כואב ביותר.

רינה אשתי האהובה והיקרה. זה לא נתפס שביום כזה קשה אנו נפרדים ממך לנצח. אימא לאביעד היקר וטוב הלב, אימא לנופר אשת החייל הטובה והיקרה, לאח יואב המסור והמקסים ולגלעד היקר מכל. 

כיצד אוכל לומר רינה - רינוש בלשון עבר, זה לא נתפס לי ולמשפחתי היקרה מכל שאנו מובילים אותך לדרכך האחרונה, פה בבית שבו נולדת, שכה אהבת, מעגן־מיכאל. 

50 שנה היינו נשואים ומאושרים, לטוב ולרע. בחיינו היו לנו שנים של אושר רב, וגם שנים שעברנו משברים קשים. אבל בעזרת אמונה ואהבה התגברנו וניצחנו. והיה לנו אור של אושר ושמחה. 

רינה, היית כולך נתינה ואהבה לזולת בטוב ליבך. אני לא אשכח את יציאתך לעבודה. בכל מקום שעבדת תמיד היה לך חשוב ביותר להתאפר, להתלבש בבגדים שאהבת. תמיד זהרת למרחקים. 

ואז ביום שישי בלילה לפני שבעה חודשים נסענו בדחיפות לבית החולים, ולאחר עשרה ימים הסתברה לכולנו האמת המרה, המחלה הארורה ביותר פגעה בגופה של רינה. לא אשכח לעולם שכאשר היינו לבד אמרת לי "אפי תציל אותי, אני רוצה להמשיך להיות אתכם ובפרט להיות עם יולי וברי נכדי". נחנקתי מבכי והבטחתי שאני, נופר, יואב, גלעד ואביעד נציל אותך רינה, ואת חייבת להיות גיבורה, זהו מסע קשה ביותר. 
וכך היה. 12 טיפולים קשים ביותר עברת. עברנו מבית חולים לבית חולים. התקווה והאמונה תמיד הייתה בליבנו, עד החודש האחרון, כשהיית בבית החולים וביקשת בלחש לחזור לביתך. לבית כרמל, לנוח, להתחזק ולישון עד קביעת המועד לניתוח. אבל המחלה המשיכה לכרסם בך, ושוב בלחש אמרת "אני עייפה ביותר, מספיק". ולקראת חג פורים יולי וברי המתוקים התחפשו ובאו לראותך. ולא נשכח את החיוך והאושר האחרון שהיה בך.

רינה, נוחי על משכבך בשלום, הסתיימו הייסורים והכאבים מלאכית שלנו. 

בשמי ובשם משפחתי היקרה, ברצוני להודות מכל ליבי לצוות המרפאה על הטיפול המסור ברינה, ובפרט לד"ר ליב שדמי המסורה והמקסימה שדאגה לכל צרכיה של רינה וליוותה אותנו במשך שבעה חודשים. וכן, לאהובה  אטינגר הטובה והמקסימה שעודדה ותמכה בנו עד יומה האחרון של רינה. לצוות בית כרמל המסורים – תבורכו. לשחר ורד המסורה שדאגה לנו, ועם כל המורכבות, תמיד הייתה אוזן קשבת ועודדה – תבורכי. 

ולכם, החברות והחברים שבאתם ללוות את רינה בדרכה האחרונה, בשמי ובשם המשפחה, 
תודה ותבורכו. 
בריאות ואושר לכולנו,

אפי. 



----------------------



אמא

אימוש שלי
הגיע הזמן להיפרד וזה כל כך כואב.

כשהתחלנו את המסע המטלטל הזה, ידעתי שזאת ההתחלה של הסוף ובכל זאת יצאנו לדרך בתקווה ואמונה גדולה והחלטה ברורה שנעשה הכול, הכול ומעבר בשבילך, שתרגישי טוב, שתחלימי, שתהיי איתנו עוד.

זה היה מסע מאוד קשה אך היה בו גם המון חסד.
תודה שנתת לי את הזכות ללוות אותך בו.
ללטף את פנייך ולנשק כשקשה, ולתת לך יד לאורך כל הדרך.

את היית גיבורה אמיתית,
וגם אני.
זאת הייתה המלחמה הקשה בחיינו וניצחנו בה כי עברנו אותה יחד.

לא תמיד היה לך קל בחיים, אבל תמיד ידעת לקום ולהתרומם, ואם הייתי צריכה אותך את מיד היית מתייצבת ואוספת את כל כוחותייך למעני.
אני מאושרת שזכית להכיר את הנכדים, לבלות איתם, לגדול איתם ולגדול איתי יחד. 
הם זכו בסבתא חמה ומפנקת, אוהבת ללא גבולות, בדיוק באותה הדרך שבה אני זכיתי בך כאימא.
תודה שאפשרת לנו לחגוג ליולי יום הולדת לפני שהלכת, וגם לך.
הם לנצח יהיו שלך ואת, ״תה תה״ שלהם.

אני מקווה שאת כבר בדרך לפגוש את סבא וסבתא.
אני מדמיינת אתכם מתחבקים ושומרים עלינו מלמעלה.

בשבוע האחרון שלך,
כשאנחנו בימי מלחמה,
בדיוק בזמן בו נכנסת לשנת המלאכים שלך בבית כרמל
אנחנו עברנו לישון אצלך בבית, בחדר שלך, במיטה שלך.
יש משהו מאוד חזק בין נשמות
ואני מבטיחה לך שאפקח את עיניי
רק תבואי.

סליחה אימא שלי 
ותודה. 
אני אוהבת אותך הכי בעולם 
תמיד.

נופי.

----------------------

לרינוש אהובתי!

קיבלתי הבוקר את הידיעה על מותך. 
שוכבת במיטה חולה מאוד, הטלפון מצלצל מוקדם ואהרון על הקו מודיע לי שרינה הלכה לעולמה. לרגע קפאתי במיטה, לא רציתי להאמין. ידעתי שמצבך לא טוב אבל לא האמנתי שכל כך מהר. 

איך מעכלים שכך את נעלמת מחיי אחרי 50 שנות חברות הדוקה וזיכרונות רבים משותפים. של צחוקים, בילויים משותפים, וכן, גם של בכי וסודות כמוסים שרק שתינו בעולם ידענו אחת על השנייה. כל כך הרבה עברנו ב־50 שנה של חברות. הוכחת לא פעם איזו חברה נאמנה היית. 

אהבתי את השיחות איתך, אהבתי את העצות החכמות שלך, וגם את ידעת לשמוע אותי ולהסכים איתי על רוב העצות שלי בקשר לילדים, למשפחה ובקשר אלייך ולבריאותך. 

נפגשנו אצלי או אצלך, וגם במועדון על כוס קפה כל בוקר. גם סתם ככה לקשקש ולרכל היה לי כיף איתך. 
יכולה לכתוב עלייך ועלי ספר שלם, על כל מה שעברנו יחד – את תמיד תישארי חקוקה בליבי כאימא מקסימה, כאישה נאמנה לאפי בעלך האלוף. כסבתא מדהימה לשני נכדייך היפים, שהיית כל כך גאה ומאושרת בהם. כאישה הכי מטופחת בקיבוץ, תמיד אסתטית ויפה. 

עכשיו מתוקה שלי, רינוש שלי, את תחסרי לי מאוד מאוד. הזמן לא פועל לטובתנו וגם ככה קשה והגיל רץ קדימה. ודווקא עכשיו היינו כל כך זקוקות אחת לשנייה, ואין כמו חברות יפה בגילנו המופלג. לכן אני לא מעכלת שזה נגמר, עדיין חושבת שזה סיוט שעוד מעט, עוד שנייה עובר. אבל זה לא, זה באמת ונגמר, וכל כך חבל רינוש. 

אזכור אותך תמיד לטובה ובאהבה רבה, אני וכל משפחתי, היית אהובה על כל המשפחה.

אז רינוש מתוקה, תשמרי עלינו מלמעלה, וסוף סוף תנוחי ותהיי רגועה, הכול יהיה בסדר. מגיע לך לנוח. 

אוהבת אותך הכי בעולם,
חברתך לילי. 

----------------------

רינושים שלי אהובתי

לרגע נדמה שעוד שנייה תגיעי לכאן רכובה על קולנועית עם החיוך הענק שלך
ותגידי שסתם עבדת עלינו ורק רצית לראות מי יגיע...

אין מילים לתאר כמה אני מודה לך על השנים ביחד, מרגע אחד קצר של מפגש אי שם בדיזנגוף סנטר ועד היום. 
על עשרות שיחות וטלפונים וביקורים על קפה אמריקנו וקרואסונים מהבראנץ' של הקיבוץ. 
כשכל הזמן חיכינו שאבא שלי יעשה בייביסיטר על אפי כדי שאני ואת נוכל למדוד תכשיטים ולדבר על מלא דברים. 
וכמובן לרכוש כמויות אדירות של איפור, שאין שום סיכוי שנחיה חיים שלמים כדי לסיים אותן, ואל תדאגי אני עדיין חייבת לך את המסקרה מאיב סאן לורן.
רינוש את חסרה לי כבר עכשיו.

אבל כמו שתמיד אמרתי לך, יש ציפורים חופשיות ויפיפיות כמוך, שפשוט לא נועדו להיות בכלוב,
ואני כל כך שמחה שאת לא סובלת יותר.

תודה לך על חברות נפש ללא תנאים, על הזמנות של איפור, ומדידת שפתונים ובשמים, כשאת תמיד אומרת לי נקרעת מצחוק, "די מיכלי חיים פעם אחת למי אכפת..."

רינושים אהובתי, את תמיד תמיד בליבי
וכך גם תמיד תהיי חלק מהסטודיו שלי שכל כך אהבת לקפוץ ולשבת איתי שעות ולדבר על הכול. 

אלף נשיקות ונתראה שוב ממש בקרוב,
מייקל.

----------------------

רינה חברה היקרה לליבי והאהובה,

הפעם האחרונה שכתבתי מילות פרידה בשבילך, הייתה כשסיימת את עבודתך בפלסאון וערכו לך מסיבת פרידה. הייתה זו פרידה עם התחלה אחרת בעבורך.

הפעם מבחינתי זו פרידה שונה בתכלית מהקודמת ועם סוג של התחלה אחרת... נצחיות הנשמה. מאמינה כי נשמתך שהייתה כה כבדה ברגעייך האחרונים, כשישבתי לצידך להיפרד ממך, יצאה לחופשי מגופך הפיזי ונפטרת מייסורי הגוף שכה היו קשים לך. הנה מתחילה תקופה של יחד אחר שאינו בגשמי אלא ברוחני.
כמה זיכרונות, רגעים, שעות וימים יש לנו יחד, רגעים של צחוק, שמחה, שובבות, ורגעים של חוויות פחות זוהרות, קשיים ועצב. רגעים של יחד משפחתי עם ילדיי ומשפחתי - שלך ושל אפי. 

לא אשכח לעולם את הערב בו אמרתי לך ולאפי "די צריך לנסוע למיון שיבדקו מה קורה..." וברגע אחד כל החיים השתנו לך ולכם... לי היה קשה מאוד לראותך סובלת ומיוסרת במכאובי גוף... 

איך אפשר לסכם בכמה שורות קשר של למעלה מעשרים שנה? אני עוצמת עיניים וחוזרת לרגע ההוא, הפגישה הראשונה שלנו, שהייתה כל כך 'רינה'. את ישבת שם במרפסת, אחרי יום עבודה ב'פלסאון', ובחן הטבעי שלך קראת לעברי: "היי אישה יפה, רציתי לומר לך כמה שאת יפה, מה שמך?" החיוך מאיר העיניים, השובב...
באותו רגע לא ידעתי שזו תחילתה של חברות קרובה. עשרים שנים עברו, והיופי הזה ליווה אותנו בכל פגישה. אצלך האסתטיקה מעולם לא הייתה רק קישוט. הבית המסודר למופת, המראה, הלבוש המוקפד, הטיפוח, התכשיטים שנבחרו בקפידה, הפרחים הטריים והנרות הריחניים – כל אלו היו הדרך שלך להגיד למשפחה ולחברים: "אני אוהבת אתכם, וחשוב לי שיהיה לכם נעים", וגם לך כמובן.

היה בך שילוב נדיר של פשטות וזוהר. יכולנו לשבת יחד, לעלעל בג'ורנלים של נשים או לדבר על ספר רומנטי שקראת, ולצחוק את הצחוק המיוחד שלך – שפישט את כל מורכבות החיים והפך הכול לרגע מזוקק של נחת. 

החיים הרי מורכבים כל כך, מלאים בעבודה קשה ובאתגרים, היו הרבה רגעי עצב, מורדות ותחושות קשות שליוו אותך. אהבתך לים, שמרגיע את מכאובי הלב והנפש, הייתה בעבורך נוף ילדות שעם הגיל היה עבורך עוגן וערגה לימים שחלפו ולא יחזרו. שעות של יחד - קריאה בקלפים ותקשורים שלי שרצית לשמוע, להיאחז במסרים שיטיבו עמך ויכוונו את דרכך. הרבה פעמים נמצאה הפשטות המנחמת: בפינה המעוצבת בטוב טעם, באווירה נעימה רגועה שניסית ליצור בבית, ובחשיבות האינסופית שלך למשפחתך שהייתה מרכז עולמך - נופר גלעד והנכדים, אביעד אפי ויואב - אחיך האהוב עליך.

חברה טובה אף פעם לא באמת עוזבת. היא עוברת לגור בתוך הזיכרונות, בבדיחות הפרטיות שרק שתינו הבנו... אני נפרדת ממך היום, אבל בכל פעם שאראה פרח יפה, בכל פעם שאריח נר דולק, ובכל פעם שאשמע אישה קוראת לחברתה במילה טובה – אני אדע שאת שם. 
בוחרת לסיים בציטוט מתוך 'חופים' של נתן יונתן:
"וכל מה שהיה בינינו – יניח לו הזמן לנו. רק הזיכרון, כמו מפרש לבן, יפליג אל תוך הרוח."

נוחי בשלום, חברה אהובה... 
אפרת דומב.