חדש

אליהו לפיד – חייו ומותו

השבוע ביום א' 3/9/2006 הלך אבא – אליהו לפיד לעולמו, תמה שירת חייו הארוכים, בן 93 היה במותו, שנים של חיים מלאים ועשירים של עשייה, מכל הבחינות - הן מעשיות והן רוחניות – אדם רב קסם, שידע רב לו ביהדות, במקורות ובידע כללי, עם הומור ובדיחות, עסק כל ימיו בכתיבה ועריכה ופרסם רשימות רבות בעלוני הקיבוץ, בעיקר בענייני פרשת השבוע, ובשנים האחרונות גם בנושאי תרומות ומעשר לעניים בארצנו והוא אף ניסה לפעול בעניין זה ע"י ניסיון לרתום את נשיא המדינה לנושא.
מעבר לסיפור האישי, סיפורו הוא סיפור הציונות, המדינה והקיבוץ. אבא הגשים את החזון הציוני של עולה חדש שהקים את היישוב היהודי בארץ, נלחם על הקמתה של המדינה וחי בקיבוץ על הגבול (עם ירדן).
תולדותיו של אבא הן מעין מיקרוקוסמוס של עליה והגשמה של אלפי חלוצים שעלו ארצה באמצע שנות ה-30 ממזרח אירופה ונתנו דחיפה עצומה להקמת המדינה יישובה ובניית כוחה הלוחם.
אבא נולד בליטא וגדל והתחנך בעיר פוניבז', הוא למד שם בישיבה שהיתה מהנוקשות ביותר במזרח אירופה ונחשב לתלמיד מבריק, עד כדי כך שרב הישיבה בקש ממנו להיות מורה לבנו הצעיר. אולם, הוא במקום להמשיך למסלול רבני, העדיף להצטרף לתנועה חלוצית מתוך מטרה לעלות לארץ לצורך התיישבות בה. ואמנם, אחרי תקופת הכשרה בכפר קיבל "סרטיפיקט" – רישיון עליה והגיע לארץ ב-1934. המצב בא"י היה אז קשה, וקשה היה גם למצוא עבודה, אך בכל-זאת הוא התחיל לעבוד בפרדסי השרון במקום בו עבד אחיו הבכור יהודה (אשר על שמו אני נקרא) שעלה ארצה לפניו ונרצח ע"י מתנקש ערבי מעט לפני עלייתו של אבא ארצה.
בהמשך, התארגנו מספר עולים, חבריו של אבא, ופנו למזכירות הקיבוץ המאוחד על-מנת לעלות להתיישבות, ואכן, הם הופנו לקיבוץ גשר. בינתיים הכיר אבא את אמי מיכל ז"ל, הם נישאו ויחדיו הגיעו לגשר ב-1938 שהיה מיועד לקום בעמק הירדן במקום חדש ושמו שונה לאשדות – יעקב. בתחילה עבד אבא במפעל החשמל בנהריים בעבודות תחזוקה שונות ורכש מיומנויות טכניות רבות, ומאוחר יותר הצטרף לענף המים של הקיבוץ, בו עבד שנים רבות. בינתיים נולדנו אנחנו הילדים שרהל'ה, רבקה ואני (הבכור). בזמן זה החל אבא לעסוק במוסיקה – למד לנגן בכינור ומנדולינה. הוא החל לעסוק בכתיבה לעלון ואף נתמנה לעורך העלון בקיבוץ.
לאחר הקמת המדינה נשלח אבא להכשרה למדריכי נוער בירושלים בו לימדו מיטב המורים בארץ (לאה גולדברג לימדה ספרות).
באותה תקופה החל לכתוב פליטונים היתוליים לחתונות ולא היתה חתונה בה לא היה קטע מפרי עטו.
בשנת 1966 נפטרה אשתו מיכל ממחלה קשה.
מאוחר יותר הכיר את שושנה, התחתן איתה ועבר לגור במעגן מיכאל (בעקבותיו הגענו זהבה ואני). הוא הצטרף לפלסאון, שהיה עוד מפעל צעיר, ועבד בחומרי גלם ולאחר מכן במחלקת הברזים שאף ניהל אותה עד לפרישתו בגיל יותר מ-80.
אבא החל להתעמק במשחק השח-מט והרבה לשחק עם סבא ברשי המנוח וכן הרבה לעסוק בפתרון בעיות שח-מט מעיתון הארץ. יש אומרים כי עיסוק זה שימר את הזיכרון ואת תפקוד המוח והביא אותו לגילו הרב כאשר הוא צלול וחד. במקביל הרבה לעסוק בנושאי יהדות – כתיבה בנושאי חגים, מסורת, ופרשנות לפרשת השבוע בעלון. כן הוא הרבה לתת הרצאות בנושאים אלו בבית הסיעודי ולפעמים אף בגנים.
עם שושנה הייתה לו זוגיות נפלאה לאורך כמעט 40 שנה בה נשמרה מסורת של ארוחות כל מוצאי שבת בביתם, שהיו מוקפדות ומהנות.
אני רוצה לציין את הטיפול והמסירות לאין קץ של שושנה באבא בשנים האחרונות ובעיקר בתקופה האחרונה שמצבו הדרדר ובבית הסיעודי בו שהה כשבועיים עד ליום מותו. שושנה טיפלה בו במסירות ואהבה עד לרגעיו האחרונים.
לבסוף ברצוני להודות בשם ילדיו נכדיו וניניו של אליהו לאנשים הטובים שטיפלו בו בימיו האחרונים – לצוות הבית הסיעודי, האחיות, המרפאה, למיכל שדה, לרינה מו' שיקום ולבני וברוריה שעזרו רבות.

בשם כל המשפחה, יהודה לפיד

--------------------------------------------------------------------------------

משרל'ה בתך באהבה

אבא,
אני יושבת ליד מיטתך בבית הסיעודי, אוחזת בידך הצנומה והעדינה כל כך, ורואה את פניך המיוסרות. מסתכלת בעיניך והדמעות לא מפסיקות לרדת. אבא שלי- כל כך הרבה במילה הקצרה הזאת, אבא, כמה אני אוהבת אותך, כמה אתה יקר לי, כמה קשה ומפחידה המחשבה שלא מרפה ממני בשבועות האחרונים- פרידה.
אתה בוהה בתקרה ואני שואלה: אבא, על מה אתה חושב? "איפה אהיה בעוד כמה ימים", אתה משיב לי ומוסיף: "אני רוצה כבר להגיע לגן עדן- כי עכשיו גיהינום"...
ואני מרגישה כמו שרהל'ה הקטנה שלא רוצה שאבא שלה יעזוב אותה ומתחילה להזכיר ולשיר שירים שלימדת אותנו בילדותנו מתוך הפנקס הקטן השחור שעד היום שמור איתך. שירים שלמדת בירושלים בקורס למורים להוראת העברית והיינו שרים יחד בכל הזדמנות, ואתה מצטרף בקול חלוש וחיוך של זיכרון מתוק נסוך על פניך: "שרהל'ה חמודה, חמוד הוא גם יהודה שרהל'ה וריבקהל'ה חמודות"...
המחשבות נודדות לאשדות יעקוב, לקיבוץ שאליו הגעת
ב-1938 לאחר 4 שנות עבודה קשה בפרדסי השרון. באשדות יעקוב השתלבת בהקמת תחנת הכוח רוטנברג בנהריים,והקמת בית חם עם אמא, יהודה, רבקה ואנוכי. כבר אז שילבת עבודה בחום הלוהט עם כתיבת פיליטונים ושירים לחגים ושמחות. ערכת את עלון הקיבוץ במשך 20 שנה, כשאנו הבנות עוזרות לך בשכפול הדפים במכונה הידנית ואיסופם לחוברות מהודקות.
כאשר אמא חלתה בגיל צעיר, נסעת איתה לבתי החולים מפוריה ועד ירושלים, וטיפלת בה במסירות אין קץ במשך 8 שנים. שמרת שלא נספר לה דברים מטרידים שלא תתעצב אל ליבה. גם אז ידעת לשמור על בית חם ומחבק, והענקת לנו חיים יפים ומאושרים, תמכת, עודדת ועזרת לכולנו.
תמיד התגאיתי: איזה אבא יש לי? חכם, רגיש עם חוש הומור, ידען גדול בתורה, מתמצא בכל תחום, מתעניין בכל נושא: פוליטיקה, ספורט, כלכלה.
כואב את תחלואי החברה (במכתב לנשיא המדינה הצעת לעלות מעשר לעניים בחג השבועות, כמנהג הבאת הביכורים לבית המקדש). כזה היית- טוב ומיטיב, איש פשרות מתרחק מריב ומדון.
למרות שבמקור באת ממשפחה אדוקה והיית תלמיד חכם בישיבת פוניבז' בליטא, התנערת לחלוטין מכפייה דתית וידעת לשלב חיי חולין עם לימוד וקריאת ספרי קודש ופרשנויות על התורה. המתנות האהובות עליך בימי הולדת וחגים היו ספרי תורה ותלמוד.
אהבתי לשמוע את סיפוריך על בית אבא ומשפחתך בליטא שנספתה בשואה, על הקשר המיוחד בינך לבין אחיך היחיד שנותר- שמואל, שאיתו עלית ארצה, את דברי החכמה, הפלפול החידודין וידענותך המופלגת בתורה במדרש ובתלמוד.
ידעת למצוא לכל חג ואירוע את הפסוק המתאים, בשילוב בדיחה יהודית טובה, והיית לנו מקור בלתי נדלה על החגים, המנהגים והסמלים של העם היהודי.
כמו רבי בחדר, כתבת ופרשת מדי שבוע את פרשת השבוע שהתפרסמה בעלון הקיבוץ.
אבא יקר לי, צר לי ועצוב לי להיפרד ממך. אני מתנחמת בכך שחיית חיים ארוכים, טובים ומאושרים במעגן מיכאל וזכית לנכדים ונינים רבים.
שושנה, אני רוצה להודות לך בשמי ובשם כל המשפחה, על שנתת לאבא בית חם ומאושר מיום היכרותכם, ובמיוחד על טיפולך המסור בערוב ימיו.
יהי זכרך ברוך שרהל'ה רייכמן, בתך האוהבת.

--------------------------------------------------------------------------------
 
פרידה מסבא / הילה

פרידה מסבא
סבא אליהו היה במשך 35 שנה הסבא שלי. אבא של אבא יהודה. סבא אליהו היה סבא של פעם. שייך כולו לזכרונות ולחיים מלאים מהמאה שעברה. רוחו הייתה רוח התקופה הארוכה והמשמעותית שבה חי – לכל אורך המאה כמעט, על אירועיה ההיסטוריים.
לסבא אליהו היו איכויות סבאיות עמוקות ועשירות, שנצרבו בלב כל אחד מנכדיו.
כל אחד מעשרת נכדיו ישא עימו בהמשך חייו זיכרון חד וצלול מסבא, שכן כך היה תמיד-חד וצלול, בהיר מחשבה.
לסבא היה חוש הומור ידוע ובדבריו תמיד שובצה הלצה מתאימה. הוא היה מפולפל, שנון ומלא חוכמה ודעת.
לאורך כל חייו קיבל החלטות קשות שהסתברו כחכמות ונכונות.
הוא היה דמות נפלאה שתמיד נהניתי לספר עליה ביראת כבוד וגאווה.
הייתי גאה להיות נכדה בכורה של סבא אליהו - סבא יקר, אהוב על כולם, חייכני ותמיד זורח לקראת העולם.
בחודש האחרון – הייתה ירידה תלולה במצבו הפיזי שחייבה מעבר לבית הסיעודי, שם ניתנה לסבא האפשרות לסיים את חייו במקום מלא אנושיות, חמלה וחום.
שושנה שהייתה לצידו 40 שנה, נשארה ללון איתו מדי לילה ונשארה מסורה ודואגת עד לרגע האחרון.
אני מתנחמת שסבא זכה לשיבה טובה ולזקנה מכובדת בקיבוץ משגשג ומוריק , תוך שהוא זוכה לראות את הולדת ניניו וחי חיים נוחים ובריאים עם שושנה.
תחסר לי מאוד סבא אליהו, איתך מתה תקופה.

נכדתך, הילה
 
--------------------------------------------------------------------------------
 
פרידה מצוות הבית הסיעודי / מיכל שדה

במשך שנים, כל שבת חג ומועד, אליהו היה מתייצב בבית הסעודי לקבלת החג והשבת ומשתף את דיירי הבית ועובדיו בפרשת השבוע, סיפור החג ומקורותיו ואף מוסיף פרשנות על פי תפיסת עולמו החילונית והקיבוצית.
אליהו הקפיד על ביקורים אלה, לא תמיד היה לו קהל שותף ומשתתף, אך לנו, לעובדי הבית זו הייתה חוויה מעצימה.
אליהו האמין בהנחלת המורשת היהודית והיה חשוב לו לספר על כך לדורות הבאים.
כך נזכור אותו- עובדי הבית ודייריו.

תנחומינו לכל המשפחה.
כתבה: מיכל שדה