עכשיו בדממה / טוביה ריבנר

הָיִיתָ

וְאֵיךְ הָיִיתָ

אֵיזֶה רִיק נִפְעָר

אַחֲרֵי הַשֶּׁפַע שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ

אֵיפֹה נִקְיוֹן הַדַּעַת

אֵיפֹה טוּב־הַלֵב

הַחֶמְלָה

הַחֶמְלָה וְהַזַּעַם

הַאִם הַנּוֹף אוֹתוֹ הַנּוֹף?

גַּם סְלָעִים נַעֲשִׂים חוֹל

חַיִּים - מִי יְדַעֵם

מִי אֶת צְפוּנוֹתָיו שֶׁל

אָדָם

שֶׁהָיָה וְאֵינוֹ

- - -

את 101.7 שנותיו של אבא ניתן לחלק ל־101 השנים הראשונות ול־7 החודשים האחרונים.

נתחיל ב־101 הראשונות...

אבא נולד בבוסטון בשנת 1925 להורים שהיגרו מאוקראינה. אבא שלו עבד בשתי משרות על מנת לקיים בצניעות את המשפחה בת 5 הנפשות. כנער התוודע לרעיון הציוני ונולד בו הרצון לעלות לישראל. בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא התגייס לחיל הים האמריקאי. הוא היה קצין על אוניית מלחמה בדרכה ליפן, כאשר המלחמה הסתיימה. לאחר שהשתחרר, בשנת 1946 החליט ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטה העברית ועל הדרך להגשים את החלום הציוני. ב־1948, התגייס לצה"ל ונלחם בקרבות על שחרור ירושלים. באוניברסיטה אבא פגש את אמא וכך קמה לה משפחת ינאי ובה ארבעה ילדים, עשרה נכדים ושמונה נינים (התשיעי בדרך...). אבא ואמא הקימו את ביתם בקיבוץ גבעת השלושה, וב־1970 עברו למעגן־מיכאל. אבא היה מורה באולפן ואחר כך עבד שנים בבית לוחמי הגטאות. כשסיים שם חזר ל'פלסאון' וניהל את ההרכבה בקומה ב' עד שפרש לגמלאות בגיל 75.

ב־7 החודשים האחרונים כוחו של אבא הלך ודעך. כמו שהגשש אמרו, 'חלוקה חצי וחצי'.

אבא עסק בפעילות גופנית. הוא בין השאר אהב לטייל בארץ ובחו"ל, לשחק טניס, ובעיקר לשחות – בים או בבריכה, בחום או בקור. עבודת ההכנה של אבא לפני טיול הייתה ברמה של עבודה סמינריונית. כל נקודות העניין לאורך המסלול, ארכיטקטורה, כנסיות, בתי כנסת – על כל נקודת עניין נכתב סיכום קצר. חייבים להבין מה רואים.

במהלך חייו הוא התמודד עם אתגרים אדירים ויכל להם. אתגר ראשון היה התאונה של תמי, שלאחריה הקדיש את חייו אליה ולגידול שני ילדיה המדהימים – שירה ויותם. אתגר שני היה שבהפרש שנים קצר הוא שכל את אמא ואת תמי. בשנים האחרונות התמודד עם מחלות, וראייה ושמיעה שהלכו ונחלשו. אבל הוא נלחם כמו אריה, ואף צרה בריאותית לא הצליחה להשפיל את רוחו. הוא היה נחוש, לא התלונן ותמיד מצא דרך אופטימית להמשיך.

אבא היה אינטלקטואל מדור הנפילים. אדם שרוחב הידיעות שלו המשיך להפעים אותנו ולהוות דוגמה עבורנו. תמיד לבוא ממקום של ידע. תמיד להיות סקרן. אבא היה סוציאליסט אמיתי אך גם אהב ליהנות מהחיים. הוא אהב לקרוא ספרים, לפתור תשבצים, מוסיקה קלאסית, ובעיקר אהב אוכל טוב וכוסית אחת או שתיים. אך יותר מכול... הוא אהב את המשפחה.

נפלה בחלקנו זכות גדולה לגדול בצילו. לאורך השנים הקשר אב־בן עבר תהפוכות. בתחילה תלות של הבן באב, אחר כך קשר בלתי תלוי ובסוף תלות של האב בבן. לאורך כל השנים השכלנו לבנות את הקשר ולעשות בו שינויים, כך שימשיך להיות משמעותי ומלא תוכן. אבא, בחוכמתו הרבה, ידע לנווט את הקשר למקום חדש כל פעם כשהנסיבות השתנו.

גם הנכדים זכו לקשר ייחודי עם סבא שלהם. קשר חם ואוהב, שכלל גם משחק והומור וגם שיחות משמעותיות.

אז לחיים אבא (הרמת כוסית), חיית חיים ארוכים ומלאים, היית משמעותי לילדך, לנכדיך ולניניך. מה עוד ניתן לבקש בעולם הזה?

אוהבים ומתגעגעים, אמיר ונעם.

- - -

סבא שלי

שירה: אמרתי לך – בלעדיך לא הייתי.

אמרתי לך – אתה קיים בי. אני מזהה איזה גנים שבי שייכים לך.

אמרתי לך – בזכותך אני גרה במקום הטוב בעולם. חיה בביטחון במדינת היהודים, מסביבי משפחה מדהימה, אני מוקפת בטבע.

בזכותך יודעת את שמות הציפורים והעצים, בזכותך גאה בקיבוצניקית שאני ובעצמי.

יוחאי: סבא, היית לשירה הרבה יותר מסבא, אבל לא רק לשירה, גם בשבילי היית הרבה יותר מסבא. היינו חברים. הייתה בינינו חברות עמוקה וקרובה, ואני מרגיש בר מזל שזכיתי להכיר אותך.

במשך שנים נפגשנו בכל יום שישי בבוקר, התירוץ הרשמי היה שיעורי אנגלית בשבילי. בפועל, היינו שותים משהו, אוכלים דג מלוח, ומדברים על הכול.

"A little something at eleven o'clock."

אני כבר שנים מנהל בהייטק עובדים שנחשבים לחכמים ביותר בתעשייה. מעטים האנשים שפגשתי עם עומק ורוחב יריעה וידיעה כמו שלך. משירה לפילוסופיה, מפוליטיקה להיסטוריה, מאנלוגיה אחת לשנייה. לעוד רפרנס מדויק, והכול מתובל בהומור הייחודי והחד שלך. כל כך אהבתי לשבת איתך.

אלו היו רגעים קסומים,

"An enchanted place"

כמו שנהגת לצטט מפו הדב.

זה היה המקום הקסום שלנו.

שירה: סבא, אני כבר מתגעגעת לעיניים הטובות עליי, עיניים של הורה, ליד החזקה שלך אוחזת בידי או מלטפת את פניי. לשנינות, להומור, לחוכמה. ליכולת להתפעל מכל הגוונים של הירוק שיש בעלים של העץ, ליכולת לצפות בשתי ציפורים במשך דקות ארוכות ולספר בקול ובטון רציני על הקשר המורכב ביניהן.

תמיד הרשימה אותי הסקרנות שלך והאומץ לחקור ולגלות. כל כך אהבת את החיים, תמיד מצאת בהם עניין.

אני לא רוצה לדבר על החודשים האחרונים, הם היו קשים ומיותרים מבחינתך. למרות זאת, זכינו ברגעים יפים ומרגשים. זכינו להיפרד, לסכם ולהזכיר אחד לשנייה את עומק ועוצמת הקשר והאהבה בינינו. וזו הייתה זכות גדולה.

זו הייתה זכות עצומה להיות נכדה של אדם כמוך. לחיות קרוב אליך, לספוג ממך ערכים וידע, אנושיות ותשוקה לחיים.

יוחאי: זכינו באחת עשרה שנים נפלאות לצידך, לארח אותך עשרות פעמים לארוחה בערב שבת או עם צאת השבת. תמיד עם אוכל טעים, יין טוב ושיחה ערה וקולחת. אבל חשוב מכל אלו, באווירה משפחתית נעימה וקרובה, כמו שכל כך אהבת.

תודה סבא. אהבתי אותך מאוד ואני יודע שזה היה הדדי. אנחנו נשמור על המקום הקסום שהשארת לנו.

שירה: אמרת לי – אני גאה. גאה בבחירה שלי לעלות לארץ, גאה בבחירה שלי לעבור למעגן־מיכאל, גאה במשפחה שהקמתי, גאה שהצלחתי לעזור לאמא להביא אותך ואת יותם לעולם. אמא שלי הייתה הכי גאה בעולם שזכתה באבא כמוך, היית משענת עבורה ועבורנו.

אנחנו אוהבים אותך סבא.

יוחאי ושירה.

- - -

סבא,

אתמול הלכת לעולמך, בשנתך, בגיל 101.5, אחרי תקופה לא קלה בה התדרדרו כוחותיך. הרבה רופאים פרנסת בעשורים האחרונים, בהתמדה. קופת חולים כללית והראל חברה לביטוח – נושמות היום לרווחה. גם חברת 'פנקו', שרק לפני שבועיים הפצרת בי לקנות דרכם עוד בקבוק ויסקי ("כדי שלא יחסר"), יצטרכו לעדכן את התחזית הכלכלית קדימה.

הדעיכה של הבריאות הגופנית שהביאו איתם השנים הייתה קשה לך, ועם זאת, התמודדת איתה באופן מעורר השראה. למשל, שנים היית הולך לים לשחות. כשזה כבר נהיה קשה – נכנסת להליכה במים. כשזה כבר נהיה קשה – הלכת על החוף. כשזה כבר נהיה קשה – הלכת מסביב לקלנועית. וכשזה כבר נהיה קשה – נשארת לשבת מול נוף הים, נהנה מאור השמש. היית מספר לי שגם בישיבה מצאת דרכים להפעיל את הגוף, להזיז את הידיים והרגליים, והתייעצת מה עוד אפשר לעשות. כך גם כשהשמיעה והראייה התמעטו להן – אתה מצאת דרך להמשיך לקרוא, לשמוע, ללמוד ולהרחיב את הדעת.

בשנה האחרונה זה כבר נהיה לא פשוט – החולי, העייפות, הכאב. הדעיכה המנטלית הייתה לך קשה במיוחד. דיברת הרבה על המוות ואיתו. וגם על החיים. בצורה כנה ועמוקה.

אני רוצה להקדיש לך את מילות שירו של לאונרד כהן – 'בעומק אלף נשיקות':

The ponies run, the girls are young, the odds are there to beat.

You win a while, and then it's done - Your little winning streak.

And summoned now to deal with your invincible defeat,

You live your life as if it's real A Thousand Kisses Deep.

Confined to sex, we pressed against the limits of the sea.

I saw there were no oceans left for scavengers like me.

I made it to the forward deck. I blessed our remnant fleet

And then consented to be wrecked, A Thousand Kisses Deep.

I'm turning tricks, I'm getting fixed, I'm back on Boogie Street.

I guess they won't exchange the gifts that you were meant to keep.

And quiet is the thought of you, the file on you complete,

Except what we forgot to do, A Thousand Kisses Deep.

And sometimes when the night is slow, the wretched and the meek,

We gather up our hearts and go, A Thousand Kisses Deep.

השארת עליי חותם עמוק, שלעד ילך איתי. גידלת אותי כמו אבא, ועל כך לעולם אהיה אסיר תודה. אהבת את שהם ודורון כל כך. קרנת לראותם במפגשינו השבועיים, וכך גם הם כלפיך. התרגשת מאוד לקראת התינוקת שבדרך.

ועכשיו אנחנו נפרדים.

לאחרונה נזכרתי ביום ההולדת ה־100 שלך, לפני שנה וחצי במועדון החברים. כבר אז הרגשתי שהתחלת להיפרד מאיתנו, גם אם רק במרומז. הקראת לכל המשפחה שבאה פרק מ'פו הדב', ספר שבמידה רבה שיקף את פילוסופיית חייך. זה היה הפרק האחרון, בו כריסטופר רובין נפרד מפו וחבריו, לפני שהוא עוזב בפעם האחרונה. הוא סיפר לפו שהדבר שהוא הכי אוהב לעשות הוא "לא כלום", ושיותר לא יוכל לעשות את זה, כי במקום אליו הוא הולך "הם לא מרשים".

נזכרתי כמה אהבתי לבוא אליך בתור ילד. לטייל איתך, לשחק. לעשות איתך 'כלום'. וזה עבר – התבגרתי, הלכתי לצבא. ללימודים. התחלתי להיות עסוק בעיסוקים שונים. הספר מסתיים במילים: "אבל לכל אשר ילכו וכל אשר יקרה להם בדרך, במקום הקסום ההוא בפסגת היער ישחקו להם תמיד ילד קטן עם דובונו." וגם אצלי, במקום קסום בפנים עוד קיים ילד קטן שמשחק עם סבו. כמה הייתי רוצה לבוא אליך שוב, עוד פעם אחת אחרונה, ולעשות איתך 'כלום'. לשחק קלפים. לדבר. להביא בקבוק ו־2 כוסות מהארון ולשתות קצת יותר מכמה שהתכוונו.

מקווה שתמו מכאוביך, ושאתה אתה עכשיו במקום שלו וטוב.

איתי תישאר תמיד.

אוהב ומתגעגע,

יותם.

- - -

סבא,

אני מחזיק עכשיו כוס וויסקי לכבודך, כי אני חושב שאין דרך יותר מתאימה להיפרד ממך.

בסדרה 'בובספוג' יש שתי דמויות שהיו הולמות אותך – איש הים ונער הפלא.

איש הים – על זה אין בכלל ויכוח. כל חייך היית בים. מחופי ארצות הברית, השירות בחיל הים האמריקאי ועד לבחירה לבוא ולבנות פה את ביתך, ליד הים, במעגן־מיכאל.

נער הפלא, זה הסיפור האמיתי. שובבות הנעורים לא פגה לך, עד השנייה האחרונה. חוש ההומור והשמחה ליוותה אותנו עד לשיחות האחרונות.

בחודשים האחרונים הייתי מגיע אליך באופן תכוף יותר, כי היה לי ברור שזה כבר מתקרב ויש עוד סיפורים שלא שמעתי. ובכל שבוע, בכל ביקור, התפלאתי מחדש. כמה עשית, כמה ראית, עם מה התמודדת ואת התוצר על עמלך הקשה.

השיחות היו משמעותיות לשנינו, ולרוב לוו בכוסית ובמשהו לנשנש ליד. לפעמים שתי כוסות מלאות, ולפעמים רק שלי. אבל החיוך שהיה עולה על הפנים שלך בכל פעם שהרמת את הכוס, והאושר שזה גרם לשנינו, יישארו איתי לתמיד.

בשבועות האחרונים, כשדיברנו, חזרת לדבר הרבה על הציונות שלך. דיברת על הסיבה שבגללה נשארת כאן. על הארץ הזאת. על המדינה הזאת. על הבחירה למרות הקשיים לעלות, ויותר מזה, להישאר ולבנות את המקום הזה.

אז אני רוצה להבטיח לך היום דבר אחד: אנחנו נמשיך. אנחנו, הנכדים שלך, ניקח איתנו את מה שבנית. את המשפחה, את הערכים, את הזיכרונות, וגם את ההבנה שהמקום הזה הוא לא מובן מאליו. אנחנו נמשיך לבנות, להילחם, לשרת ולהגן על מה שבניתם כאן לפנינו.

ואולי בגלל זה אני רוצה לסיים דווקא עם משהו שאתה כל כך אהבת. פו הדב אמר: "איזה מזל שיש לי מישהו שכל כך קשה לי להיפרד ממנו לשלום." ואיזה מזל היה לנו שהיה לנו אותך.

אז סבא, אני מרים אליך את הכוס הזאת.

על 101 שנים.

על המשפחה שהקמת, שתמשיך את הדרך שלך. על הסיפורים.

על המדינה שכל כך האמנת בה. ועל כל מה שעוד ניקח ממך הלאה.

.Drink now, pay later

לחיים, סבא. לכבודך.

טל, שחר ויובל ינאי.

- - -

סבוש,

לא ייאמן שאנחנו עומדים כאן עכשיו. באיזשהו מקום חשבנו שזה לעולם לא יקרה. אז אחרי תחרות מול מלכת אנגליה, שכמובן שגם אותה ניצחת, הגענו לרגע.

תמיד כשהיינו מספרות עליך, ופתאום אומרות שאתה כבר בן מעל 100, אנשים היו בהלם וישר שאלו "הוא עדיין צלול?" ואז היה מגיע החיוך הכי גדול שלנו שאומר שלא רק שאתה צלול, אתה רק משתבח עם השנים. גם בגיל 101 ידעת לספר את הבדיחות הכי מצחיקות, להיות חד כל כך שבקושי עמדנו בקצב ופשוט לגרום לכל מי שסביבך לחייך ולהתמכר לקסם שלך.

בסופ״שים, כשהיינו קטנות היה לנו לו״ז קבוע:

יום שישי ב־19:30 ריצה לחד״א כדי להספיק לאכול כי עוד פעם אנחנו היינו בצופים עד מאוחר ואבא בכדורסל.

20:30 סוגרים את חדר האוכל עם התורנים ויורדים לקפה.

22:00 חמישה מזרנים על הרצפה בסלון, המבוגרים שותים כוס וויסקי לסוף היום ואנחנו עושות שטויות עם איזה מאנץ לילי של לחם עם חמאת בוטנים וריבה.

יום שבת, ארוחת בוקר, תמיד עושים תחרות למי יש את הסלט הכי צבעוני. אחרי זה ים, בריכה ועוד פעם לפינת חי.

לפני שהולכים לשנ״צ דאגת תמיד לקחת אותנו לכלבו לקנות גלידה ולחנות סרטים להביא עוד סרט של 'טום וג׳רי'.

בערך ב־16:00 כולם קמים ומתחילים להתארגן, אבל תמיד אמרת שאי אפשר לצאת בלי כדור גלידה עם סוכריות לפני.

סופ״ש קלאסי בבית הנופש של סבא יחיאל בקיבוץ מעגן מיכאל.

מאז שהיינו קטנות כל פעם מחדש סיפרנו בגאווה על סבא. סבא יחיאל שהיה בנייבי ועלה לארץ מטעמי ציונות. זה היה כמו משפט קבוע שאני אומרת כששואלים אותי על סבא שלי.

סבוש, לפני כשנתיים יצאתי קצונה, בחרתי לחתום לא מעט שנים כדי לשרת את המדינה. אני זוכרת את השיחה שהייתה לי איתך כשהתלבטתי אם לעשות את זה וסיפרת לי עוד פעם את הסיפור שלך ולמה בחרת לעלות לארץ, הזכרת פעם נוספת שזאת המדינה שלנו, שאין לנו מדינה אחרת ושתפקידנו הוא להגן עליה. כל פעם כשהגעתי אלייך עם מדים אמרת לי כמה אתה גאה בי ולפעמים גם בלי שאמרת מילה ידעתי שבחרתי בדבר הנכון.

אין גאה ממני להגיד שאני הנכדה שלך ולשרת כרגע את המדינה, המדינה שפעלת ועבדת כדי להקים.

סבוש, תמיד היית איש שיחה, איש להתייעצות, מי שיספר סיפור של פו הדוב גם בגיל 101 וידאג שכל מסר ומסר בסיפור יעברו עד הסוף. ידעת להקריא את הקטע הנכון בזמן המדויק.

אז סבוש, עכשיו תורך לנוח. אנחנו כאן, שומרים ומבטיחים להישאר תמיד משפחה מגובשת שהולכת אחריך.

אוהבות, בנות ינאי,

נעה, עדי ורוני.

- - -

יותר מ־30 שנה שאנחנו חלק ממשפחת ינאי.

ועד היום אנחנו מוקירות על הקבלה למשפחה, ואיך בבת אחת הרגשנו חלק. אתה מצידך מעריך ותומך בכל עשייה והחלטה, אוהב ונותן לנו תחושה שאנחנו הכי חשובות לך, ואנחנו – מביטות בך בהשתאות, משתדלות לתת אהבה בחזרה ובהתאם, ומבינות למה המשפחה המפוארת שלך כל כך ערכית, כל כך חמה ואוהבת. אתה ורינה בניתם קן לתפארת.

מיד עם הגעתנו, כל אחת בזמנה, נפתח לך הלב – אלינו ולכל הילדים שנולדו לנו. נעה נולדה כשהיית בן 72 – לא סבא צעיר במיוחד... אבל, ופה יש אבל גדול, נפעמנו מאיזה סבא למופת אתה לבנות ולבנים. כמה זמן השקעת בכל אחד ואחת, כמה סבלנות הייתה לך לכל גיל ואיך ידעת לשזור וליצור קשר אישי עם גדולים כקטנים ואפילו עם דורון של יותם. אין מי שנמצא בקהל הזה וזכה להכיר אותך שלא יודע להגיד עליך כמה מיוחד אתה ולפחות דבר אחד עליך שהיית משמעותי עבורו. זה אחד מהסודות שלך לחיים ארוכים וטובים: ליהנות מכל הגילים כאילו אתה בן גילם. להתחבר לאנשים מהלב. והנה עוד כמה סודות שחלקת איתנו מעת לעת: 

שלושה דברים שאתה אוהב במיוחד – שלושה אפים (F’s) שלך: Family, Food, Flowers. אנחנו היינו ה־Family, תמיד עם Food בצורת שרימפס, פאי לימון, פאי תפוחים, סטייק טוב או פרגית מטובלת היטב, והשתדלנו גם להביא כFlowers. דברים פשוטים שמסכמים מה באמת חשוב. התבוננת בפרח או בעץ שמול החלון בבית ודמיינת טבע. לימדת את כולנו לטייל ואת החשיבות של הטיול – בעיקר בחו״ל. אין מקום שלא היית בו או סיפרת עליו.

סוד נוסף היה סוד די גלוי שנפעמנו ממנו עד בלי די. בעוד שאר בני גילך, ואף צעירים ממך, נטשו את המרוץ הדיגיטלי, אתה לא הפסקת ללמוד: השתלטת בנמרצות על האינטרנט, ואז על המייל ואחר כך על הוואטסאפ (שמעתם על סבא בן כמעט 102 ששולח הודעות קוליות?) ואז גילית שאפשר לדבר גם עם צ׳ט ג׳י־פי־טי. אתה פלא – אין דבר שקרה ולא הפך לחלק ממך.

והסוד האחרון שלך לחיים טובים: הולך כל יום לים. את המנהג הזה קיימת עד לפני כחודש, ואולי אפילו פחות... רק לראות את הגלים, לשמוע את הקולות ולהתבונן בציפורים.

הרווחנו. הרווחנו אותך לעוד כל כך הרבה שנים. כל כך הרבה פעמים היו לנו אזעקות שווא בהן חשבנו שהגיע הרגע, ואוהב חיים שכמותך החליט שעוד לא. קראנו לך עוף החול – מי שדבר לא יכריע אותו. ואכן דבר לא הכריע אותך. החלטת שדי ויצאת לדרכך.

סבא-אבא יחיאל, אנחנו אוהבות אותך אהבת אמת, מהלב, כאילו היינו בנותיך, וגאות להיות חלק מכל הטוב שהבאת לעולם ומכל הטוב שהשארת אחריך.

מיכל ומרב (הכלות).

- - -