כמה אנחנו אוהבים אתכם ומתגעגעים אליכם. הייתם ההורים הכי נפלאים, אוהבים בחיים שלנו.
בתך, רינה.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
לסבתא / מנכדך דני לוי

אני לא כל כך יודע מאיפה מתחילים לכתוב לך, או איך מסיימים. אני יודע שאת אישה גדולה ואוהבת. תמיד מעניקה עוד ועוד למשפחתך. לילדים, לנכדים ולנינים. כמה אהבה שהייתה בך, כך גם בילדייך המטפלים במסירות אין סופית, משקיעים את כל מרצם ועוטפים אותך באהבה גדולה.
סיפור העלייה שלך הופיע בכל עבודות השורשים שלנו, ותמיד צוין ע"י המורות כחלק המרגש ביותר של העבודה. אני זוכר איך הייתי מגיע אלייך ואת תמיד מקבלת בזרועות פתוחות, מחבקת ומנשקת, מוציאה ממתקים או שתייה. רק ביקשת לא לבוא בזמן שצפית בתוכניות שבטלוויזיה: "היפים והאמיצים" והחדשות. וכשהייתי מגיע בזמנים אלו, היית שולחת אותי למקרר לקחת ממתקים, ואומרת שלא אפריע לך לצפות בתכנית.
אני זוכר איך שלחו אותי אלייך להביא חבילה למשפחה, קרמבוים לילדים וקליפות תפוזים מצופות שוקולד לאבא, אבל הכי חיכיתי שישלחו אותי להביא משלוח של סיר קובה אדום או קציצות, מאכלים שריחם וטעמם נחקקו בי וילוו אותי עוד רבות. כשהפסקת להכין קובה, והבנו שאת המתכון לא נקבל ממך, ניסיתי לאכול בכל מיני מקומות, אבל תמיד מצאתי את עצמי אומר בסוף, של סבתא שלי יותר טעים.
מקווה שאת נחה היטב במקומך החדש ליד סבא, מביטה בנו מתקדמים לאט, ומחייכת.

נכדך, דני לוי.
 

--------------------------------------------------------------------------------
 
ויקטוריה יקרה / מעליזה

שנים רבות בילינו יחד בעבודה,
היינו גם שכנות
באותה קומה ואומר לך באמת ובכנות,
היה לי כיף ונוח השכנות.
כשהייתי מגיעה המדרגות כבר מזמן היו מטוטאות ואף שטופות
לא רצית שנעשה תורנות, היה לך מן טוב של ותרנות
אישה חרוצה, מתמידה כמו שעון, כל בוקר לעבודה צועדת באון
אין מחלה, אין לימודים ולא טיולים
אשרי יושבי ביתך, הכי חשוב הבית והילדים
אבל בכל זאת במועדון שבחוץ, התנהלו מדי פעם דיונים על קיבוץ
ואני לא יודעת אם היית מודעת, שבשנים האחרונות שלא מדעת
התקבצה חבורה שעברה בסביבה, והיו דנים על כל החידושים
לא מביישים את האסיפה הכללית, ואת, ויקטוריה, במרכז היית
זה היה מועדון בלתי כתוב, שעלי היה מאוד אהוב
בימים האחרונים נסגר המועדון
רציתי לבוא ולהיפרד, אבל הקדמת והלכת בשקט
כל כך אופייני.
ויקטוריה, אוהבת אותך,
עליזה נשרי.

--------------------------------------------------------------------------------

קשרי משפחה 

אשתו של  יעקב לוי ז'אק

גיסה ---- משה לוי