חדש

קורות חייה

נולדה בבסרביה במשפחה שנמנתה על "חובבי ציון" ומקורבת אל חוגי המשכילים העבריים. בילדותה חוותה את פרעות קישינב. עלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1907.
תחילה השתקעה המשפחה בירושלים ולאחר מכן, עם היווסדה של תל אביב, עקרה אליה. למדה בגימנסיה העברית "הרצליה" ונמנתה עם בוגרי המחזור השלישי.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה הייתה המשפחה חלק מהמגורשים מתל אביב והתגוררה בראשון לציון.

זמן קצר לאחר נישואיה (1918), התפצלה המשפחה: בעלה יצא לברית המועצות במטרה להבריח משם את בני משפחתו שנותרו בה, והיא עצמה יצאה לתקופת מה ללימודים בפריז וברלין. עם איחודה מחדש של המשפחה בארץ, החלה המשפחה לנדוד בעקבות עבודתו של אבי המשפחה - תחילה לירושלים, ואח"כ, בעקבות תחנות הכוח שנבנו בארץ, תחילה בנהריים ואח"כ לסירוגין בחיפה ובתל אביב, עד השתקעותה הסופית של המשפחה בתל אביב לאחר מלחמת העצמאות.

במשך כל השנים לא הסתפקה בתפקיד של עקרת בית ומצאה לעצמה עיסוקים מחוץ לביתה - הן כאחות מתנדבת בבתי החולים בחיפה ובתל השומר, ולאחר מכן בהתמסרותה לפעילות ציבורית בעזרה לנזקקים. השלב האחרון בפעילותה היה עבודתה ההתנדבותית רבת השנים במכון ז'בוטינסקי בתל אביב.

בשנת 1973, עברה למעגן-מיכאל - תחילה באופן חלקי כשהיא מחלקת את השבוע בין עבודתה במכון בתל אביב לבין שהייתה במעגן מיכאל, ולאחר מכן השתקעה כאן באופן מלא.

בכל שנותיה, ציינה אותה, הסקרנות והצמא לידע מרחיב אופקים. הייתה מעורה במתרחש בארץ ובעולם, הרבתה לטייל בעולם ולקלוט ולחוות מכל הניתן ללימוד.
התמידה בקריאת ספרות בשפות שונות שהיו שגורות על לשונה, הרבתה לבקר בתערוכות, מוזיאונים וקונצרטים, ועד לגיל מופלג הייתה שותפה פעילה באירועי החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה.

רחשה אהדה רבה למעגן מיכאל וליצירה הצומחת כאן, אולם לא הסתירה את חששה שמתח החיים האינטנסיבי שכאן פוגם בהרגשת הסיפוק של היחיד.
הייתה אסירת תודה על שניתן לה לחיות את שנותיה האחרונות עם משפחתה שכאן.

יהי זכרה ברוך.