פעם אמרתי שאם היו שמים את כל התינוקות והילדים שאימא סרגה להם נעליים או כובעים, הדשא הגדול על יד חדר אוכל לא היה מספיק.
אימא נולדה ביגור בשנת 1934 לאימא יחידנית שרק ארבע שנים קודם לכן הגיעה מברלין.
ילדותה של אימא עברה בחברת הילדים בלינה המשותפת עם כיתה של שבע בנות ובן אחד. הרבה סיפורים וזיכרונות שזורים בילדותנו מילדותה: ימיקה הקופה, דוד הקיטור שם עבדה אימא שלה, צחוקים של קבוצת הבנות וכמובן ואדי יגור שחורף אחד עלה על גדותיו וסחף את הצריף בו גרה. בצבא שירתה כפקחית טיסה בחיל האוויר הצעיר של מדינת ישראל, ועד היום שמרה על קשר עם חברותיה לשירות, קשר חזק ומשמעותי שלא ניתק עם השנים.
בשנת 1958 התחתנה עם אבא שלנו בפלוגה המקובצת באילת, לשם נשלחו שניהם כדי להקים את קיבוץ 'אילות'. אבא שלי מאוד רצה להישאר שם אבל אימא שסבלה מאוד מהחום לא היתה מוכנה וכך הגיעו למעגן מיכאל.
גיל נולד בשנת 1960 ואני ב- 1964.
בשנותיה הראשונות בקיבוץ עבדה כמטפלת של כיתת סנונית ועד יומה האחרון שמרה על קשר עם חלקם.
בתחילת שנות השבעים נשלחה ללמוד תפירה וגזירה כדי להקים את המתפרה של הקיבוץ. באותם זמנים בגדי ילדים מוכנים היו מאוד יקרים ותפירה בבית היתה אופציה מאוד חסכונית לקיבוץ. רוב חייה עבדה במתפרה להוציא שתי קדנציות בתור מזכירה (שבתפקיד זה תמיד התייחסה לבן אדם שמולה וחשבה מחוץ לקופסא כדי לתת פתרון. בסיום אחת הקדנציות אמרה שרק חברה אחת לא מדברת איתה).
אימא הביאה לעבודתה כתופרת סטנדרטים ואיכות בלתי מתפשרים, ותמיד צחקנו עליה שרק היא רואה את כל הפשלות, בעיקר בבגדים שלא נתפרו על ידה.
בשנותיה האחרונות במתפרה תפרה בעיקר חולצות, בעיקר לגברים, וזכורות לטובה החולצות השחורות עם הכיסים שתפרה כל שנה לפיני כץ ז"ל.
אימא היתה פעילה ומאוד מעורבת במה שקורה בקיבוץ, תמיד בוועדה כל שהיא, ולא החמיצה שום אספה וקריאת העלון.
מאז שאבא שלנו נפטר אימא היתה הסבתא של גנון רימון ובזכות שרון ביקרה בו והיתה שותפה לחגים, קבלות שבת ועוד. הקשר עם הילדים הרחיב את מעגלי ההיכרות שלה עם הורים רבים ותמיד שמחה על כל ביקור, אמירת שלום וחיוך מזדמן.
הגינה והעציצים סביב ביתה תמיד היו בראש מעיניה ואנחנו ירשנו ממנה את 'הידיים הירוקות'. תמיד מטופח, פורח ומזמין להשתאות על היופי סביבה.
והיו כמובן עבודות היד: סריגה בשתי מסרגות ומסרגה אחת, רקמה, מקרמה ועוד כל מיני ניסיונות שונים. אימא סרגה מאות אם לא אלפי נעליים לתינוקות והרבה אנשים היו מקבלים לתא הדואר שלהם זוג נעליים ולפעמים גם כובע לתינוק שזה עתה נולד. אנחנו המשפחה זכינו לסוודרים, כובעים, נעליים, חם צוואר וכמובן תפירת בגדים ותיקון חורים ותפרים.
והיה רישום הגשם: מאז סוף שנות השמונים ועד לפני כשנתיים אימא רשמה באדיקות כל בוקר את כמות הגשם שירדה ביממה הקודמת. כול חודש סיכמה את כמות הגשם בעלון וגם השוותה לשנים קודמות. רישומיה לפני העידן הדיגיטלי תרמו למחקר שעשו על השפעת תחנת הכוח בחדרה על כמות הגשמים שיורדת באזורנו.
אם לא היה יורד גשם או לחילופין היתה כמות גדולה של גשם שגרמה להצפות אמרו שזו אשמתה של אימא.
רציתי להגיד תודה גדולה והערכה רבה לסימי שטיפלה באימא באהבה ומסירות בשנה האחרונה. נכון שלפעמים לא היה קל ואפילו מאתגר אבל אני בטוחה סימי, שאימא בדרכה שלה אהבה אותך מאוד ורצתה את הטוב ביותר בשבילך. את כבר חלק ממשפחת יעקב ואפילו מכירה את הבדיחות המשפחתיות.
אימא היתה אישה של קשרים: חברות מהילדות ביגור, חברות וחברים מהצבא, קשרים עם שכנים מכל הבתים בהם גרו גם אם עברו כבר מזמן לבית אחר.
אימא נגעה בלבבותיהם של הרבה אנשים: ילדים, צעירים וזקנים וכמובן בני המשפחה הקרובה והרחוקה.
אימא חיתה כל חייה כקיבוצניקית חזקה ודעתנית וככה גם היו סוף ימיה. היא מאוד תחסר בנוף הקיבוצי ותשאיר געגוע גדול אצל הרבה אנשים.
היתה לי הזכות ללוות את אימא בסוף ימיה בביתה במיטתה. זו זכות גדולה, מרגשת ומעצימה. אני מכירה לה תודה על כך. הגעגוע יישאר בלב תמיד, והצער והכאב יוחלפו ברגשות אחרים.
המסע של חייה שהחל ביגור מצדו המזרחי של הכרמל מסתיים כאן בצדו המערבי – בין כרמל וים.
נוחי על משכבך אימא יקרה ואהובה.
רינת יעקב, בתה.
---------------
אימא נולדה בצד המזרחי של הכרמל, והיום היא נטמנת בצד המערבי של הכרמל.
היתה לי אחלה אימא!
אימא סבתא רעיה.
כמעט 65 שנה שהיינו בקשר. מאז שאימא היתה בת 26, אנחנו בקשר. האישה שהחזיקה איתי הכי הרבה זמן.
אימא היתה אשת חייל, ידי זהב. תפרה, גזרה, תיקנה, כיוונה מכונות תפירה, שתלה, הפריחה וגידלה.
והכול חייב להיות ישר ומדויק.
ואם חס וחלילה הגעתי הביתה עם בגד וקלטה שיש תפר עקום או לא מקביל – "מי תופר בצורה כזו?"
כבר בגן ד' לימדה אותי לתפור כרית למחטי תפירה ועד היום יש לי אחת כזו בערכת התפירה בטנדר.
היתה לי אחלה אימא.
היתה.
גיל יעקב, בנה.
---------------
סבתא רעיה היקרה
אחת התכונות הכי זכורות לטובה שלך היתה הכנסת האורחים שלך והמטעמים הייחודיים שלך.
זכורים לי במיוחד מגש עץ מסתובב עמוס בנקניקים וממרחים, ריבת משמשים בצנצנות ענקיות שנדדו אתנו ברחבי הארץ וגם שבלולי בצק גבינה לבנה עם אבקת מרק פטריות.
כשהגענו אלייך לביקור תמיד דאגת שנרגיש בבית ושחלילה נהיה רעבים, לא משנה אם בדיוק הרגע חזרנו מחדר האוכל.
אוהב אותך וזוכר אותך תמיד,
יותם- הנכד הבכור.
---------------
רעיה יקרה,
אני רוצה להגיד לך תודה.
תודה על שקיבלתם אותי למשפחה. זה לא מובן מאליו, כן, בקיבוץ זה אולי כן... ככה נהוג. מגיעים אולפניסטים וכל אחד מקבל משפחה. אני לא ידעתי, לא היה לי מושג מה זה אומר, לא תיארתי לעצמי שזה באמת, שזה לתמיד, והכל בזכותך. את היית המבוגר האחראי, לא עשית לי חשבון. התקשרת, הזמנת, ושאלת- למה את לא מתקשרת? וזה אף פעם לא בא כתלונה שהשאירה אותי בתחושה שאני לא בסדר. תמיד אמרת: "בואי".
רעיה יקרה, תמיד חשבתי שהורים זה לתמיד, הם אלמותיים, והאמת היא, זה ככה. את נשארת אצלי בלב, בכל חדר ופרוזדור, אני זוכרת אותך מדברת, מספרת לי, אופה, נותנת, מאכילה, תופרת וסורגת וצוחקת, צוחקת הרבה.
רעיה יקרה עד מאוד, תודה רבה על הכל.
קטיה אופיר.
---------------
סבתא רעיה – סבתא של גנון רימון
לפני עשר שנים נרקם קשר יחיד ומיוחד בין גנון רימון לשכנה, רעיה יעקב. הכל התחיל מטיולים שעברו דרך ביתה ודרך הגינה היפה והמוקפדת שלה.
לאט לאט נוצר קשר חם ומיוחד, שכלל חגים משותפים ומפגשים קבועים.
בסוכות, היא הייתה מגיעה לסוכת הגנון עם ארבעת המינים.
בחנוכה, היינו מתארחים בביתה, יושבים על השטיח, מדליקים נרות ביחד, ומתבוננים בתמונות ובאוסף החנוכיות והצלחות התלויות על קירות ביתה.
בט"ו בשבט היא הייתה מגיעה לחגוג איתנו בגנון, ובכל פעם מביאה איתה צמחים מיוחדים עם סיפור מתאים.
בפורים, הכנו לה משלוחי מנות והגענו מחופשים בליווי רעשנים וריקודים.
בפסח, היא ישבה איתנו לסדר פסח, ובשבועות הייתה מגיעה עם רולדה טעימה שהיא אפתה בעצמה.
רעיה תמיד סיפרה לי בהתרגשות כיצד כשהיא מגיעה לחדר האוכל, הילדים היו רצים אליה ואומרים לה שלום. היא תמיד אמרה שהיא זכתה בכל כך הרבה 'נכדים'.
לפני כמה שנים רעיה נפלה ושברה את הירך ועברה לגור בבית כרמל לצורך תקופת השיקום. גם בתקופה זו נהגנו לבקר אותה שם והקפדנו לאסוף את העלים שהתאספו בכניסה לביתה עד שהיא שבה חזרה הביתה.
לאורך כל השנים, בכל יום שישי, היינו מגיעים לביתה עם חלה, שרים שירי שבת ורעיה תמיד הייתה מספרת לנו על מזג האוויר המשתנה, על כמות הגשם שירד ועל זיכרונות ילדותה בקיבוץ יגור.
בשנה האחרונה הצטרפה אליה בכל שבוע המטפלת סימי, שביחד עם רעיה חיכו כל שישי עם כיסא בחוץ, בכל מזג אוויר, לשיר שירי שבת ולחלק לילדים עוגייה מתוקה.
רעיה הייתה משמעותית לכל קבוצת ילדים שהייתה בגנון רימון בעשר השנים האחרונות, נוצר עמה קשר בן דורי ייחודי ומיוחד.
אנו צוות הגנון מודות ומוקירות על הזכות לקשר כל כך ארוך ומיוחד עם אישה כל כך מיוחדת,
היא תישאר בליבנו תמיד- הסבתא של גנון רימון.
שרון בקיש, גנון רימון.