חדש

קורות חייה

נולדה בפטלומה, קליפורניה, ב-3 בנובמבר 1923, לבתיה וללוי (לואיס) מנוחין, אחות לתקווה הגדולה ממנה בשלוש שנים. ההורים עבדו במשק עופות שהקימו ב1 920-, לאחר שלואיס השתחרר מהצבא, בסוף מלחמת העולם הראשונה.
בגיל שלוש התייתמה מאביה והאם, בתיה, המשיכה לשאת בעול המשק וגידול הבנות, עד שסיימה את תשלום כל חובותיו. הבנות התחנכו ביחד עם ילדי השכנים בבית הספר היסודי עד עלייתן עם האם לארץ ב- 1933.
בשנה הראשונה חיו בגדרה, אצל אחות האם, כשבתיה מחפשת עבודה בהדרכת לולנים.
לימים, מצאה הזדמנות בנהריה שמתיישביה הקימו אז את לוליהם, והבנות למדו אותה שנה בפנימית בית הספר הריאלי בחיפה. לאחר שנה עברו הבנות לתל-אביב, ולמדו בגימנסיה "הרצליה" כשהן מוזמנות בשבתות ובחגים לדודתן, וורה גרינשפון.
בהשפעת "צופי הגימנסיה", יצאו לאה וחבריה לאחר סיום הלימודים להכשרה לדגניה, שם פגשה והתקשרה עם יוסי כהן.
את שני ילדיה הראשונים, עמוס וניצה, ילדה בפרדס חנה, ועם מעבר הפלוגה לרחובות, המשיכה לאה לעבוד בכל הנדרש בסידור העבודה. בו זמנית, לקחה חלק פעיל בחיי הקבוצה וכן הייתה בעלת יוזמות תנועתיות, כדוגמת היוזמה והמאבק על שליחות חברים לפרס ולעירק להצלת יהודים והעלאתם ארצה.
עם ההתיישבות בכברה, לימים - מעגן מיכאל, לאה ממלאת תפקידים רבים בקבוצה ובמשך שנתיים גם במזכירות התנועה, בקבוץ המאוחד.
כאן נולדים מיכל ואונו, (הנקרא אהרון על שמו של שטולץ חברנו שנפל ליד רביבים, בראשית מלחמת השחרור). לאה ידעה לחלק את זמנה, בין בני המשפחה לבין תפקידיה בעבודה ובחברה. לאה מילאה תפקידים ציבוריים רבים, ובין כל תפקידי המזכירות שמילאה, רק את תפקיד ריכוז המשק סירבה לקבל על עצמה.
לימים ריכזה גם את בית הספר, אבל את עיקר עבודתה השקיעה בטיפול בגיל הרך.
עם השנים מצאה את מקומה בפלסאון ולא רצתה עוד לנוטשו.
בכל אשר עסקה, הייתה לאה נחרצת בעמדותיה, שהיו מבוססות על תפיסה קיבוצית, בעלת צבע אישי ייחודי. לאה הייתה בעלת כושר שכנוע רב, מעוררת כבוד ודוגמא ל"נאה דורש ונאה מקיים". ואכן הייתה תמיד נכונה ובלתי מתפשרת בביצוע.
מתוך מכתב הפרידה של לאה לחברים, כשהחליטה לסיים את חייה, ב- 23 ביוני 1987:

"לחברותי ולחברי הרבים,
אני מחפשת דרך להיפרד מכולכם ולהסביר לכם את מעשי. אני משתדלת לא להיות ביקורתית ולשפוט איש, אלא רק לנסות ולהסביר את דרכי שלי.
אינני חושבת שיש רבים שיחלקו עלי, כשאומר שבחברה מתוקנת, צריך לתת לאדם להחליט, מתי הוא בוחר במוות. כמובן, לא בחופזה, מתוך שיקול דעת, ומתוך לקיחה בחשבון תלות של אחרים בו. אבל כאשר החליט, לאחר זאת, צריכה הייתה להימצא דרך לעזור לו בהומניות מירבית. לצערי, החברה עוד אינה מתוקנת ולכן האדם - או שממתין למותו מזקנה, מחלה וכו', או שלוקח את גורלו בידיו - לפי מיטב יכולתו.
לי הזקנה אינה קוסמת. אני מודעת לכך שאחרים חושבים אחרת. ומותר לאדם לשקול יתרונות לעומת חסרונות. יש הרבה יתרונות לחיים - החל מקשרי המשפחה ואהבת הילדים, הנכדים, בן הזוג, אחות, וידידות שהן כאחיות לי. דרך הנוף, הנשקף מחלון מקום עבודתי, ההנאה שבקריאת ספר טוב, ראיית צמח נאה בגינה. יש גם אהבת הבית במובן הרחב - הקיבוץ, החברים, הנוף - וכל מה שיש בו טוב ויפה.
לעומת זאת, השאלה היא איך אתה חי את כל אלה, בתנאים של זקנה על מגבלותיה, הפיזיות והנפשיות. ובשלבים הולכים ומתקדמים העומס שאתה חש עתה, מתחיל להיות על קרובים לך - וגם על החברה כולה".

יהי זכרה ברוך.
 
 

קשרי משפחה 

אמה  בתיה בן עמי-מנוחין