סיפור חיי - מאיירלין (בכר) בציר כותבת את קורות חייה.

הוריי היו רוב הזמן בעבודה, האישה שגידלה את אמא שלי גידלה גם אותנו ואהבתי אותה מאוד. קראתי לה סבתא שלי, תמיד אמרתי שיש לי שלוש סבתות: פהפה (מי שגידלה את אימי), צ'יאה (סבתי האמתית מצד אימא) ואימא של אבא שלי. הייתה לי ילדות מאוד מאוד נעימה כשהייתי קטנה. בבית ספר למדנו על היהדות ועל החגים, אבל רק קצת, לא הרבה, לא התעמקנו.
למשל ביום השואה היינו עולים לשיר שני שירים (שיר הפרטיזנים ואת התקווה), היה על הבמה דגל ישראל והיינו לבושים בכחול לבן. אף פעם לא הסבירו לנו למה, ומכיוון שהייתי ילדה מאוד סקרנית תמיד שאלתי ונכנסתי לעומק של הדבר. הייתי ילדה חוקרת שתמיד רצתה לדעת הכל ולהעמיק עד שהבנתי מי, מה ולמה. פעם לא היה נהוג לספר ולשוחח עם ילדים על הכול אז הייתי מדמיינת עולמות שלמים וסיפורים על מה היה ומה קרה. בבית הספר של היהודים היה רב אחד שהבת שלו הייתה החברה הכי טובה שלי (היום הם גרים בארץ). הוא היה רב בבית הכנסת הספרדי, וכיוון שנחמה הייתה החברה הכי טובה שלי, היא הייתה מספרת לי את החוויות שלה מבית הכנסת הספרדי, על הקידוש והתפילות ביום שישי. אצלנו האשכנזים זה לא היה כך, וכיוון שהייתי סקרנית אז ביקשתי לעבור לבית הכנסת הספרדי.
לא הבנתי מה זה אומר, לא חשבתי שהייתה לזה חשיבות רבה כל כך ובדיעבד זה היה הצעד הראשון שאיחד בין שתי הקהילות.
בגיל 11 הרב הזה החליט לעלות לארץ עם כל המשפחה. הייתי מאוד עצובה כי נחמה הייתה החברה הכי טובה שלי, הרב ברך אותי: "להתראות בארץ הקודש".
זה עבד עליי. חזרתי הביתה אבל בגוף שלי התחילה לחלחל המחשבה לעלות לארץ ישראל.
כמה שנים אחרי זה פרצה מלחמת סיני וכולם התחילו לדבר על ישראל. חשבתי שזה המקום היחיד ליהודים, באף מקום בעולם יהודים לא יכולים לחיות כי ישראל זאת המדינה המובטחת ליהודים.
הגעתי לגיל 16 שנחשב גיל מאוד מכובד של הילדות. רוב הילדות מבקשות לעשות רישיון. אני ביקשתי שישלחו אותי לארץ, לחגוג בר מצווה למדינת ישראל. קיבלתי את המתנה הזאת ושלחו אותי עם סבתא שלי (אימא של אימא שלי) לארץ ישראל. הייתי מאוד מאושרת וכשהגעתי לארץ ישראל קרה לי משהו, הרגשתי שהגעתי למקום אליו אני שייכת. הלכתי ברחוב וסביבי כולם יהודים. זאת המדינה שלי.
ברחובות היה חול. ואני הייתי ברקיע השמיני מרוב אושר. לראות תפוז על העץ היה מדהים בשבילי. לא היו מקררים עדיין ולי בקורסאו היה מקרר ומזגן, היה לי הכול. התלבשתי כמו נסיכה במותג הכי נחשב בעולם, אבל אף פעם לא הייתי מאושרת. ופתאום בגיל 16 אני רואה מדינה שאין בה כלום אבל יש בה הכול בשבילי. ביקשתי מסבתא שלי שתשלח אותי לאולפן, וסבתא שלי חשבה שאני משוגעת. אף אחד לא חשב שאני רוצה להישאר פה. היא כתבה מכתב לאבא שלי ונכנסתי לאולפן עקיבא בנתניה. זה היה אולפן של בני שגרירים, אנשים על רמה.
הכרתי אנשים מכל העולם: מצ'ילה, דרום אמריקה, ארצות הברית, בנים של שגרירים. ביום העצמאות של מדינת ישראל לקחו אותנו לירושלים לראות את בר המצווה של מדינת ישראל. ראיתי את מצעד צה"ל, הייתי בשורה הראשונה – מאושרת ונרגשת עד מאוד. אבל מנתניה לירושלים לא נסענו במרצדס או במכוניות הכי מפוארות אלא במשאית.
הייתי בעננים כשהתחלתי לראות מה יש בטנקים ובמטוסים, זה היה מעט אבל הרבה בשבילי. פגשתי חיילים, זה היה ממש כבוד, וחשבתי לעצמי שאולי אחד החיילים מפה יהיה הבעל שלי.


ככה התחלתי לרקום את החלום שלי לחיות במדינת ישראל.
לא רציתי שום דבר אחר. אבל אחרי שסיימתי את האולפן (4 וחצי חודשים) הייתי צריכה להחליט מה לעשות, והחלטתי שאני לא רוצה לחזור לקורסאו. הרגשתי חופש, הרגשתי שאני שייכת לפה. אמרתי את זה לסבתא שלי והם לא כל כך רצו להשאיר אותי פה לבד. אבא שלי לא רצה שאני אשאר בישראל, ואני חושבת שהוא לא השלים עם זה עד יום מותו. הוא לא השלים עם זה מפני שהוא חשב שאמשיך את העסק בקורסאו, אני הבת הבכורה שלו.
יש לי משפחה בכרכור אז הם שאלו אותם מה לעשות, והם אמרו שיש קיבוץ אז אולי אפשר לסדר שאגיע לשם. בזמנו הקיבוצים קיבלו את כולם. הם רצו שכמה שיותר אנשים יעלו לארץ. אבל אני ידעתי יותר מידי טוב עברית כי כבר הייתי באולפן, ובשום קיבוץ לא הייתה מסגרת שהתאימה לי כי הרמה שלי בעברית הייתה טובה יחסית. סבתא שלי נזכרה שבמעגן מיכאל יש אישה מקורסאו שחיה שם. היא יצרה איתה קשר והיא קיבלה אותי. באתי אליה לקיבוץ ודיברנו עם המזכיר והוא קיבל אותי. מאז ועד היום אני גרה פה, זה הבית שלי. רציתי ללמוד לקרוא ולכתוב אבל לא הייתה מסגרת כזו פה. הלכתי להתנדב ולעבוד בקיבוץ. עבדתי בחדר אוכל ושם הכרתי את יהושע (שוקי) ואחרי שנה התחתנו. נולדו לנו 4 ילדים גלעד (גיגי), מידד (דדי), ליאורה ונטע. 
שמחתי שהשתלבתי בקיבוץ, זה היה המקום היחידי בשבילי, יכולתי להמשיך לחיות בצורה שרציתי. בדרך שוויונית. במעגן מיכאל לא היו מעמדות, פולני או ספרדי, כולם שווים.
משפחתי התנגדה לנישואי עם שוקי שהיה תימני ולא אשכנזי והם לא הגיעו לחתונה שלי.
כעסתי, אבל זה היה חלק מהמרדנות שלי נלחמתי למען שוויון הזדמנויות וזכויות.
ההשתלבות בארץ הייתה  קשה, הייתי לבד, כי כל חברי הילדות שלי נשארו שם. כל הילדות שלי נשארה שם. האחים שלי כולם שם. כשהייתה מסיבה והיו מזמינים משפחה אני לא יכולתי להזמין את משפחתי כי כל המשפחה שלי הייתה בחו"ל. והגעגועים, אני התגעגעתי ואסור היה לי להתגעגע, בקיבוץ היו חוקים, רק אחת לחמש שנים מותר לנסוע ולבקר את המשפחה. חיכיתי 5 שנים, לא ראיתי את משפחה שלי ואת האחים שלי במשך חמש שנים. אני אומרת שהמחיר היה יקר אבל עד גיל 60 הייתי עסוקה בלגדל את הילדים, לבנות את עצמי, לבנות את החברה שלי. אמרתי שקשה להשתלב בארץ זרה ובקיבוץ הקליטה הייתה קשה אף יותר. לקיבוצניקים לא היה קל לקלוט אנשים מבחוץ מהעיר, ובטח לא מחו"ל. הפריע לי מאוד, כל חיי ניסיתי להגיע לשוויון אבל יחד עם זה הייתי צריכה לעבוד קשה כדי להתקבל לחברה. עד היום זה משפיע עליי. הבית שלי, מעגן מיכאל, הקיבוץ, פה התבגרתי, התאהבתי, התחתנתי ילדתי וגידלתי 4 ילדים שהביאו לי 11 נכדים ו־5 נינים ואני מאמינה שזו היא רק ההתחלה. אין מאושרת ממני.

-------------------------------------------

הספד נכדה - כפיר בציר 


סבתוש שלי היקרה לי מכל

הרגשתי אצלך כמו בית, כשראיתי אותך כל יום. שמחתי לצאת איתך למסעדות, בילויים ולהכול. סבתוש רציתי להגיד לך תודה על הכול, על כך שתמיד ראית רק את הטוב שבי. תודה על התמיכה, החיבוק החם שהייתי צריכה, הנדיבות שלך. אני זוכרת שבימים האחרונים לחייך ישבתי לידך כל יום כל היום והיית הכי מאושרת שיש, וכל כך שמחת לראות אותי. אני זוכרת שכשהייתי במצב מסכן חיים תמיד אמרת לי "כפיר אני מחכה ליום שנצא לאכול" והינה, שמחה שזכית לראות אותי יוצאת מזה וזורחת ויוצאת איתך לאכול. תודה שלא ויתרת לי ועלי, זה לא מובן מאליו. תודה שנתת לי בית כשהייתי צריכה. את הסבתא הכי טובה ומושלמת שקיבלתי. כרגע נשארתי עם חור בתוכי שלא ניתן למלא.

אוהבת אותך סבתוש

-------------------------------------------

הספד של תומר ואלון לסבתא מאירלין

לסבתוש,

האישה שהיא הכי הכי אישה, הכי ליידי, מתוקתקת, יפה, מבושמת וכל כך חמה, אוהבת ומחבקת.
היו לך כוחות שהרגישו מעולם אחר. הובלת את כולנו (נראה לי שאותי בוודאות) להאמין בהילות וברייקי (גם אם בסוף אמרת שזה שטויות, אני יודעת שלא התכוונת), ובעיקר בכוח שלך להעביר כל כאב פיזי ונפשי של האהובים שלך בעזרת מגע חם ומלטף.
נתת לכל אחד מהנכדים אהבה ללא גבולות. כל אחד ואחת מאיתנו הרגישה הכי מיוחדת והכי אהובה, ועם כל אחד היה לך קשר יחיד ומיוחד שמתאים בדיוק למה שמצחיק ומשמח אותו, גרמת לנו להרגיש הכי אהובים. האמנת בכל אחד ואחת מאיתנו שנהיה כוכבות וכוכבים, זמרים ורקדניות ורק חיכית לשבת בשורה הראשונה ולצפות בצאצאים המוכשרים שירשו ממך יכולות מדהימות. אז את יכולות הריקוד והמשחק לא ירשנו ממך, זה נשאר הדבר הייחודי שלך, אבל הצלחת ליצור משפחה אוהבת, תומכת ומחוברת שכולם רבים רק על תשומת הלב של סבתוש, הסבתא האהובה והמדהימה שלנו.
תמיד הרגשתי שיש לנו קשר מיוחד, כשהיה לי קשה או הייתי עצובה הייתה לך דרך לשמח אותי ברוך ובחיבוק, ובכל סיטואציה היינו יכולות לדבר על הכול והיו לך את העצות הכי טובות. אני לא יודעת איך זה יראה מעכשיו, אבל ברור לי שנצליח לתקשר גם עכשיו, שנמצא דרך ושאת תמצאי דרך להגיע אליי גם מהעולם הבא. אתמול היה לי קשה, והרגשתי שקראת לי לבוא אלייך, להרגיש אותך בשנייה שאחרי, הרגשתי שאת אומרת לי שיש דרך, שגם אם בגוף את לא פה את אף פעם לא תעזבי אותי.
אני אוהבת אותך סבתוש ומתגעגעת המון.

תומר ואלון 

-------------------------------------------

הספד של ליאורה בשם הילדים

מאמ,

יום שני 19.5 בשעה 14:30 גיגי מתקשר ואומר שהוא לוקח אותך למיון ואני שאלתי למה?!
"היא הולכת למות" אמרת לי.
מה?!
מה עובר עלייך? (חשבתי) אבל כרגיל צדקת.
אימא, לשמור עלינו כמשפחה היה הדבר החשוב לך בעולם, ואני הבטחתי שאשמור עלינו יחד כמשפחה. 
אבל אמא, זו עבודה קשה. את יודעת כמה רעש אנחנו עושים? לא בטוחה שאעמוד בזה. כבר עכשיו אני עם אוזניות מסננות רעש ועדיין שומעים את כולם. ואורה, אני מתנצלת מראש על הרעש שנעשה - סליחה.
באמת מאמי, כול הכבוד לך.
אימוש אני אוהבת אותך בדיוק כמו שאת, על כל גווניך הרבים. אוהבת את הכנות שבך. 
איך אהבת שכולנו באים אליך הביתה, אבל יותר אהבת כשהלכנו. 
זוכרת את שיחות הטלפון שלנו בהן היית מספרת לי בפרטי פרטים מה קרה ב"אח הגדול" כאילו שזה חברים שלך/שלנו ואז היית אומרת לי: "טוב, ביי".
ועל הדרך בה היית יוצאת מהבית מתוקתקת והיית נחרדת מזה שאני לא מתאפרת ולא הולכת על עקבים. אז הסירי דאגה מליבך, עכשיו אני כבר מתאפרת. ספציפית היום לא, כי לא בא לי שהמסקרה תמרח. ועקבים זה רק לך, לבנות מלוכה. 
אוהבת אותך על זה שתמיד היית בעדי, הבנת אותי ותמכת בי. עד שזה היה מגיע לשלומי ואז היית אומרת לי לא, לא, לא. עם שלומי לא לריב. הוא כזה חמוד, חבל. 
באמת חבל.
אז מאמ,
אני לא אצליח להיות את, כי את אחת ויחידה מיוחדת במינה – מטורפת עלייך.
אבל אני מבטיחה לעשות הכי טוב שאני יכולה לשמור על המשפחה המדהימה שלנו יחד.

אוהבים אותך המון המון
עד השמיים ובחזרה.

גלעד, מידד, ליאורה ונטע.