אמא
קשה לי להאמין שאני מדבר עלייך בלשון עבר, לפחות עכשיו את במקום טוב יותר ולא סובלת עוד.
נולדת וגדלת בקיבוץ גלאון של השומר הצעיר בנגב. כל כך היית גאה בקיבוץ, במוסד הילדים, בקבוצת זית האגדית ובחוויות ילדותך.
כבר מגיל צעיר היית ספורטאית מצטיינת, ובמיוחד בענף הכדורעף הגעת להישגים מרשימים מאוד, כולל להיות חלק מנבחרת ישראל בנערות.
משם המשכת לצבא וכמובן איך לא, שירתת כקצינת חן, שם פגשת את רני ובעקבותיו הגעת למעגן־מיכאל.
בקיבוץ עבדת בתחילה בנוי, התחברת, נהנית מאוד בעבודתך וסייעת לאחרים להבין איך לטפח את הסביבה. לאחר מכן השתלבת בענף החינוך כי ככה היה נהוג לאימהות צעירות ובהמשך הצטרפת ל'צורון', עבודה שגרמה לך סיפוק והנאה רבה. את שנות העבודה האחרונות עשית ב'פלסאון' וגם שם נהנית והשתלבת היטב במחלקת הפיתוח.
בנוסף הקמת משפחה לתפארת עם שלושה בנים, שעד היום גאים לקרוא למקום הזה בית.
בשלב מאוחר יותר פתחת פרק ב' עם בן זוג חדש. את וראובן פרחתם כזוג ונהנית מחייך עד החודשים האחרונים. כולל טיולי אופניים רבים, נסיעות לחו״ל או סתם לסיים את הערב עם בירה על חוף הים בשקיעה. תחביב נוסף בו השקעת עבודה רבה היה קרמיקה. למדת והתמקצעת בו היטב, פיתחת שיטות עבודה ייחודיות ואת התוצאות ניתן לראות ברחבי ביתך.
כסבתא תמיד היית הכי אהובה, מלאת אנרגיה ושמחה ויודעת איך לגרום לכל נכד ונכדה להרגיש מיוחד בדרכך. מהמילים האחרונות שבנותיי כתבו לך אפשר להבין כמה עמוק היה הקשר שלהן איתך ואת החותם העמוק שהשארת בחייהן, אפילו מהצד השני של העולם.
מה שאפיין אותך תמיד היה היכולת להיות חופשייה, חיובית ופעילה. בשיחות עם חברים קרובים ניתן לראות שכך גם היית השראה לסובבים אותך בקיבוץ .״אני רוצה להיות כמו ורדי״ נאמר לי. לצערי זה גם מה שכל כך הקשה עלייך עם החדשות הנוראיות שהמחלה תקפה בכל זאת ולא נעלמה כמו שכולנו קיווינו בשנה האחרונה.
נוחי על משכבך אמא יקרה ואנו מקווים שעכשיו כשאת לא סובלת יותר, תוכלי לחזור להיות פעילה שם למעלה בדרכך שלך!
אוהבים אותך וכבר מתגעגעים,
הבנים, בנות הזוג, הנכדות והנכדים.
--
ורדקל'ה שלי,
קשה מאוד לעמוד מול קברך ולחשוב שהסתיימו להם חיינו המשותפים והאהבה הכל כך גדולה שהייתה לנו.
היו לנו הרבה תחומי עניין משותפים: טיולים בארץ ובחו"ל, רכיבה על אופניים בשטח ובמרחבים החקלאיים שמסביבנו, טיולי רכיבה רבים שעשינו בחו"ל ועוד תחביבים שחלקנו.
בנינו ביחד בית משותף לכל בני המשפחה, עם גינה וסביבה ירוקה אותם טיפחת. בחיי המשפחה שבנינו את היית המרכז שליכד את כולנו. ידעת להעניק חום ואהבה לכל הנכדים ולחבר בין כולם. תמיד עם איזושהי פעילות יצירתית שיזמת והצלחת לסחוף אחרייך את כל הילדים.
התחביב המשמעותי בחיים שלך היה העיסוק בקרמיקה, אליו הכנסת המון יצירתיות ואומנות הייחודית רק לך, אשר באה לידי ביטוי ביצירות שלך.
כעת, אני נשאר בלעדייך, לא רואה איך ממשיכים. מקווה שאמצא דרך להתגבר על המחסור.
נוחי לך אהובתי, יבוא יום ונתאחד.
שלך,
ראובן.
--
ורדקל'ה וראובן איזה זוג מהסרטים,
ואנחנו זכינו.
תודה לך שמהרגע הראשון קיבלת אותנו כשלך. זכינו בסבתא מדהימה לילדנו. זכינו בטיולים, הפעלות, יצירות, מדורות בים עם מלא נקניקיות...
ורדק'לה של השירים בחגים, של גבינת חזקים, של ארוחות הערב והיחד המשפחתי.
תודה לך על שהתעקשת לצלם בכל אירוע ושבזכותך יש לנו גם זיכרונות מתועדים.
תודה לך שהיית בכל מקום ושעטפת את כולנו תמיד. היית שם בכל האירועים, בטקסי הצבא, במסע כומתה, בהופעות שירה, משחק ובכל דבר שקשור לנכדים, מתמוגגת מגאווה.
תודה לך על אהבתך לאבא.
הייתה פרידה מהירה וכל כך לא צפויה.
מבטיחים שאנחנו פה, נשמור ונהיה לצידו, ונשמר את מה שבניתם יחד.
אוהבים אותך,
הילדים של ראובן.
--
סבתא אהובה שלי,
אני לא מצליחה באמת למצוא מילים שיתארו את המקום שיש לך בחיים שלי – לא רק כסבתא, אלא כאדם שאני אוהבת אהבה עמוקה, מעריצה בלי סוף, ושעיצב אותי להיות מי שאני היום.
מהיום שנולדתי, ושבע עשרה שנים אחר כך, היית לצידי תמיד. גם כשהפרידו בינינו אלפי קילומטרים של יבשה וים.
האהבה שלך אליי תמיד הייתה ללא תנאים. טיפחת אותי כשהייתי קטנה, לימדת אותי את כל השירים המצחיקים שלנו, שעד היום נתקעים לי בראש. לימדת אותי לרכוב על אופניים, והדרכת אותי בעדינות כשניסיתי (ונכשלתי) שוב ושוב ליצור משהו על האובניים. תמיד פתחת בפניי את הבית שלך בביקורי הקיץ, ודאגת שאהיה עטופה, אהובה ובטוחה. את נותנת את כל הלב שלך לעולם, ואת באמת אור גדול לכל מי שזוכה להכיר אותך.
את אישה חזקה, תמיד היית. כשאת רוצה משהו, את הולכת עד הסוף, ולא נותנת לאף אחד לעמוד בדרכך. אני באמת מעריצה ומקבלת השראה מהכוח הזה. כשאצא לאוניברסיטה בשנה הבאה, אחפש עבודה, ויום אחד יהיו לי ילדים ונכדים משלי – את תמיד תהיי איתי. תחזיקי לי את היד ותכווני אותי איך להיות האדם הכי טוב שאני יכולה להיות.
כל יום אני מצטערת שלא הייתי לידך יותר. הלוואי שיכולתי לחזור אחורה בזמן, לגדול בישראל, ולהיות איתך תמיד. הרגע הזה גורם לי לחשוב עמוק על איך אני רוצה שהעתיד שלי ייראה, ועל הערך האמיתי של משפחה. את משפחה. משפחה היא משהו שאי אפשר לחיות בלעדיו, מישהו שאוהב אותך בלי תנאים, לא משנה כמה פעמים אני מעצבנת אותך או כמה גישה של מתבגרת הבאתי איתי. משפחה היא התפקיד שלך לא רק בחיים שלי, אלא גם בחיים של בני הדודים שלי, של הילדים שלך, של סבא, של הילדים של סבא, של חברים קרובים, ובעצם כל מי שפגשת בחיים.
יש לך מקום כל כך מיוחד בלב שלי, מקום שמלא עד אפס מקום ואפילו עולה על גדותיו. את ממש התגלמות של אהבה ונתינה בלי תנאים.
את חזקה, עמידה, אכפתית ונוכחת. את מגלמת תכונות נדירות, ובצורה כל כך טבעית.
אני באמת לא יודעת איך לבטא כמה את כוח מנחה בחיים שלי. אהבה היא לא מילה מספיק חזקה כדי לתאר מה אני מרגישה כלפייך. אני לא יודעת איפה הייתי בלעדייך – טוב, בעצם לא הייתי קיימת – אבל ברצינות, יש לך דרך לראות אנשים בדיוק כמו שהם ולגרום להם להרגיש בטוחים בזה. אף פעם לא שפטת אותי. במקום זה הקדשת זמן וסבלנות כדי לגרום לי להרגיש בנוח, לעזור לי להסתגל לשהות ארוכה בישראל, ולחבר אותי חזק למשפחה ולשורשים שלי.
אני מתכוונת לזה כשאני אומרת שאת אחת מהאנשים הכי חשובים בחיים שלי, ושאת ממש מגלמת מה זה להיות אישה – אוהבת, אכפתית, חזקה וחכמה. את מי שאני שואפת להיות, ומי שאני אהיה בזכותך.
השלב הבא בחיים שלי יהיה קשה מאוד בלי הנוכחות הפיזית שלך, אבל אני יודעת בלב שאת תמיד איתי. תמיד היית. תמיד תהיי.
אני אוהבת אותך כל כך, ודואגת לך מאוד.
המון אהבה, לעד ותמיד,
מאיה, בתו של נמרוד.