קורות חיים רותי קיטאי

אימא נולדה בשנת 1928, במשפחה ציונית בעיר הנובר שבגרמניה, לאחר שתי אחיות ואח: פנינה, זאב וחנה. הם היו משפחה חילונית ואמידה שחגגה את כל החגים היהודים. הייתה לה ילדות מאושרת. היא סיפרה שהם גרו בבית בעל שלוש קומות בקצה השכונה, ולידם היה שדה של תות שדה. שם הם היו משחקים ואוכלים תותים.

ב־1935, בגלל חוקי הגזע, חיסל אביה הנס את עסקיו והקים את המשרד הארץ ישראלי שסיפק רישיונות עלייה לארץ. אימא סיפרה שהיא זוכרת איך הם הלכו ברחובות והרגישו שהיהודים לא רצויים.

בשנת 1938 בליל הבדולח עצרו את אבא שלה והעבירו אותו למחנה מעצר. אימא שלה, גרטרוד, בתושייה רבה, הצליחה להשיג רישיון עלייה לכולם. על סמך זה שוחרר אביה מהר מאוד מהמחנה והם עלו לארץ.

ההתחלה בארץ הייתה קשה, אביה לא יכול היה לעבוד כעורך דין, והוא עבד בעבודות מזדמנות. הם שכרו חדר אצל משפחה בנוה שאנן בחיפה. את אימא, שהייתה בת 11, ואת אחותה חנה שלחו ליוקנעם המושבה. היא הייתה שם שנתיים ונשארה שנים רבות בקשר עם בטי ופריץ לוינגר, המשפחה שקיבלה אותה.

לאחר מכן אימא הצטרפה לעליית הנוער, למדה שנתיים בפנימייה בתלפיות בירושלים, בגיל 15 עברה להכשרה בעין גב, משם הם הצטרפו כקבוצת נוער ב' לגרעין הצופים בפרדס חנה. את אבא חנוך היא הכירה שם, תוך כדי עבודה בשדה העגבניות. 

עם קבוצת הצופים הם עברו לרחובות להפעיל את מכון איילון, מכון סודי לייצור נשק בשביל ההגנה. אימא עבדה שם במעמקי האדמה ועד היום מונצחת בתמונות רבות שנמצאות במוזאון המכון.

בשנת 1949, לאחר קום המדינה, עברו עם כל הקבוצה והקימו את קיבוץ מעגן־מיכאל. 

אימא עבדה בחקלאות שנים רבות, בהתחלה במכוורת, ולאחר מכן בפרדס. לאחר מכן ניהלה את חדר האוכל, עבדה במחלקת בקרת איכות בצורון ובהמשך בפלסאון. גם כשיצאה לפנסיה היא המשיכה לעבוד עבור פלסאון במועדון הורים עד לפני כמה חודשים.

לאימא ואבא נולדו ארבעה ילדים, הם אימצו לביתם את אסתר שקד ולאחר שנים גם את אביבה אחותה. לאחר פטירת אחותה של אימא, חנה, הם פתחו את ביתם לנכדותיה של חנה, שעלו לארץ והיו באולפן בקיבוץ. 

אימא חיתה חיים משמעותיים וארוכים, בזוגיות טובה עם אבא עד למותו לפני 7 שנים. אימא השכילה ליצור בית נעים ומכיל לכולנו: אסתר, אודי, תמר, נורית ואסנת ובמיוחד לנכדים ולנינים. 

אנחנו רוצים להודות למערך הגיל השלישי ולצוות מועדון בצוותא, לצוות המרפאה, לוועדת אבלות ולכל מי שליווה את אימא ואותנו בתקופה האחרונה.

תודה מיוחדת למישל היקרה שטיפלה במסירות באימא במשך שבע שנים. זכינו בך ואנו מודים לך מעומק הלב. אוהבים אותך!


___________

 
אמא יקרה ואהובה!

את שוב עם אבא, חוגגת את היחד שלכם, באמונה שלמה וברורה שאין כמו חנוך! 

יצרת את חייך באמונה בדרכך, בעבודה קשה, בדוגמה אישית ובאמונה שלמה בטוב הסובב אותך. ידעת להכיל ולתת הרגשת בית לכולנו, ובמיוחד לנכדים ששמחו להגיע ולהתפנק אצלך. 

לימדת אותי שאפשר לקבל ולחיות את החיים גם בתקופות קשות בצורה מכבדת ומכובדת. תודה שאפשרת לנו ולמישל לעזור לך ולעטוף אותך באהבה. בימים האחרונים כשהחזקת את ידי, הרגשתי שאת אומרת שטוב לך ומספיק ואת מאפשרת לנו לשחרר אותך לדרכך. 

את האהבה שלך לעבודת האדמה, כנראה ניתן לייחס לתקופה שהיית מאומצת אצל משפחת לוינגר במושבה החקלאית יוקנעם. אני זוכר את הנסיעות שלי כילד לביקורים אצל המשפחה ביוקנעם, ואיך החזרת לה אהבה שמבחינתי הפכה גם אותם למעין סבא וסבתא. בהמשך סגרת מעגל כאשר אימצתם למשפחתנו את אסתר, שהצטרפה בכיתה ב' לכיתת שיבולת, שבה גם עבדת כמטפלת. יותר מאוחר הצטרפה גם אביבה, אחותה של אסתר, למשפחה.

בעין גב בהכשרה לקיבוץ עבדת בענף הנוי ומשם זכינו אנחנו בגינה לתפארת אשר טיפחת בכל השנים באהבה.

אמא, מדהימה בעיניי העשייה שלך לאורך השנים בקיבוץ. כנערה צעירה לקחת אחריות להקים את ענף המכוורת. יצאת לבדך לבית השיטה, שם במשך מספר חודשים עבדת ולמדת את רזי המקצוע. אמרת שזכורה לך הבדידות מהקבוצה וגם היחס החם שזכית לו מצוות העובדים בבית השיטה. הצטרפת כאישה יחידה לצוות הפרדס, שם טיפחת את ענף הדבורים והיית בודקת המזיקים של הפרדס, שבאותה התקופה היה ענף מרכזי. זכור לי כילד היחס החם והערכה של הצוות, אשר כלל גם את מוסא ועבדאללה מפרדיס, לעבודתך המקצועית, ואת התרומה שלך לאווירה הטובה בצוות, שעבד באזור מרוחק מהקיבוץ ולכן גם זכורות לי הארוחות המשותפות והביקורים בפרדיס אצל עבדאללה. זוכר את הנסיעות עם אמא להחליף מלכות דבורים, זוכר כילד את הריצה שלי בפרדס כאשר כל הדבורים אחריי! כנראה מאז אני אוהב מאוד דבש איכותי. שנים אחר כך עוד זכינו לאכול את הדבש של אמא.

אמא, תודה שהראית לי איך אפשר פשוט לחיות את החיים ולעשות טוב ולראות טוב, גם כשהמציאות מורכבת. 
תודה שתמיד האמנת בי ותמיד תמכת ועזרת לי ככל יכולתך, חיבוק של אהבה לדרכך החדשה.
תודה שוב שבתקופה האחרונה קיבלת בשמחה את העזרה שיכולתי לתת לך.
אני נפרד ממך שלם וחזק בזכותך!
נשתדל למצוא את הדרך הנכונה להמשיך ולטפח את המשפחה המורחבת הנפלאה שלך.

היי שלום אמא,
אודי.

___________

 
אימא אהובה,

עזבת את העולם שלנו בשקט וללא כאב, מוקפת במשפחתך האוהבת.
זו זכות גדולה לחיות כך, מוקפת ילדים, נכדים ונינים. זכינו ללוות אותך עד גיל 98 כמעט.

כשאני חושבת עלייך אני נזכרת בילדה קטנה בת 11 בגרמניה של שנות ה־30, שנאלצה להיפרד מכל מה שהכירה, להגר לפלשתינה, להסתגל לשפה חדשה, לתרבות שונה וגם להיפרד מהוריה בגלל קשיי הקיום עם ההגעה לארץ.

כל חייך היית עצמאית. זכית לזוגיות מיוחדת עם אבא ולאהבה גדולה. 
אני זוכרת את הטיולים הרבים שלנו, מחפשות אחר פרחים שהכרנו מרביעיות הקלפים, את המאכלים הפשוטים והטעימים שהכנת לנו: צ'יפס עם ביצת עין, פרוסות חלה עם גבינה צהובה, עגבנייה וזיתים בטוסטר ואת עוגת הטורט עם חתיכות השוקולד, שאותן היינו שולפים ואוכלים כשלא הסתכלת... 

הבית שלכם, שלך ושל אבא, היה צומת מרכזי לכל המשפחה, מקום נדיב, מקבל ואוהב ללא חשבון שבו הרגשנו תמיד רצויים. היית מפנקת את הנכדים, והעוגות שלך היו טעימות במיוחד. 
עד היום המאכלים האהובים על הילדים שלי הם הבורקס ופשטידת הפטריות של סבתא רותי, שהיית מכינה לכל אירוע משפחתי.

זכיתי להיות בת שלך. 
למדתי ממך את חשיבותם של חיים בפשטות, בהגינות ובצניעות, חשיבות העשייה וההליכה לפי אמת פנימית, והידיעה שצריך לעשות דברים משמעותיים עם הזמן הפנוי. 
קיבלתי ממך את האהבה לפרחים ולטיולים, את טיפוח הגינה וחשיבות הקשרים והמפגשים המשפחתיים. 

כמה מחמאות שמעתי עליך – על החריצות, ההתמדה וההקפדה שלך על כל פרט ופרט. הקשר בינך לבין אבא היה דוגמה לזוגיות מכבדת ושוויונית, עם הרבה אהבה ומסירות. את ואבא הייתם מחלוצי ומקימי המדינה, דור אמיץ ונחוש שיצר את הבלתי אפשרי.
אני מתנצלת על מה שקורה עכשיו במדינה שלנו ומקווה שנהיה ראויים למפעל החיים שלכם!

אימא יקרה, אני מקווה שאבא מחכה לך 'שם למעלה' – לנערה שלו ששמה רותי כחולת העיניים.

אוהבת,
נורית.

___________

 
סבתא,

בשקט שלך, במבט הכחול והנעים, בחיבוק, בקול שלך שאומר את השם שלי – עמיתוש, ובמגע של היד שלך על הלחי, היה לי ברור שהרגעים האלו איתך בטוחים ופשוטים וטובים.
את בית עבורי ועבור משפחה גדולה, בריאה ו-נורמאלית (כמו שאבא שלי תמיד דואג לציין).

אני לוקחת איתי את הליטופים שלך על הגב עד שהייתי נרדמת, אותך שרה בקול גבוה שירים שהכרתי, וגם כאלו שהיו בתרבות של הקיבוץ ותמיד היה קצת קשה להצטרף, את העוגות הנהדרות, רגעים של אבטיח עם חול בחוף הים, את הפרחים, ואת הבית שלך ושל סבא, שהוא עבור כולנו הבית במעגן־מיכאל, כצידה לדרך, בחיים המתעתעים, וחסרי הוודאות האלו.
כסימן לזה שאפשר כל הזמן ליצור בשקט, רגעים שעכשיו מרגישים כרגעים של אושר ואז היו פשוט היומיום.

אוהבת אותך,
ושמחה שהלכת בדרך שלך גם בחיים וגם במוות,
עמית.

___________

 
סבתוש שלי, 

זכיתי. זכיתי שהיית סבתא שלי. זכיתי לעבור ילדות כשאת הסבתא שלי. אני זוכרת שכשהייתי קטנה, רק חיכיתי לקיץ, לחופש הגדול, כדי לבוא אליכם לכמה ימים, לבד או עם האחים או לבוא אליכם עם חברים. כמה הייתי גאה בזה שאתם הסבים שלי. ידעתי שתמיד הבית שלכם פתוח, לכל מי שרק ירצה. זה דבר מיוחד שהיום אני מבינה עד כמה הוא מתנה בחיים האלה. סבתא, עשינו כל כך הרבה דברים ביחד, אבל אין ספק שאת האהבה שלי לאפייה גיליתי בזכותך. את החלטת שאת צריכה ללמד אותי הכול. היית מסבירה לי את כל הטריקים שלך לעוגות, לבורקסים, כמעט כל פעם שהייתי מגיעה אליכם היינו אופות משהו ביחד, ותמיד הקפדת איתי על הפרטים הקטנים כדי שלא אפספס, ושיצא בדיוק כמו שצריך. עד היום כשאני אופה ובאמת נהנית מזה, את איתי במחשבות. 

זכיתי שליווית אותי בחתונה שלי, שרקדת בחתונה שלי, עומדת, זקופה, בזכות עצמך. אני זוכרת שכשהגעת לחתונה, התחלתי לבכות. כל כך התרגשתי שאת שם, הבנתי עד כמה זה לא מובן מאליו שהיית שם איתנו בפשטות ושמחה אמיתית. 

כל כך שמחה שזכית להכיר את אלומה, היא רואה בך סבתא, הרגישה אצלך בבית, ידעה שזה מקום בטוח ותמיד אהבה לבוא אלייך. בתקופה האחרונה, כשכל פעם מחדש עשיתי לך היכרות עם אלומה, כל כך התלהבת והתרגשת שהבנתי שגם בזה יש מתנה. ראיתי שזה עושה לך טוב שהיא באה, שהיא מכניסה חיים ילדיים לבית שלך ולנפש שלך. אלומה ישר הייתה ניגשת לפינת המשחקים שיש אצלך ואת היית אומרת בחיוך והפתעה: "היא מרגישה פה בבית, היא יודעת בדיוק איפה המשחקים נמצאים." 

סבתא יקרה ואהובה, את אדם מיוחד כל כך. העוצמה שיש בך, האצילות, העדינות, השקט שלך, החריצות שלך לימדו אותי המון במהלך החיים, ובטוחה שתמשיכי ללוות אותי בהמשך חיי. 

המציאות שאנחנו חיים בה בתקופה האחרונה כל כך סוערת ומורכבת ואת והבית שלך במעגן־מיכאל הייתם בה איזו יציבות איתנה ובטוחה, ומקום שתמיד נעים וטוב לעבור בו. אמן שבקרוב המצב גם פה יירגע ונוכל לגדל פה את הילדים שלנו בפשטות ובנחת. 

סבתוש שלי, עכשיו את יכולה לנוח עם סבא. אין ספק שעשית פה המון בחייך, עבור המדינה, עבור הקיבוץ ועבורנו בני המשפחה.

את תחסרי לי כל כך, את תהיי בליבי תמיד, אוהבת אותך מאוד מאוד, 

נכדתך עפר.