דוד עתיד, ביוגרפיה

 

אבא נולד בארבע לפנות בוקר, לקור של מינוס ארבעים מעלות ב־2.1.1935 בצפון קזחסטאן. אימו, שרקדה כל הלילה בשביל לחזק את הצירים, קיוותה שבנה ייוולד בנובי גוד, החג הרוסי החשוב ביותר. אך התינוק נולד כמה שעות לאחר חצות. השם 'עתיד' ניתן על ידי הוריו הציונים, אך הוא לא התקבל על ידי השלטונות, וכפשרה הוא קיבל את השם תיאודור (כמחווה להרצל), שהפך ל'טודיק'. הוריו, שרה ומוסיה היו באותה עת פעילים בתנועת החלוץ/דרור שפעלה בהיחבא מהשלטונות ומהאב אלחנן מרוזוב שהיה חסיד חב"ד מקפיד, ומזכירו האישי של הרבי מילובביץ.

 

ששת השנים הראשונות בחייו של אבא היו המאושרות בחייו. באותן שנים היה עם אמא ואבא ולמד בחדר. כבר בגיל ארבע הוא ידע קרוא וכתוב. בגלל איום הפלישה הגרמנית לאוקרינה, ב־1941 החליטה אימו שעליהם לברוח מזרחה ולחצות את נהר הוולגה. משם נדחקו על רכבת שנעה מזרחה. אביו גויס לצבא האדום. בתקופת הנדודים חלו הילדים, והאימהות החליטו שיורדים מהרכבת ומאשפזים את הילדים בבית החולים. כשהבריאו הילדים, רחל דודתו מצאה חדר מרתף לשהות בו בחורף הקר. לפחמי התנור דאג טודיק, שנהג לגנוב אותם מקרונות הרכבת. המשפחה לא קיבלה מכתבים מהאב ולטודיק נאמר, שהוא, המבוגר בחבורה, צריך לשמש כדמות אב. החורף היה קודר וקר אך בשעת לילה מאוחרת נשמעה דפיקה בדלת. האימהות צעקו: ״אין כאן מקום״ אך הקול ענה ״את רגלי אניח מתחתי ואת זנב השועל מעלי.״ ״מוסיה״ קראו האימהות. אביו חזר למספר ימים ושרה אימו הרתה עם הבת דבורה. באביב התחדשו הקרבות, אביו עזב ולא שב עוד. מאוחר יותר התברר שנהרג בקרבות על סטלינגרד.

 

טודיק, ביחד עם אימו, אחיו, דודתו רחל ושתי בנותיה, עבר את שנות המלחמה בבריחה מתמדת מזרחה מקו החזית. אלו היו שנים קשות של התמודדות עם קור עז, רעב ועוני קשה. בסיום המלחמה המשפחה עברה דרך גרמניה ההרוסה ומשם עלתה לארץ והתיישבה בקיבוץ משמרות. למשמרות הזמינה אותן גודה, חברה טובה משנות הגלות ברוסיה. גודה, וסשה אריאל הפכו למשפחתם המאמצת בקיבוץ. בארץ שונה שמו של טודיק לדוד ואת שם משפחתו הוא שינה לעתיד.

 

בקיבוץ דוד הנער בן ה־13 חווה את קשיי הקליטה, אך מהר השתלט על השפה והפך פופולרי. הנער יפה התואר התאהב באיה אריאל היפה, ביתם השנייה של סשה וגודה ואחותם של מאיר אריאל ושרה אריאל, והם הפכו לזוג. הם התחתנו אחרי הצבא ובקיבוץ נולדו להם ארבעה ילדים: רזי, אבי, חן ונעמה.

 

בצבא שירת אבא במחזור הראשון של סיירת צנחנים בפיקודם של מאיר הר ציון ואריאל שרון. באחת מפעולת התגמול של היחידה אבא נפצע קשה בלסתו. במלחמת ששת הימים, הוא נלחם עם גדוד שפרץ לירושלים ונפצע שוב מרסיסי פגז ירדני. בתום המלחמה הוא כתב את השיר 'הייתי נער' שהתפרסם מאוד כשיר של נער מאוהב החוזר מהקרב ופניו הלומות.

 

לאחר השירות הצבאי אבא סיים תואר ראשון בפסיכולוגיה ארגונית באוניברסיטה העברית והיה ממקימי המכון לייעוץ ארגוני של הקיבוצים ביחד עם אורי מרי ז"ל. בשנת 1972 יצאה המשפחה לשליחות של שלוש שנים בבוסטון, ארה״ב. ב־1975 חזרה המשפחה למעגן־מיכאל, בעקבות החברות של דוד ואיה לאורי ורות מרי.

 

במעגן־מיכאל עבד אבא במקומות שונים, בין השאר נבחר למזכיר הקיבוץ בשנת 1989 ולרגל שנת ה־30 לקיבוץ ארגן קבוצות שיח על מהות הקיבוץ, בהן השתתפו מרבית חברי הקיבוץ. אבא היה גם שותף לבניית בריכת השחייה של הקיבוץ כמתנה לחג ה־30. לאחר מכן עבד אבא בנוי, במכון הדגיגים ובפלסאון. בכל אותן שנים אבא היה פעיל מאוד בתנועות המחאה שקמו בארץ, שם הוא הכיר חברים רבים, רובם צעירים ממנו בשנים רבות.

 

אחרי חמישים שנה אבא ניפרד מאמא, אשתו, אך המשיך לאהוב אותה וליווה אותה עד מותה.

 

כל חייו אבא אהב לרקוד, לכתוב, וליצור. ביחוד בתקופות בהן היה בהיי, היה מלא כרימון ביצירה ורוחניות, כתב את ספר השירה, 'שלך רק לדקה', ספר אוטוביוגרפי ותרגם והוציא לאור את ספר המשאות של אימו ואחותה רחל, האחיות מרוזוב.

 

דוד היה מאוד אידיאליסט, אהב מאוד את חיי הקהילה, וחלם על ישראל בה ישררו השלום והאחווה. ביום מותו הוא קם בבוקר כרגיל, התקלח, התגלח, נשכב במיטה ויצא למסע חדש.

 

יהיה זכרו ברוך.

חן, בשם המשפחה.

 

- - - - -

 

אבא,

 

תודה לכל מי שאהב את אבא. בימים האחרונים, באופן קצת מפתיע, הוא דיבר על רצונו לכתוב לעלון הקיבוץ. פיזית זו לא הייתה משימה קלה, ביום שישי שעבר רזי אפילו ניסה לסדר לו תוכנה שתעזור להכתיב. ואני בשיחת הטלפון האחרונה בינינו, בערב לפני לכתו, סיכמנו שאתקשר למחרת ונעבוד על הכתבה יחד.

 

והנה עכשיו נשארנו עם השאלה: מה דויד עתיד רצה להגיד לקהילה רגע לפני מותו?

 

אבא אהב והאמין מאוד בקיבוץ. אבל, קצת בניגוד לנורמה המקובלת, האמין שההגשמה האישית, ולא ההקרבה של חברי הקהילה, היא הדרך קדימה. הוא היה הומניסט, האמין שככל שכל אחת ואחד ימצאו את דרכם כך הקבוצה תתחזק.

 

אז מה הוא רצה לכתוב, אין לי מושג.

ובכל זאת משהו בו אמר לי אל תפחד, תאמין בטוב ולך על זה.

הנה שירו נע ונד:

 

גם אני בן שבט אברהם

אשר עזב אם ואב אלילים ובוסתן

נע ונד, כמו קין לפניו, יחף ומסומן

מתרחק מבלי להבין על מה ולמה

 

מערבות קאזאחסטאן

שם יצאתי לעולם במינוס ארבעים וכמה,

קטן, עלוב, צמוד לחיק אמא חם.

 

אני זוכר מהמסע

סוסים על גדות הוולגה

נופים חולפים בחלון רכבת לילה,

שלג על המסילה.

 

מאז איני מוצא מרגוע

לא במולדת, לא בבית ולא באישה.

אף שמתגעגע, כמה, לגעת בגופה

ולדעת מנוחה מעומק הנשמה.

 

מנסה לזרוע זרע, מילה

לטעת, אך שב לנדוד.

כדור הארץ סובב, סובב תחתי.

 

לעיתים בלילה כשאבן למראשותיי

כמו יעקוב אני עולה קצת בסולם

 

אבי עתיד.

 

- - - - -

 

דוידי, טודינקה, טודיק, טוד, יקר לי.

 

כל כך כואב לי הניתוק ממך,

וכל כך בת מזל, בחיבור הרוחני איתך.

כמה טראומות בראש, בגוף ובנפש עברת...

ובאיזו אבירות את הכול החזקת ונשאת.

 

במפגשים הדו שבועיים שלנו, בשנים האחרונות, עשיתי את המיטב בכדי להקל עליך ולתת לך זמן ריפוי, הבראה ותחזוקה נאותים, שהוכיחו לי, שאכן כך היה. זכיתי בחברות איתך, כבר משנת 1999, ומאז נחרטו בי מלא אירועים שהיינו יחד וששידרנו על אותו גל.

 

זכיתי לטפל בך ולהיות בקרבתך הנעימה, היפה, האלגנטית, החכמה, הטובה והאכפתית כל כך. זכיתי לחיוכים שלך, לנקודת המבט העמוקה, הגבוהה, הרחבה והכל כך נבונה שלך. לטוב הלב, לנדיבות, לצניעות, לנשמה הנפלאה שלך.

תחסר לי טודיק. כל הנעימות, העדינות, הישירות, החיוכים, הרצינות, האנושיות, התבונה, הפתיחות, והרוח החופשיה שלך.

היה שלום חבר שלי,

ותמסור ד״ש שם למעלה...

אהבתי, אוהבת ואוהב תמיד.

 

'פגישה במדבר' – השיר הראשון שהלחנתי בחיי.

ההתגלות שלך, שנגעה לליבי ולשכלי.

 

פגישה במדבר

 

אתה נגלית לי

ליטפת את פניי

היית טוב אלי

פקחת את עיניי

אישרת לי, אותי כמו אותך

נסכת בי, את עצם עוצמתך

 

אתה הקשבת לי ובי הדהד קולך

ובי נפתח המעיין כמו בך

ובי נדלק האור שהוא אורך

והמדבר דיבר ועוצמתו רכה.

 

בערוציו, ברכסיו, באבניו

ברוח הנושאת את חולותיו

בטיפותיו הנדירות, היקרות מפז

בשתיקותיו הארוכות, לא אץ ולא נחפז.

באמינות שלו, במסירותו

בנוכחות שלו, בעצם היותו.

אתה נגלית לי

פקחת את עיני

הערת את ליבי

אל אהבות חיי.

 

תודה על כל הדויד עתיד שהיית.

באהבה רבה,

שרון פורטוגלי.

 

- - - - -

 

הספד לדודי

 

קראתי לך דוידי אתה כינית אותי 'המלאך השומר שלי'. היית לי כאב מורה וחבר נפש קרוב.

 

נפגשנו לראשונה ליד רחבת הריקודים. היית קרוב לגיל שמונים ואני לא הפסקתי להתפעל מהאנרגיות, המרץ, הרוח הטובה והספונטניות שלך, ואמרתי לכולם שאני מאחלת לעצמי להצליח להיות כמוך בגילך. מהר מאוד הבנתי שאני לא היחידה שגילתה אותך, ושיש לך הרבה חברים. הצטרפת אלינו לטיול במדבר עם לינה תחת כיפת השמים, לסדנאות ריקוד, לפסטיבלים ולכל רעיון עם ניחוח של חיות.

 

מהר מאוד נחשפתי גם לעומק שלך לתחומי עניין מרתקים, לחוכמה ולאהבת המילה הכתובה. שוחחנו שעות ארוכות, טיילנו, ראינו סרטים ומופעים והקראנו אחד לשני שירים שכתבנו. הבית שלך תמיד היה פתוח בפני ובפני כל חברייך ברוחב לב ונועם, וכך גם תשומת ליבך. ביתך שקק חיים והיה מקום מפגש צבעוני וחי. ידעת להקשיב ולהיות אמפתי והצחוק השמחה והאור שרו שם תדיר.

 

ואז הגיעו ימים אחרים, ימים אפורים. השקט הזדחל לאיטו ואיתו הגיעו העצב, הקיפאון והסבל. הצבעים התווים, המילים והטעם כמעט נעלמו, אבל אתה נלחמת לחזור לחיות באופן מלא כמו שאהבת. היו ימים שמחשבות קשות חלפו בראשך וכשנבהלתי מיהרת והוספת שלא תעז לגרום לילדיך לחוות את הסבל הכרוך באובדן שכזה, ואני השתכנעתי.

 

איש חזק היית דודי. צלחת משברים ועלית מתהומות רבים ויכולת להם. השארת אחריך שירים נפלאים שאני בטוחה שעוד יתגלו ויתפסו מקום של כבוד כמו שירך 'הייתי נער'. אמרת לי "פעם פזמון ללא מנגינה דינו להישכח".

 

יצאת למסע חדש ללא שום פחד מפניו, אפילו במובן מסוים היית מוכן לקראתו כבר זמן רב, אך הוא בושש לבוא.

דברים רבים חכמים וטובים אמרת לי דוד ואני נוצרת אותם כמו את רוחך.

לעולם תחיה בליבי ובזיכרוני. אוהבת אותך דוידי ושמחה שהספקתי להיפרד ממך.

 

היה שלום,

רחלי.

 

- - - - -

 

המדיטציה / עדן רז כהן

 

(בהוקרת תודה לדוד

שהביא אל חיינו

 את המקום העדין כל כך

 שנקרא 'רוח־האדם')

 

בטבעיות רבה

יכול היה לכתוב

המשך לספר־תהילים

אילו רק היה מאמין

במלכותו של

"השם־יתברך"

משם הגיע,

ומשם יצא

לדרך משלו.

 

דוד היה אדם מאמין

באדיקות ובדבקות

בתהליך!

"תבטחי בתהליך... "

היה חוזר ואומר

כל ביקור ומפגש,

זאת הייתה

ה'מנטרה' שלו.

 

כשמשפחת עתיד

רק הגיעה לקיבוץ

בשנות השבעים,

היא הייתה

חידוש של ממש,

איה דוד וארבעת ילדיהם

תרגלו מדיטציה,

 

מן מילה מסתורית

הקשורה בלחש סודי

בעל שם משונה

הנקרא "מנטרה",

השמועה אמרה

שהגוף מצליח להתעלות

מעל עצמו ולרחף באוויר,

 

האדם הופך

לרוח!

איך יתכן?

ללא מנוף?

ללא משוט?

ללא מפרש?

ללא חבל?

רק על ידי

ישיבה דמומה

לבדך...?

 

"ישיבה דמומה לבדך"

נחשבה באותם הימים

לאות־קלון,

רק מי שאף־אחד

לא רצה להצטרף

לשולחנו בחדר־האוכל,

ישב לבדו בדממה.

 

אך הנה,

לא כך הדבר במדיטציה!

ה'לבד" נחשב למתנה יקרת ערך,

אדם רשאי להקדיש לרוחו

רגע פרטי, רגע...

מה זה "רגע פרטי" ???

בקהילה שכל־כולה יחד !!!

 

דוד ומשפחתו הצליחה

לבלבל את כולנו,

יום אחד עזרתי־עוז

וניגשתי לדוד

כשיצא כהורה־מלווה

לקייטנה, שאלתי אותו:

 

"תגיד, איך עושים מדיטציה?"

הוא אמר:

"תבחרי לך מילה

שמדברת אליך,

ותאמרי אותה שוב ושוב

עד שתרגישי שינוי."

 

מיד כשחזרנו,

התיישבתי בכיתה

מול הלוח

עצמתי עיניים

ואמרתי מילה

שכנראה דיברה אליי

באותו הרגע:

"מקרוני, מקרוני, מקרוני..."

 

למחרת פגשתי את דוד

באזור בתי־הילדים

הוא שאל ברוך:

"תרצי לשתף אותי

מה הרגשת אחרי

שתרגלת מדיטציה?"

בחיוך מבויש עניתי:

"הרגשתי רעבה..."

 

הוא צחק ואמר:

"נו, זה יכול לקרות

לכל אחד לא נורא,

בכל מקרה

אל תתייאשי

תמשיכי!

בסוף זה יגיע...

תאמיני בתהליך!"