פַּעַם,

אוּלַי אוּכַל

אַךְ עַכְשָׁו אֵינֶנִּי יְכוֹלָה;

לֹא לִדְהֹר בַּמִּדְרוֹן עִם הָרוּחַ,

לֹא לִסְעֹר עִם הַיָּם וְלִשְׁקֹט,

לֹא לִבְכּוֹת אֶת טִפּוֹת הַגֶּשֶׁם,

לֹא לָחוּשׁ בַּזְּרִיחָה וְלִכְבּוֹת עִם הַלַּיְלָה,

לֹא לַעֲמֹד עִקֶשֶׂת מוּל הַסַּעַר,

לֹא לִזְרֹם עִם חִלּוּפֵי הָעוֹנוֹת,

לֹא לָחוּשׁ בִּזְמַן רוֹשֵׁם הַרְבֵּה עַכְשָׁוִים,

כְּמוֹ שֶׁיָּדַעְתִּי בְּיַלְדוּתִי.

לֹא לֶאֱהֹב.

מאת סמדר חלמיש ז"ל

- - -

סמדר נולדה במעגן־מיכאל ב־26 בינואר 1953. שני הוריה, חוה וג'ו, היו ממייסדי הקיבוץ. היא גדלה בגן ג' ולאחר מכן בכיתת 'עוגן'.

סמדר הייתה ילדה מיוחדת ויוצאת־דופן ולאחר שירותה הצבאי אובחנה במחלת הסכיזופרניה, עמה התמודדה כל חייה. מעולם לא נישאה ולא היו לה ילדים משלה. היה חשוב לה לעבוד והשתלב ולכן הקפידה, ככל יכולתה, לעבוד בהרכבה ב'פלסאון'.

סמדר הייתה רגישה ובעלת נפש של אומנית. אהבה ליצור בידיה, לתפור בובות ולפסל, וגם עסקה בכתיבת שירה ופרוזה שראו אור בכתב בשלושת ספריה: 'שולי היום', 'שישה סיפורים בשבעה ימים', 'דרך אכפת'. יצירותיה נגעו בטבע, באהבה ובכאב.

בשנותיה האחרונות, ליוו את סמדר מלוות חסודות מהקיבוץ: שלומית ישובי, שרה מידן וחן בר. זמן קצר לאחר מות אימנו, חוה, במאי 2024, התגלתה אצלה מחלת הסרטן. בעוז ובנחישות, סמדר צלחה את כל הבדיקות והטיפולים ונראה היה שניצחה את המחלה. אך לפני כחצי שנה, חזרה המחלה ביתר שאת והכריעה אותה.

סמדר כתבה מחזה לתיאטרון בובות ויצרה בובות מריונטה. היא חלמה להציג את המחזה בגנים ובפעוטונים, אך לא עמד לה כוחה. בהברקה של שחר ורד, הבובות צולמו לסצנות מהתסריט ואלי קישקה הפיק סרט על פי המחזה אותו כתבה ועליו חלמה. בבית החולים, מספר שבועות לפני שנפטרה, הוצע לה לצפות בחלק מהמחזה המצולם וענתה שהיא מעדיפה לראות אותו בבית, כי לאחר שתצפה בו, היא בוודאי תמות. סמדר זכתה לצפות בסרט וזה שימח אותה מאוד.

חייה של סמדר לא היו פשוטים. החזיונות בראשה הדירו את מנוחתה. היו לה תקופות טובות יותר ותקופות קשות מאוד. ולמרות כל זאת, היא אמרה שהיא אוהבת את החיים ותמיד המשיכה לדמיין עוד ועוד יצירות.

נזכור את סמדר כילדה רגישה, בעלת לב טוב, חוש הומור, אומץ, יצירתיות, חריפות שכל ומילה.

נוחי בשלום סמדר ואולי עכשיו תבוא נפשך אל המנוחה והנחלה.

רחלי ואסף.

- - -

לסמדר אחותי

תודה שנתת לי לעשות איתך שלום ונתת לי לאהוב אותך.

לכי לשלום אל שער העולם

לכי בבטחה אך לא בחיפזון.

שם בשער העולם תמצאי שלווה צדק מרחב.

הגוף ישיל קליפתו.

אז תוכלי לפרוש את כנפיך היפות אל החופש המוחלט.

החופש המוחלט מפחיד,

אך את תביאי איתך את תפילות האוהבים שיעזרו לך לעבור בשער.

לכי לשלום אל שער העולם.

אני אתגעגע ואחשוב עליך.

האירי לי את הדרך כשאבוא.

לכי לשלום אחות בכורה.

- - -

סמדרי, סמדרית אהובה

אני נפרדת ממך היום ומשחררת אותך מסבלי הגוף החולה, לעולמות של מעלה שהיינו מדברות בהם הרבה. היו לנו המון שנים של יחד, בהן היית מגיעה לסדנת היצירה ויוצרת בידי הזהב שלך, שעברו בגנים מסבתא זובלזון אל אמא חוה ואלייך. מלאכות יד שונות מקסימות, ובליוויה של שרה בהרב היית מציגה אותן בוויטרינה וחברים יכלו לבחור מעבודותייך.

גיליתי בך חברה חכמה ועמוקה לשיח, עם חוש הומור משובח, ונוצרה בינינו קרבת נפש, עם ולמרות כל המורכבות של מחלת הנפש שליוותה ברקע על כל תנודותיה... כל כך היה לך חשוב להרגיש חלק שווה בקהילה שלנו וששעות העבודה אצלי ייחשבו כשעות עבודה.

בשנים האחרונות הקדשת את זמנך למימוש חלום: לכתוב הצגת תיאטרון לילדים ושהילדים יציגו אותה. שם ההצגה: 'אהבת הלב'. כתבת את הסיפור, הכנת את בובות התיאטרון על פי הדמויות שבסיפור ובנית את התפאורה בעזרתי ובעזרת אחיך אסף.

החלום שלך התממש בעצם רק כשחלית בסרטן הארור אחרי מותה של אימך, שהייתה מחוברת אלייך, ועברת להיות תחת טיפולה וסמכותה של שחר ורד ב'בית כרמל'. כשאת גרה בדירתך החדשה בסמוך. שחר הגתה רעיון מקסים – להפוך את ההצגה לסרטון וידאו. יחד עם אלי קישקה, שהתגייס למשימה בכל מעודו, ושרון פורטוגלי נוצרו שני פרקים שכבר הספקת לראותם. ידעת שאת משאירה אחריך את ההצגה היפה והמיוחדת, עם המסר של אהבת אנוש וקשר לקהילה, שכל כך רצית להרגיש חלק משמעותי בתוכה.

היי שלום סמדרית יקרה לי, ונתראה לנו בהמשך...

ימי.

- - -

מילים לזכרה של סמדר חלמיש

בקיבוץ של פעם בודדים היו האנשים

שכתבו שירה באופן גלוי ומופגן

מבלי להסתיר את הדפים עמוק במגירה,

ומבלי להתנצל על עובדת היותם

אנשים חשופים ורכי־לבב.

סמדר הייתה אחת מהם

מתהלכת מהורהרת בעולמה,

דמות חידתית שעוררה את סקרנותי.

ספר השירים שלה עמד על המדף בבית הוריי.

אחר הצוהריים אחד פתחתי וקראתי, הייתי מוקסמת

משלל הרגשות שהיו מונחים על הדף כפשוטם.

כנערה צעירה לא הבנתי את הרעיונות העמוקים

אך יכולתי לחוש במשהו אחר, יוצא דופן, יקר־ערך

משהו שביום־יום לא מדברים עליו.

סמדר דיברה שירה בטבעיות, זאת הייתה שפתה.

ערב אחד בדרך לחדר אוכל פגשתי אותה

ואמרתי בעיניים מושפלות:

"השירים שלך מאוד יפים, הייתי רוצה לכתוב כאלו"

היא הזמינה אותי לחדרה בשכונת הכדורסל

והקריאה שירים שעדיין לא פרסמה

כשסיימה שאלה: "מה דעתך?"

לא זוכרת מה עניתי, זוכרת רק שמאותו הערב

נכרתה בינינו ברית חרישית. ברית בין שניים

החולקים אמונה משותפת במשהו בלתי נראה כמו הרוח

משהו נקי ולא נגוע, כמעט קדוש

משהו המנשב בינינו בחצאית פרחונית

מתנופף ונרעד, נכסף עד כאב לעולם

שכולו אך טוב שלם ומוגמר

כמו שהיית את, סמדר...

יהי זכרך מבורך

בידידות עתיקת יומין

עדן

- - -

כְּלוּם אֵינֶנִּי רוּחַ

הַנּוֹשֶׁבֶת וְזוֹרֶמֶת וְחוֹלֶפֶת?

כְּלוּם אֵינֶנִּי נָהַר?

כְּלוּם אֵינֶנִּי הַר

נִכְסֶפֶת לַשָּׁוְא אֶל הַגְּבָהִים;

כְּלוּם אֵינֶנִּי בַּיִת,

בּוֹ בּוֹעֶרֶת אָח, מוּכָן הַכַּר;

כְּלוּם אֵינֶנִּי עֵץ,

שֶׁאֶת צִפֳּרָיו אֵלָיו אָסַף,

בְּבוֹא אָבִיב, כְּדֵי שֶׁיִּזָּכֵר בָּהֶם,

בְּבוֹא הַסְּתָו,

וְיַרְקוּתוֹ חוֹלֶפֶת.

כְּלוּם אֵינֶנִּי יוֹנָה,

שֶׁחוֹזֶרֶת שׁוּב וָשׁוּב לְקֵן יָשֵׁן,

וְלַשָּׁוְא,

(כְּמוֹ זֹאת שֶׁהָיְתָה בְּחַלּוֹנִי)

כְּלוּם אֵינֶנִּי גַּם אֵשׁ

הַשּׁוֹמֶרֶת בַּנִּיצוֹץ בְּעֵרָתָהּ

כְּדֵי שֶׁיִּזְכְּרוּ חֻמָּהּ

עֵת כָּבְתָה.

מאת סמדר חלמיש ז"ל