אמא

אמא, האישה המבוגרת בקיבוץ לעת הזו, הייתה אמורה לחגוג בעוד שבועיים 99 שנה. אמא נולדה בבוהומין שבצ'כיה בשנת 1926 למשפחה חילונית, צנועה ומאוד ספורטיבית. בשנת 1939 הנאצים השתלטו על צ'כיה והצרו את צעדי היהודים, ולמרות זאת המשפחה הצליחה בתחילת 1940 לקבל סרטיפיקאט, ואמא, ביחד עם אחותה והוריה, עלו ארצה וגרו בקריית סביניה שבקריות. אמא המשיכה את לימודיה בחברת הנוער, במוסד 'אהבה' בקרית ביאליק.

לאחר סיום לימודיה עבדה מספר חודשים כפועלת בנהלל ובחדרה, ומשם עברה לירושלים ללמוד אמנות בבית הספר בצלאל. היא למדה אצל מרדכי ארנון ובין חבריה לכיתה היו נפתלי בזם, יוסי שטרן ויעקב צים. אמא הייתה חברה בהגנה ותוך כדי לימודיה עשתה שליחויות עבור ההגנה, כמאמר השיר "הן טמנו בחזה פאראבלום, וכמה רימונים לשעת אש"... בשנת 1946 באה לרחובות לבקר את חברתה ממוסד 'אהבה', תמר פלד, ושם פגשה את אבא יהודה, ולאחר שנה וחצי נישאו והיא הצטרפה לקבוצה.

בקיבוץ, אמא עבדה כמורה לציור בבית הספר וגידלה דורות רבים של ציירות וציירים. עבדה כשנתיים בהוצאת הקיבוץ המאוחד כגרפיקאית ומאיירת, ספר המחנאות למשל עם כל הקשרים והכפיתות שהיו בו, וגם איירה את ספריה של נעמי זורע – 'סיפורי גן א'' ו'אל חול וים כחול'. בין לבין עבדה גם כסייעת במרפאת שיניים, כמזכירה הטכנית, ובעיקר הקדישה את זמנה לציור, רישום, תחריטים, ויטראז', אמייל, קרמיקה ועוד. את עבודותיה מסרה ביד נדיבה לכולם והן מעטרות קירות רבים של דירות ומוסדות במעגן מיכאל. לעיתים תהיתי בליבי מה היה עדיף עבורה, להיות אומנית מוגנת ומסודרת בקיבוץ? או אומנית רעבה שנלחמת על יצירותיה מחוץ לקיבוץ? לעולם לא אדע.

אמא לא אהבה בעלי חיים, יתושים, חתולים, כלבים, ואולי גם אנשים. אבל אמא אהבה את אבא אהבת נפש, ועל אף שלדעתי לא ממש התחברה לרעיון הקיבוצי, בחרה ללכת אחריו באשר הלך. שלושה בנים ילדה אמא, ולא עשינו לה את החיים קלים. שלושתנו גדלנו בכיתות של 'בנים' עם כל התעלולים והמעשיות שהולכות עם זה. בבית הספר לא התעקשנו לסיים 12 שנות לימוד ובשלב מסוים נשלחנו 'לפרנס'. גם בצבא, ולאחר מכן, הוספנו לה דאגות אין ספור. דודיק הבכור, כלוחם בסיירת צנחנים שנפצע פעמיים בזמן שירותו הצבאי. עמוס, כלוחם בסיירת גולני שנפצע גם בזמן שירותו הצבאי, ופעם נוספת בטיול באוסטרליה. וגיגי, כלוחם בסיירת הנח"ל, ששרד את השירות הצבאי אך נפצע בתאונת אופנוע באוסטרליה.

אני מניח שעברו עליה הרבה שנים עם לילות ללא שינה, על אף שלא הראתה את זה כלפי חוץ. אמא לא הייתה אמא מחבקת ומנשקת, אבל עמוק בתוכנו, כולנו במשפחה ידענו שהיא דואגת לנו מאוד ואוהבת אותנו בדרכה שלה. 

עצובים אנחנו היום, אך מה לנו כי נלין? חיית חיים ארוכים, מלאי מעש, יצירה ועצמאות, רובם בבריאות טובה, וצלילות וחדות מחשבה עד יומך האחרון.

היי שלום אמא יקרה.
אוהבים ומתגעגעים.

עמוס
בשם בנייך, כלותייך, 7 נכדייך ובני ובנות זוגם, ועשרת נינייך

--------------------------------

אמא הייתה אישה צנועה וישרת דרך.
הסתפקה במועט.
כאשר הגיעה לקיבוץ מרחובות לא כל כך אהבה את המקום, ואבא יהודה שכנע אותה להישאר. היא לא התחרטה מאז!
גידלה שלושה בנים באהבה ונתנה לנו את המקום לנהל את חיינו בדרכנו.
אהבתה הגדולה הייתה הציור ורואים זאת בכל רחבי הקיבוץ.
אהבה מאוד לטייל בחו"ל עם אבא ולאחר מכן להפליג עם יהודית איילון ז"ל.
אהבה מאוד לשמוע מוסיקה קלאסית כחינוך מהבית ומאבא.
אמא, נתגעגע אליך מאוד!
אהבתי אותך ועודני
לא דיברנו הרבה כי היה לך קשה אבל תמיד דיברת באהבה וצניעות.

יהי זכרך ברוך,
דודיק

--------------------------------

אמא

ממך זכינו לראות צניעות מהי ממקור ראשון.
זכינו לשמוע על מסע באוניות ורכבות  בדרך לארץ ישראל מאירופה הבוערת,
זכינו לשמוע על הקמת קיבוץ!
זכינו בך, בעולמך הרחב, האמנותי, היצירתי והספרותי.

תודה וד"ש לאבא,
גיגי

--------------------------------

סבתא

כשנכנסתי הבוקר לפעוטון של לוטן הבחנתי בציור שלך שתלוי בכניסה.

את הציורים שלך אני מזהה תמיד - ציפורים, דגים וים בצבעוניות עשירה וקווים חופשיים. אין כמעט בית ילדים או משרד בקיבוץ שיצירותייך לא מעטרות את קירותיו. אהבת ליצור ואהבת לתת, "אין לי מה לעשות עם כל כך הרבה ציורים" היית אומרת. בכל פעם שציור שלך מפתיע אותי במקום חדש אני מתמלאת שמחה וגאווה - זה של סבתא שלי. בסלון ביתנו תלויים שני הדפסים שלך משנות ה-80, קראתי להם האוצרות - כי למצוא הדפסים ישנים שלך בסטודיו היה דבר נדיר. במקרה או שלא, אותו הדפס של נמל ביוון בכחול וצהוב תלוי גם אצל נועה והדר ואצל גל בסלון. היצירה תמיד הייתה המהות שלך. גם בהפלגות אליהם כל כך אהבת לצאת עם יהודית איילון, כי העדפת אוניות על פני מטוסים, היית לוקחת איתך בלוק דפים וכמה צבעים, והיית רושמת בקווים מהירים כל נמל בו עצרתן.

בילדותי, היינו באים אליך לביקור כל שבת בערב. היית מכינה ארוחה צנועה של סלט, ביצה ולחם, כי זה מה שידעת. אבל ארון הממתקים תמיד היה שופע, וכל ילד סידר לעצמו בגביע מילקי ריק ממתקים בצורה מדודה - 2 מרשמלו, 5 סוכריות, 2 קוביות שוקולד ועוגיית לוטוס. לכל הנכדים אותו דבר, בכל זאת קיבוץ. אחרי הארוחה היינו משחקים עם אוסף הינשופים שלך או עם פסלוני החיות מזכוכית, רק על השטיח שלא ישבר. את שניהם העברת לפני זמן מה לרובי, שתשחק גם היא.

כשהייתי באה אליך לבד, היית צופה איתי בטלוויזיה באופרה 'חליל הקסם' שהקלטת, כל פעם בשפה אחרת. את האהבה למוזיקה ואמנות קיבלתי ממך, וכמה שמחת כששמעת שגם אני, כמוך, הולכת ללמוד בבצלאל. היית מספרת זיכרונות מהתקופה בירושלים, וגם כשניסיתי להסביר שאני לא בדיוק לומדת ציור, הצעת לי לקחת ממך כמה צבעים ודפים.

כשהייתי בת 11 לקחת אותי לטיול בפראג יחד עם אחותך רות ונכדתה תמר. שתי ילדות ושתי סבתות דוברות צ'כית, זיכרונות שחקוקים בי עד היום - בית הקברות היהודי, השעון, הסיפור על הגולם, הביקור בעיירה שבה בילית בכל קיץ אצל הדודים שלך והבניין בו גרו ששרד את המלחמה. וכמובן הפלצ'ינקה, המאכל היחיד שהוציא ממך קריאות התלהבות שלא שמענו מעולם מלווים בחיוך של ילדה.

ועכשיו הגיע הזמן לכבות את הטלוויזיה הצועקת, את התנור שמחמם גם בקיץ, ולהוציא מהארון את ערמת הצלחות שהצעת לי לקחת בכל פעם.

נוחי על משכבך בשלום סבתא, 
מסרי דרישת שלום חמה לסבא ולכל משפחתך שמחכה שם.
נתגעגע.

לירון

--------------------------------

סבתא יקרה שלי

קצת מוזר להיפרד ממישהי שהייתה אמורה לחיות לנצח, אבל לא השארת לי ברירה. אל תדאגי אני אשתדל שזה יהיה קצר כמו שאת אוהבת.

לפני כמה שנים, ברגע של עזות מצח שלא תתואר, שאלתי אותך (בצרחות כמובן כי סירבת לשים את מכשיר השמיעה) אם את מפחדת למות. בשקט האופייני שלך חשבת על זה לרגע וענית לי שלא, שחיית חיים מלאים וטובים ואת פשוט מקווה שזה לא יקרה בבית חולים ושזה יקרה בשנתך.

והצלחת סבתוש. תמיד היית עקשנית וגם פה לא ויתרת על מה שחשוב לך.

למי שלא ידע סבתא היא בעצם אשת ברזל אמיצה, אחת שהבריחה רימונים בחזייה עבור ההגנה בירושלים בזמן שהייתה סטודנטית לאמנות עם גדולי האומנים. הייתה סבלנית ומפרגנת לציורי הטושים המכוערים שעשינו בחדר האחורי שלה, מתעמלת ושחיינית צמרת והכי חכמה בעולם. סבתא ידעה לדבר 6 שפות ואהבה את ההנאות הפשוטות של החיים, את זה אקח ממך איתי תמיד. את הבדיחות הקטנות שהביאו לך אושר כל פעם מחדש גם בפעם ה-70, את לחיצת היד החמה, את שקית הלימונים כל חורף וכל קיץ כי זכרת שאני אוהבת חמוץ, את הנסיעות-שודים בקלנועית כי לא הסכמת שאף אחד אחר ינהג במקומך, את הסיפוק במועט - שניצל וקצת עוגה וזה די והותר, את ארוחות השישי בהן ישבת בשקט ופשוט נהנית מחברת המשפחה, את הירושות בעודך בחיים ומתנות יום ההולדת האגדיות - עד היום כולנו צוחקים כשנזכרים בפסל החתול הכתום הקטן ושקית השקדים המלוחים שהבאת לי, כי הנחת שאסור לי שוקולד ולא רצית להביא לי רק כסף. בדרכך שלך ראית את כולנו ואהבת מכל הלב.

ואני אוהבת אותך סבתא, אולי לא אמרתי את זה מספיק כי לא ידעתי איך. אהבתי לשמוע את הסיפורים מבוהומין ומגבעת הקיבוצים, אהבתי לספר לך על כל טיול ולראות אותך מתרגשת בשבילי, אהבתי להתפעל מהעבודות שלך ומהכישרון השקט ומהמוח המדהים שלך שלא ויתר עד הסוף גם אם כבר קצת התעייף, אהבתי את הקוליות שלך בנוגע לכל דבר שקורה ואת העין הטובה שלך שידעה לראות את הפרטים הקטנים והיפים בחיים ולהביא אותם אל הדף.

על כל אלה, ועל עוד המון דברים אחרים שלא אציין כאן כי הבטחתי לך שאקצר כמה שאפשר, תודה סבתא. 
ועכשיו הגיע הזמן שלך סוף סוף לחגוג עם סבא יהודה שחיכה לך בסבלנות 34 שנים איפה שזה לא יהיה שם למעלה, בוואלס וציורים ושלל הרפתקאות.

אני מאוד אוהבת אותך סבתא וזכיתי להיות הנכדה שלך. תודה.

גל

--------------------------------

סבתא יקרה שלי

נפרדנו לפני שבוע כשטסתי בחזרה לקנדה מבלי לדעת שזאת תהיה הפרידה האחרונה שלנו.
אמרתי לך שנתראה בקיץ הבא ואת ענית "אם אני עדיין אהיה פה".
קצת אופטימיות לא הייתה מזיקה, את יודעת, אך מצד שני, בגילך 'הצעיר' המוות הוא לא באמת הפתעה וכולנו מתנחמים בכך שלא סבלת, חיית ממש עד הרגע האחרון בצלילות ועד כמה שאפשר בעצמאות שהייתה כל כך חשובה לך.
באופן מקרי, או שלא, השבוע האחרון שלך היה בסימן מפגשים עם כל הנכדים והנינים, הצטלמנו ותיעדנו אותך ואין מזכרת יפה מזו עבורנו.
היית אישה שקטה, צנועה וצנומה. נראית שברירית אך מבפנים היית אשת הברזל, בעלת כוחות שהחיים נתנו לך ואין ספק שאת שייכת לדור אחר, מיוחד במינו.
אין מאושרת ממני ואסירת תודה על הקשר המיוחד שלנו, על כל כך הרבה רגעים ביחד, על המשפחה הגדולה שלנו שנתנה לך נחת ועל נכסי האמנות שאת וסבא השארתם אחריכם. 
תנוחי סבתא, אנחנו נמשיך מפה.
הראש תמיד יזכור והלב תמיד ינצור בגעגוע ובאהבה, 

שרון

--------------------------------

שושנה

רוח סתיו ואת כבר לא פה.
כמעט מאה, המשמעותית ביותר בעולם חווית וחיית פה.
מצ'כיה לישראל,
הקמת מדינה, קיבוץ, משפחה,
דורות של תלמידים. 
34 שנים כראשת השבט
באחריות, בנדיבות,
בפירגון, בהודיה,
בהוקרת הטוב,
בגעגועים לסבא יהודה.
זכינו ונהנינו מהטוב 
מהשיח המתורבת, ההומור הדק,
הכבוד ההדדי.
מהאמון וההערכה.
חיית בדרכך כפי שראית לנכון
והלכת מאיתנו כפי שייחלת ופיללת.
ד"ש לסבא יהודה, לאחותך רות, ליהודית ותמר,
מקווה שהתאחדת עם הרבים שהתגעגעת אליהם שנים רבות כל כך.
אוהבת אותך ומודה על הדרך בה קיבלת אותי לביתך, 
השיחות, התובנות המשותפות, ההומור, 
ארוחות השישי אצלנו.
תודה שאפשרת לנו בפירגון ואהבה.
תחסרי לי מאוד.
זכיתי! ובגדול

תמי

--------------------------------

תמליל מכתב משושנה אנגל ז"ל לתמר פלד ז"ל 

"לתמר – ידידת הנעורים שלי – ביום חגך.

נפגשנוּ לראשונה כשבספטמבר 1940 הצטרפתי אל חברת הנוער "אל-על" במוסד "אהבה" בקרית-ביאליק.

בקבוצה היו כ-40 נערות ונערים מגרמניה ואוסטריה. כילידת צ'כיה – דוברת גרמנית – לא הכרתי אף אחד בקבוצה ובימים הראשונים איש לא נגש אלי לאמר שלום. ואז – כעבור כמה ימים נגשה אלי תמר – מחייכת, מברכת ומזמינה אותי לטיול אתה. זו היתה התחלת הידידות שלנוּ שעזרה לי גם להקלט במהרה בחברה ולהרגיש "בבית" עד היום.

בסיום תקופת העבודה והלימודים במוסד בפברואר 1943, החלטנוּ לחפש את דרכנוּ ביחד – תחילה בנהלל ואח"כ במשק הפועלות בחדרה – תמר משתלמת במשתלה ואני מגדלת עופות ואפרוחים בלוּל!

ב1944 עברה תמר למקוה-ישראל ואני הגעתי ללימודים ב"בצלאל" בירושלים. הקשר נמשך והוביל את שתינוּ לקב. "הצופים" ברחובות – תחילה את תמר ובעקבותיה הגעתי אני בתום לימודי. ומאז אנחנוּ כאן – הקמנוּ את משפחותינוּ והקשר שהתחיל ב1940 לא נותק עד היום 2005!!

תמר – מאחלת לך עוד שנים של מרץ ובריאות, תהני מכל רגע וממשפחתך הענפה והאוהבת.

בידידות שושנה אנגל"
 


המכתב הוקרא בלוויה על ידי דורית היימן

--------------------------------

לשושנה באהבה | עדן רז כהן

בקצה-נוצה
שושנה...
עלה בתוך עלה
נקודה בתוך נקודה
אות בתוך אות.

זאת הייתה התמונה
כשנכנסתי אליה
בקיץ שעבר, 
לרגעים עלה הרעיון שאולי תשוב לאייר כמו "בסיפורי גן-א" 
סיפרן האהוב
של נעמי זורע ושלה.

שתי "נשים-פנסים"
שהאירו את ילדותינו
באור חם ותם
שום מבוך
ושום סבך,
עולם קווי-נקי
כל כך!

טיול בוקר,
טיפוס על עץ, אמבטיה,
תרנגולת,
כלב, סנאי...

בחולפי ליד דלת הסטודיו שלה המסווה עצמו 
בין השיחים, 
מחפשת אחר השלט
הרשום באותיות צנומות-צנועות כמותה:

"הסטודיו של
שושנה אנגל"
אבן-פינה קיימת, מנחמת, חותמת תקופה שהייתה "בית" שחבק
בין כתליו.

ירחים ושמשות כוכבי-שמים 
הרים ומים
חול וים, ובעיקר
האדם
האדם...
בלב כולם
תודה שהיית שם.