רחל כהן  - תולדות חיים

רחל, בשמה הצרפתי, אוגט, נולדה להורים אסתר ואליהו כהן בתוניס ב-1.1.1926.
בראשית התגוררה בעיר תוניס שהייתה אז בשליטת הצרפתים. היא גדלה למשפחה עם עוד 3 אחיות כשאימה עקרת בית ואביה סוחר. היא למדה בבית ספר צרפתי לבנות שם הייתה תלמידה מצטיינת, למרות שלא תמיד קיבלה תעודות מושלמות כי הורידו לה נקודות על פטפוטים בשורה (הורדה שהיא דאגה להגיד למורה שלא הייתה בצדק).
בבית הספר התיכון היא למדה במסלול הומניסטי: לטינית ואנגלית. בשנים 1943-1942 תוניס נכבשה על ידי הגרמנים והלימודים שובשו. כתוצאה מכך יש תחומים שלא נלמדו, וכאשר בבחינת הבגרות בעל פה היא הייתה צריכה לענות על שאלה הקשורה למוח, היא הודיעה לבוחן שאת זה הם לא למדו וביקשה ממנו לתת לה שאלה אחרת והוא הסכים.
בשנות נערותה הצטרפה לתנועת הצופים, ובמחנה קיץ של התנועה בדרום צרפת התוודעה למעשה הציוני בארץ ישראל. שם היא הכירה את פטי (אברהם צרפתי) מי שהיה לימים בעלה. הוריה התנגדו שהיא תיסע למחנות של כלל התנועה בהם ישנו בנים ובנות יחד כדי שלא לקלקל את שמה הטוב וכדי לא להפחית את סיכוייה לנישואים מכובדים. 
בסופו של עניין רחל התחתנה עם פטי בסתר ועלתה לישראל (על משחתת בריטית) בניגוד לרצון הוריה.
בארץ, שלושת החלוצים הראשונים מצפון אפריקה (יצחק, פטי, רחל) התיישבו בבית אורן ושם הקימו את הגרעין החלוצי הצפון אפריקאי הראשון, שלימים הקים את קיבוץ רגבים. רחל עבדה אז בגן הירק ובטיפול בפעוטות ושם גם נולדה ביתם מימי. 
לאחר שהוקם קיבוץ רגבים, פטי ורחל נשלחו על ידי הקיבוץ המאוחד שוב לצפון אפריקה כדי להביא עולים לארץ ישראל. השנה הייתה 1947, ערב מלחמת העצמאות, רחל נשלחה למרוקו (שם שהתה בזהות בדויה) כדי להביא יהודים לארץ ישראל. פטי ומימי שהו בטוניס בבית הוריה והיא באה לביקור פעם בשלושה חודשים. כעבור שנתיים, כאשר הסתיימה השליחות שלהם בצפון אפריקה, הם חזרו לקיבוץ רגבים והפעם, הביאו איתם את שני הוריה של רחל ושתי אחיותיה. וזה קרה  בשנת 1950, שנת השלג הגדול.
תקופה קצרה לאחר חזרתם, רחל עזבה את פטי והקימה בית עם לולו שהגיע לא מכבר לקיבוץ רגבים. לאחר שאיל נולד, הם עברו לגור במעגן מיכאל ביחד עם מימי, ומאוחר יותר הצטרפה אליהם אסתר אמא של רחל (שהייתה מטפלת תינוקות רוב ימיה) וגם אחותה בבי ובעלה יהודה וביתם הגר. במעגן מיכאל נולדה ניבה.
במעגן מיכאל עבדה בעיקר בגן הירקות ואיזושהי תקופה גם בלול בניגוד לרצונה. 
ב-1961, לאחר שנפרדה מלולו, יצאה ללימודי הוראה בירושלים. פרק זה בחייה העשיר את השכלתה הלשונית, הספרותית והידע במחשבת ישראל. 
ב-1963 חזרה לקיבוץ ועבדה בחינוך והוראה במשך שנתיים בהן לא ראתה ברכה בעמלה. אחר כך גם הייתה מנהלת בית הספר. משם עברה לעבוד בפלסאון. שם הקימה את מחלקת השקתות. 
ב-1972 נשלחה לשליחות נוספת לפריז מטעם משרד העלייה. ניבה שסיימה בית ספר הצטרפה אליה. רחל הייתה מופקדת על שליחת העולים לאולפנים בקיבוצים ושליחת מתנדבים. עם פרוץ מלחמת יום כיפור היא הייתה בפריז ולאחר המלחמה זרם העולים הלך והתגבר. 
ב-1974 שבה לארץ לעבודה בפלסאון אך כבר לא מצאה בכך עניין. באותו זמן התחילה לערוך את עלון הקיבוץ וזה הצית בה מחדש את האהבה ללשון העברית. וכך מצאה עצמה כמורה ללשון העברית בבית ספר "חוף הכרמל" בחצי משרה. בחצי השני למדה לתואר בי-איי בלשון באוניברסיטת תל אביב. לאחר סיום לימודיה המשיכה ללמד בבית ספר חוף כרמל, הפעם במשרה מלאה, ובתור ראש צוות הלשון, תפקיד אותו מילאה 18 שנה.
ב-1993 לקחה על עצמה להכין את יובל תנועת 'דרור' מצפון אפריקה. הדבר כלל הכנת הכנס, שיטוט בין ראשי המוסדות הלאומיים בכדי להשיג מימון, איתור כל החברים, גביית עדויות, הוצאת חוברת זיכרון, הפקת סרט ובסופו של עניין קיום המפגש שבו נוכחו רבים מיוצאי צפון אפריקה החלוצים. 
לאחר עבודתה בבית הספר עברה לעבוד במחסן עד פרישתה. 
רחל כתבה בספר שהוציאה על חיי המשפחה את הדברים הבאים: "בהביטי לאחור על חיי בארץ ובקיבוץ, אני מאד גאה על כך שהייתי שותפה צנועה במהפכה היסטורית, שהייתי מעורבת בתקופה שלפני הקמת המדינה ושל שנותיה הראשונות. ולסיום - מה הנכס החשוב ביותר בחיים - שילדיך יאהבו אותך ויכבדו אותך".

לאחר שהלכה ודעכה בשנותיה האחרונות, נפטרה ביום חמישי, 27.3.25, בגיל 99, 
בביתה, כשמשפחתה האוהבת מסביבה.

יהי זכרה ברוך.  

-------

אני רוצה להגיד כמה דברים על אמא בשם שלושת ילדיה,

אמא שלנו הייתה חלוצה,
חלוצה בהרבה תחומים:
חלוצה בנשואיה ללא רשות הוריה,
חלוצה בעלייתה ארצה למרות התנגדות הוריה,
חלוצה בהקמת קיבוץ של יוצאי צפון אפריקה הראשון בארץ,
חלוצה בהבאת עולים מצפון אפריקה בדרך לא לגאלית,
חלוצה בעבודת נשים בחקלאות.
חלוצה בארגוני נשים בחוץ לארץ, בעיקר באפריקה,
חלוצה פמיניסטית,
חלוצה בהוראת הלשון,
חלוצה במספר גירושיה (שניים, וזה תוך שמירת יחסים טובים  עם שני בעליה לשעבר).

ואמא גם הייתה אמא,
אמא שתמיד אמרה שהילדים שלה הם הכי טובים. 
ילדייך אוהבים אותך אמא.  

מימי

-------

סבתא,

כשדיברנו בפעם האחרונה, עדיין ידעת לתקן אותי שאומרים מִתְפָּרָה ולא מתפרה. אבל חוץ מזה, השיחה זרמה בלי היגיון או קשר למי שהיית.
ובכל זאת, זיכרון מעשייך וגבורתך בחייך, דמותך האלגנטית והמוקפדת, גוברים על כל רגע של חוסר חיבור.  

היית סבתא שהתגאיתי בה – קלאס באפס מאמץ. או לפחות, זה תמיד נראה ככה.
את הסיפורים שלך – על חתונה מזורזת בגיל צעיר כדי לעלות לארץ, על עבודת כפיים מאומצת והקמת קיבוץ, על תרומתך לעלייה – כתבת בצניעות, בחוברות משפחתיות, ואפילו לא האצת בנו לקרוא אותם.

הקדשת זמן ואנרגיה גם לשימור סיפורים של אחרים. ראיינת, כתבת והיית שותפה ליצירת ספרים על הקיבוץ, כדי שהתיעוד לא ילך לאיבוד, כדי שנזכור איך הכול התחיל. לא רק שחיית את ההיסטוריה – גם דאגת להשאיר אותה לדורות הבאים.

אני מודה לך, סבתא, על הדרך שעשית מטוניס לכאן, כדי להגשים חלום ולבנות כאן עתיד.
אני מודה לך על שיעורי הלשון המוצלחים, על שיעורי הצרפתית (קצת פחות), על צעצועי העץ הקטנים שהכנת בעבודת יד, על המיטות החזקות, על פיסטוקים, על מיץ תפוזים ומקינטה לפני ארוחת שישי, על ארוחות הערב הקבועות והפשוטות, שתמיד היה בהן אותו הדבר וטעם שחיבר בנינו.
אני מודה לך שהתעקשת להוציא אותנו לחופשה פעם בשנה והיית יושבת, קוראת או מסתכלת עלינו בסיפוק.  
אני מודה לך על הדוגמה שהיית ללבוש בטוב טעם, ועל שיחות קצרות אך משמעותיות ובשפה גבוהה.

את יכולה ללכת עכשיו שלווה וגאה, על מה שבנית ועל מה שהשארת אחרייך – משפחה גדולה ושמחה שאוהבת להיפגש.

מעריכה ואוהבת אותך,
יעל

-------

דברים שמזכירים לי את סבתא:
צליל של מקינטה רותחת. ריח של קפה במקינטה. טעם של קפה במקינטה, עם חלב וסוכר. 
מוזיקה קלאסית. פריז. צרפתית. עברית, בעיקר עברית תקנית. אבל בעצם פשוט עברית. 
גשם, והמחשבה שבאה מיד כשהוא מתחיל לרדת, שכדאי לפזר כלים ולאגור מי גשם, בשביל העציצים. לגדל צמחים מזכיר לי את סבתא.
לקחת ספרים בספרייה. 
המראה של הברכיים שלי, כי פעם אחרי שסבתא החמיאה לי על משהו, אולי היא אמרה שיש לי עיניים יפות, אני לא זוכרת, ואני האשמתי אותה שהיא חושבת עלי דברים טובים רק כי היא סבתא שלי, היא התעקשה להוכיח לי שהיא אובייקטיבית ואמרה לי: הברכיים שלך לא כל כך יפות, הן בולטות קצת. מאז, הברכיים שלי מזכירות לי אותה. 
לשחות בבריכה. ללכת בחוף הים. בגלל סבתא אני תמיד מחפשת אוצרות כשאני הולכת בים, כמו שהיינו עושות יחד בחוף של הקיבוץ. כשגדלתי גיליתי  שבלעדיה, קשה מאוד למצוא אותם. 
בקיצור, מעטים הרגעים שסבתא לא איתי. 
כשהייתי בת חמש, וגרנו בארצות הברית, באתי לארץ, לבד, לבלות חודש עם סבתא שבקושי הכרתי אז. בסוף החודש הזה, כשחזרתי לניו יורק, נפשי כבר נקשרה בנפשה. 
אני חושבת, יודעת, שסבתא לא היתה אמא מושלמת לילדיה. אני מהמרת שהיא גם לא היתה רעיה יוצאת מן הכלל, אם לשפוט לפי הגירושים הכפולים. למרות שבאופן מוזר, אפילו בזה התגאיתי קצת תמיד. למי עוד יש סבתא שהקימה את התנועה הציונית בתוניס, וגרושה פעמיים? אבל היא היתה, בשבילי, סבתא מושלמת. השבועות הארוכים שביליתי אצלה בכל חופש, רק היא ואני במין עולם פרטי ומופלא שהיא יצרה בשביל שתינו, היו מהשבועות המאושרים של חיי.
היא היתה בשבילי בית מחוץ לבית שמחכים לחזור אליו. והיא היתה עוד דבר: 
היא שימשה לי, משמשת עד היום, מודל של נשיות. של היות אישה בעולם. 
כל חיי רציתי להיות כמוה. 
להיות זקופה. אלגנטית. מטופחת. אינדיבידואלית. גאה במובן הטוב ביותר של המילה. סוערת, פרועה אפילו,  ויחד עם זה אסופה ומוחזקת. משכילה. חדת מחשבה. אקטיבית. סקרנית. אשת עקרונות. אשת שיחה שעומדת על דעתה. אישה שנוכחת בעולם ועם מי שלצידה, אבל שומרת משהו לעצמה, איזה מסתורין, מין מקום פרטי שרק לה יש כניסה אליו. 
למדתי ממנה אהבת יופי, ותרבות, את העונג של חיים טובים, של נסיעות ואוכל ויין.
היא היתה במובנים מסוימים האישה המשפחתית ביותר שהכרתי, באופן הכי לא שגור. היא טיפחה את השבט שלה, אותנו, סביבה, גם כישות אחת, וגם כיחידים, כל אחד ואחת והקשר המיוחד שהיא קיימה איתו.  
היא היתה, ועדיין, נערצת עלי. 
בשבילי אף פעם לא היתה, ולעולם לא תהיה, מחמאה גדולה יותר מ-״את דומה לסבתא שלך״.
לכי לשלום סבתא. אני אתגעגע אליך נורא.

שירה

--------

היה לנו קשר מיוחד עם סבתא. השפה העברית הייתה בת לוויה שלה, ולעיתים קרובות הקשר עם הנכדים הפך לפעיל במיוחד כששאלו אותה: “סבתא, איך כותבים ואיך אומרים? איך קוראים ואיך נכון לומר..."
כך הרווחנו מהידע הרחב שלה ונהנינו להעשיר את שפתנו.  
אהבתה ללשון והעמקתה בה הובילו להרחבת מסלול לימודי הלשון בבית הספר חוף הכרמל. היא יצרה מסלול ייחודי לבוגרי החוג ללשון וריכזה את המגמה במשך 18 שנה.
גם במעגל העבודה במשק תרמה רבות - ניהלה את בית הספר ואת הכלבו ואף עסקה בהוצאת העלון.
הפרק שלה בפלסאון היה יקר ללבה. היא הקימה את מחלקת השקתות, ראתה אותה גדלה ומתפתחת, והשרתה בה אווירה נעימה.
במהלך השנים ערכה, יחד עם חברות נוספות, את הספר על מעגן מיכאל ועסקה באיסוף חומר – בעיקר לפרסומים משפחתיים.
סבתא רחל אהבה את קיבוצנו והייתה גאה ושמחה לקחת חלק בכל פעילות חברתית. היא התגאתה בתרומתה להנצחת תנועת “דרור” ועליית יהודי תוניס.
וכמו בכל שנה, עם ההכנות לליל הסדר, ניזכר בה ונשמע את קולה מלווה אותנו בקריאה. כל אחד מאיתנו ידמיין חזרה איתה, וכולנו נשתדל להקפיד על קוצו של יו”ד – בדיוק כפי שהיא אהבה.

דורית

--------

Dear Sonam,

We want to express our heartfelt gratitude for the eight years during which you became an integral part of our lives, providing devoted and professional care to Grandma. Your calm and positive demeanor, along with your willingness to tackle every task, always with a smile and patience, gave us confidence that Grandma was in the best hands.

You are an outstanding and inspiring person, and we deeply appreciate everything you’ve done for Grandma. We hope you’ll remain close, but we also wish you great success and fulfillment in your work wherever you go.

With much love,
Rachel’s fam

-------

אימא שלנו הייתה בת 99.2 במותה, בשיבה טובה. רוצים להודות לכל הקהילה שאימא תמיד העריכה ואהבה, על "המטריה האווירית" הייחודית לנו:
- לצוות המרפאה על הטיפול המסור ועל הליווי האינטנסיבי בשבוע האחרון. 
- לשחר ורד שהודיעה לנו: "אני לרשותכם 24/7"
- לצוות אבלות על התמיכה לקראת הלוויה והשבעה. 
- ולצוות המלאכים: צוות קבורה שעשה את מלאכתו באהבה, בשקט ובכבוד. 
מאתנו – מימי, איל, ניבה והמשפחות