קורות חיים, ארוכים ומלאים

אבא נולד באיסטנבול, ב-1924, בן בכור לרחל ויצחק. הוריו התכוונו להגר לאיטליה מייד אחרי הלידה, ואביו כבר חיכה להם במילאנו. האם ילדה אותו בבית והוא לא נרשם ברשויות כדי שלא יצטרך להתגייס לצבא הטורקי בגיל 18. למעשה אין ולא הייתה לו מעולם תעודת לידה.  

לאחר 10 חודשים עברו גם הם למילאנו. שם, ההורים וויתרו על האזרחות הטורקית כדי לקבל אזרחות איטלקית. שלושה ילדים נוספו למשפחה: סְטֶלָה, סָלְבָטוֹרֶה (יהושוע) ואסתר. החיים היטיבו עימם בארץ החדשה, עד שנכנסו חוקי הגזע ושינו את חיי היהודים לחלוטין. האזרחות האיטלקית נשללה מהם, וכשמשה היה בכיתה ח' אסרו עליהם ללכת לבית הספר ועל המורים היהודים לבוא ללמד. במשך תקופה הם התרכזו במקומות שונים ולמדו עם מרצים מעולים שפוטרו מהאוניברסיטה, ועלו ברמתם על בתי ספר האחרים, עד שגם זה הפך למסוכן מידי, והילדים לא שבו יותר אל ספסל הלימודים. למעשה אבא לא למד יותר בשום מוסד להשכלה פורמאלית כלשהו בחייו, דבר שלא מנע ממנו לרכוש ידע עצום בכל תחומי החיים, ולהצליח בכל מקצוע בו בחר לעסוק. עד יומו האחרון היה חובב אדוק של טריוויה בטלוויזיה כשהוא שולף את התשובה מייד ונוזף במסך: "לא לומדים בעולם גאוגרפיה יותר! הצעירים לא יודעים היסטוריה! על תולדות העם שלהם לא שמעו! מתמטיקה לא מעניינת אותם! כלום!!!". כל חייו מילא תשבצים בעברית ובאיטלקית בקבלנות, ופתר סודוקו קשים ומעלה.

בשנת 43 כבשה גרמניה את צפון איטליה והמלחמה הגיעה למילאנו במלוא העוצמה, עם הפצצות מסיביות של בנות הברית ורדיפת יהודים. רחל, אימו, ושלושת הילדים נסעו לכיוון שוויץ כדי להתחמק, אבל לא הצליחו לעבור את הגבול והתחבאו בכפר שבהרים. משה ואביו נשארו במילאנו, כי היו בגיל שחייב בשרות צבאי, ולמעשה היו עריקים מהצבא האיטלקי. יחד איתם התחבאו בדירה סבא וסבתא, דוד, דודה ובת דודה.

מישהו כנראה הלשין על המשפחה בכפר ותפסו את ארבעתם. רחל, סטלה וסלבטורה נשלחו לאושוויץ ונרצחו מייד. אסתר עברה במחנות ריכוז ועבודה שונים וסיימה את חייה במסע מוות לקראת סוף המלחמה. אבא שלו, שלא יכול היה לעמוד מנגד, בידיעה שמשפחתו נלקחה, שאינו יודע מה עלה בגורלה, ואינו עושה מספיק להצילם, עזב את משה והמשפחה שבמילאנו, ויצא בניסיון לחפש אותם. הגרמנים תפסו גם אותו, העבירו אותו בין כמה מחנות עבודה והוא סיים את חייו במחנה בוכנוולד שבגרמניה כמה חודשים לפני סיום המלחמה.

כך נותר אבא במילאנו, עם שארית המשפחה המורחבת וללא משפחה קרובה. הם חיו בקומפלקס ענק של 100 דירות, והקיר החיצוני של הקומפלקס נהרס כולו מפצצה. העיריה הכריזה וסימנה את הדירות האלו כבלתי ראויות למגורים ושאין אליהן כניסה. משה זיהה את ההזדמנות, והציע למשפחה של אחת מהן לעשות החלפת דירות. כך אכן היה: שוכני הדירה ההרוסה עברו לבית של משפחת דנא, ומשה עבר עם חמשת בני משפחתו לדירה בלי קיר חיצוני, הרוסה, ובלתי מאוישת באופן רשמי, אבל בטוחה הרבה יותר בשבילם. את הפתח כיסו בשמיכות, וכך התחבאו במשך כמעט שנתיים, ללא חימום, ניזונים משק אורז, עד לסיום המלחמה.

ב-28 לאפריל 1945 עבר אבא, עם המון רב, בפיאצלה לורטו, וראה את גופותיהם של בניטו מוסוליני, המאהבת שלו קלרה פטצ'י ועוד שלושה פשיסטים, תלויות מהרגליים, לאחר שנורו באותו בוקר על ידי הפרטיזנים. כמו כן, עם סיום המלחמה נתלו בקהילות היהודים רשימות הנספים. רק לפיהן נגלתה לו במלוא כיעורה האמת המרה: הוריו ושלושת אחיו האהובים נרצחו על ידי הנאצים.

דוד שלו שעבר למקסיקו לפני המלחמה ונהיה שם מיליונר, הציע לו לבוא, שידאג לו לבית, למכונית פאר, ואפילו ימצא לו רעיה. הוא סרב בתוקף, כי לא היה שום סיכוי לשנות את החלטתו הנחרצת לעלות לארץ באופן מידי. עד סוף ימיו, סיפר את הסיפור בצחוק סרקסטי, אבל בלי שמץ של חרטה על ההחלטה.

שלוש שנים תמימות לקח לו לעלות לארץ, כולל עליה על אוניה, שכמעט טבעה מעודף משקל, והחזירה את אנשיה למקום ממנו יצאו בדרום איטליה, כולל מלחמות קופסאות שימורים עם האנגלים שחיכו להם בארץ והחזירו אותם לקפריסין וכולל כמעט שנה וחצי של שהיה בקפריסין, עד שסוף סוף אבא קיבל אישור לעלות על אוניה שהגיעה באפריל 1948 לארץ המיוחלת. 

הוא הצטרף לגרעין שהקים את קיבוץ רגבים ובמקרה הייתה שם בחורה בגילו בערך, מפירנצה, בשם לאה, שערב אחד התוודה בפניה שהוא 'חושב' עליה. היא לא הבינה אם הוא חושב עליה בכיוון של תפקיד בקיבוץ, או לאיזו ועדה, ולא ממש הבינה את המסר, אבל כשעברה ליד המקלחות הציבוריות ושמעה אותו פוצח בשירת אופרה באיטלקית, משהו נדלק גם אצלה, והשאר היסטוריה.

למעגן מיכאל הגיעו רק בסוף 1953, ונחשבים עד היום כ'נקלטים' בקיבוץ, ובשום אופן לא לוותיקים או מיסדי הקיבוץ. בכל מקרה שניהם אהבו מאוד את המקום, את החברה, ובעיקר את ההוויה של הקיבוץ, ואת הרצינות והאידיאולוגיה של אז. הם השתלבו באופן מידי ומצאו את מקומם מכל הבחינות. בשנים הראשונות לא היה להם שום רכוש, הם עבדו קשה, אמא ברפת ואבא בגידולי שדה שעות אינספור, כמעט בלי שום תמורה, אבל תמיד תיארו ימים אלו כמאושרים בחייהם, וללא ספק כך היה. אחר כך שניהם עברו לפלסאון ועדיין עבדו קשה בעבודות מאוד משמעותיות, ונעלבו כשהחליטו לוותר עליהם בגיל 82…

כיום, אחרי 70 שנה, ניתן לסכם שאכן היו אלו שנים מדהימות, מיוחדות מלאות עשיה של שניהם, מלאות משמעות, ערכים והתקדמות בכל כך הרבה תחומים. ללא ספק, הם מצאו את מקומם, את ביתם, את הסביבה שהם אוהבים, את הנוף, ובעיקר את האנשים החולקים עימם את אותם האידאלים והדעות, המסתפקים במועט, מלאי רצון, נכונות ונתינה אחד לשני ולארץ המדהימה שבנו.


ובנימה יותר אישית.

אבא

הייתי רוצה לחלק את יחסי איתך לשתי תקופות. תקופת הילדות, והצעירוּת, לפני עזיבת הקיבוץ ב-78, ותקופת הבגרות מרגע שחזרתי לקיבוץ ב-91.

היית מאוד שתקן בתקופה הראשונה. מהות הקיבוץ הייתה מאוד מאופקת, אתם לא הפגנתם ופתחתם את רגשותיכם, ואנחנו בוודאי שלא. החיים שלנו היו בכוללת ואת ההורים רק ביקרנו. לא היה מקום לקרבה אמיתית, תמיד הייתה לי הערכה גדולה אליך, ושפע הידע שלך בכל תחום הלהיב וכבש את ליבי, אבל המערכת לא ממש אפשרה קרבה, פתיחות ויחסי אב-בן אמיתיים, טבעיים, זורמים ומלאים.  

כשחזרתי לקיבוץ, נשוי, עם שלושה ילדים משלי, אחרי שינוי גדול בגישתי לחיים וניסיון חיים שונה לגמרי מהקיבוץ של פעם, פתאום קיבלתי אבא אחר לחלוטין. הייתם שניכם, קודם כל סבים נפלאים שהנכדים, בלי דעות קדומות, התאהבו בכם לגמרי וגם היחסים בינינו פתאום קבלו חופשיות ופתיחות חדשה. דיברנו המון, על כל דבר, העשרנו אחד את השני. חלקת איתנו תמיד את תוכן ההרצאות במועדון, כשאתה זוכר את כל הפרטים ומוסיף ידע ודעות משלך על העניין, פתחת בפניי בפעם הראשונה את סיפורי המלחמה, אחרי שבילדות בכלל לא הבנתי שאני קשור באיזושהי דרך לשואה. הרשיתי לעצמי סוף סוף לחדור לנפשך, לשאול שאלות קשות, לאתגר אותך, לפתוח את ליבי בפניך ופתאום קיבלתי אבא שמדבר וחולק כל דבר, פתוח בפני, וגם מעורב בחיי ומהווה כתובת לכל דילמה או קושי שצץ, תמיד תומך ומחזק, וכן, לעיתיים אפילו מחמיא ומפרגן, דבר שהיה זר לי לחלוטין לפני כן.

אני מאוד מברך על השינוי הזה, ומודה לך מאוד על כל זה. היית פצצת ידע, ועם זאת, לא מתפאר או מתהדר בזאת מעולם. המצפון, היושרה, האיפוק, ההסתפקות במועט והצניעות המדהימים שלך שהיוו קושי בילדותינו, פתאום קיבלו משמעות חדשה וברורה שכל כך קל ומתבקש להזדהות איתה. נכון שתכונות אלו נדירות ולא כל כך מועילות בעולמנו החדש, אבל מצאתי עצמי נסחף באופי שלך, מתחבר לתכונות שלך ויורש אותן ממך, אחת לאחת  כמעט בעל כורכי, לטוב ולרע.

גם פוליטיקה וקיטורים על הממשלה היו חלק נכבד משיחותינו, כששנינו מאותו המתרס, מלבים אחד את השני, מעלים את גובה הלהבות, משמיצים, מזלזלים, מקללים ומתייאשים מהנהגת המדינה. המשפט השגור בפיך, בעיקר בשנתיים האחרונות: "איך הורסים במחי יד את כל מה שבנינו כאן בעבודה כל כך קשה? את המדינה המופלאה שהקמנו יחד, במו ידינו, וכל כך אהבנו? פשוט חוצפה!!!" 
התחלנו להרגיש שזה משפיע עליך מאוד, עד שדאגנו שתעבור לערוצי ספורט וטיולים בעולם, ושתוציא את הראש מהדיכאון של החדשות שממש הוריד לך את הרצון להמשיך ולחיות.

וכאילו כל זה לא הספיק, לפני שנה וחודש הייתה הנפילה. במשך זמן רב חשבנו שזה יעבור, שזו סה"כ נפילה קטנה ובעצם לא נפגעת בצורה רצינית, שתחזור למועדון ולכל הפעילויות, שתתאושש ותחזור לעצמך, אבל זה לא קרה, ובעצם סימן את התחלת הסוף, כשאתה שוקע בהלך רוח ירוד ומאבד אט אט כל רצון להמשיך בחייך, בעיסוקיך, ביציאות מהבית, במפגש עם חברים והרצאות. כל אלה לא הלהיבו אותך יותר ולא יצאת מאז מהבית, ובאיזה מקום נכנעת לכאבים הפיסיים ולמצב רוחך המידרדר ואיבדת עניין ורצון להמשיך הלאה. חבל לנו מאוד שעברת את השנה הזו בצורה כל כך מתסכלת ומרירה. לנו היה קשה מאוד לוותר לך, והאמנו כמעט עד הסוף שתבריא ותחזור אלינו ביתר שאת, אבל לצערנו, זה לא קרה. בשבועיים האחרונים ראינו אותך הולך וגווע וסובל מאוד. חוץ מלהקל על הכאבים, ולהרגיע, לא יכולנו לעשות הרבה. ניסינו עוד לדלות שמץ חיוך ומילות פרידה אחרונות, עד שבבוקר שלישי פשוט חדלת לנשום. עם כל העצב והקושי הגדול, הבנו שקיבלת את מה שרצית, שהייסורים שלך הסתיימו, והוקל לך מאוד, וגם לנו.

בטוח שנזכור אותך לטוב, טוב. את החיוך המקסים, אפילו בגיל מאה, המקבל והאוהב. נזכור את דמותך על הכורסא הנצחית. נאחז בקבלת פנים ושמחה על כל מי שמגיע לבית הנעים, שכל כך אהבנו להיות בו, והפכנו אותו בזכותך לבית השני, או אולי אפילו הראשון שלנו.

תודה, תודה אבא-סבא על הכול. אני מודה ומצטער שלא אמרתי את זה מספיק, אז אומר את זה עכשיו ואם עליך זה לא ישפיע, לפחות עלי כן: אני אוהב אותך בכל ליבי, אבא. אוהב! אוהב! אוהב!

עמי

---------------------

אבא שלי אהוב

ביום שבת נפרדתי ממך באמת, כששלחת לי נשיקה באוויר ואמרת לי לילה טוב.
אבא שלי אהוב. לא יכולתי לקבל אבא יותר טוב ממך
חכם, רגיש, ואוהב. 
אני אתגעגע אליך בלי סוף.
בעיקר לטלפון היומי שלנו ולעדכון שלך על כל מה שקורה בעולם, על החידושים, ההמצאות וכל מיני פירושים לדברים שרק אתה יודע.
אני כנראה אצטרך לפתוח גוגל מעכשיו כדי למצוא משהו כמו מה גובה ההר הזה.... או איזו מדינה איפה.
שנים השתמשתי בך כאנציקלופדיה.
בכל משחקי הטריוויה בטלוויזיה אתה תמיד הראשון שיודע את התשובה ומתקן את אלו שטועים. 
במשפחה אתה זוכר את כל תאריכי יום ההולדת של כולם: ילדים, נכדים, נינים וחברים.
אתה האדם הכי חכם שאני מכירה, אתגעגע אליך לעולמי עולמים.
אני מודה לך על כל השנים שהיית האבא הכי טוב, הכי רגיש והכי אוהב בעולם. 
אבא יקר, קיימת את כל התורה כולה בזה שרדפת שלום כל חייך.
נוח על משכבך אבא אהוב, ותדע שאני מודה לך על זה שבחרת בי כבת.
אוהבת אותך!

רחלי

---------------------

משה,

מעטים האנשים שיכולנו לומר להם בחייהם בדיוק את אותם דברים שאנחנו אומרים עליהם במותם. עליך, משה, מותר היה לנו לומר בחייך בדיוק את שאנחנו אומרים לך במותך.

אני זוכר שביום הולדתך ה-90 ביקשנו ממך דבר אחד: משה, אל תשתנה, תישאר להיות בדיוק מה שהנך. יותר מזה אנחנו לא צריכים. יותר מזה איננו יכולים להעלות על הדעת. אני חושב שכל מי שפגש אותך אהב אותך. כל מי שהכיר אותך, כולל הציבור הזה שבא להיפרד ממך היום, אהב אותך בדיוק, אבל בדיוק, כפי שהיית. כל אחד יכול היה להביט בך ולומר: הנהו האדם השלם. לא המושלם אבל השלם, כזה שאתה מביט בו ואומר: הנה דוגמא לאדם שתכונותיו מתמזגות בו בטבעיות לכדי הרמוניה. אביט בו ואתיישר על פיו.

חייך היו רבי ימים ושנים. מה שהיה עבורך חיים מלאי תפניות והכרעות, יצר בנו, הקרובים לך, את הידיעה שאתה 'תוצר העולם', ההיסטוריה, שאתה ה'מוצר' שהעולם הזה, על כל נפתוליו, ניסיונותיו, הקשים והטובים, היפים והמרים, הביא לפנינו לא כפרי המקרה או איזה רצון קפריזי מזדמן, גחמה חולפת, אלא כדבר שהעולם 'עיבד' אותו, 'שייף' אותו להיות המוצר שלו המוגמר, היחיד והמיוחד בצורתו. ה'אחד' שהיית.

ידעת ילדות ונעורים מאושרים באיטליה בחיק משפחתך, והנה כבר באה התנסות שהעיבה על חייך וטלטלה אותם יחד עם כל יהודי איטליה: 'חוקי הגזע' של שנת 1938. יהודים נושלו ממשרותיהם, לא הורשו לעבוד במוסדות המדינה. נערים יהודים לא הורשו ללמוד במוסדות החינוך הכלליים. מורים, מרצים יהודים נזרקו ממוסדות החינוך הכלליים ולא הורשו עוד ללמד באוניברסיטאות של איטליה. מעולם לא הפסקת לתאר את גודל העלבון שהרגשת אז. שם הרגשת לראשונה את נחת זרועו של הפשיזם ושם בוודאי התעצבה תודעתך לשנוא תמיד כל פשיזם מכל סוג שהוא. משם בוודאי נולדה אמרתך שחזרת עליה פעם אחר פעם: "אני יודע מהו פשיזם. אינני רוצה לראות פשיזם שני בחיי".

המכה הגדולה מכל באה לך במלחמת העולם השנייה. אימך, שתי אחיותיך ואחיך, שהסתתרו באחד הכפרים, התגלו ונלקחו על ידי הנאצים אל מחנה ההשמדה. אביך שדעתו נטרפה עליו מן האסון יצא לחפש אותם ונלקח אף הוא אל מחנה ההשמדה. נותרת לבדך, נער צעיר, להסתתר בבית מגורים הרוס למחצה במילאנו, היהודי היחיד בין כ-100 משפחות נוצריות. שרדת שם באורח פלא עד סוף המלחמה.

אני חושב שכל מה שעבר עליך מסיום המלחמה היה תגובה לאסונך הגדול: עלייתך לארץ דרך המחנה בקפריסין. היותך בין מייסדיו של קיבוץ רגבים. נישואיך ללאה. אני זוכר: הייתי אז בגלעד. באתם יחד לבקרני, אתה ולאה אחותי, ולאה אמרה: "אתה רואה את האיש הזה? שמו משה, ועכשיו הוא שייך למשפחה שלנו". אולי לרגע התקשיתי להבין, אבל מה היה לי להבין? הבנתי שהתחתנתם ולא הזמנתם אותי, הילד, לחתונתכם. אבל לא היה צריך זמן רב להבין עד כמה הייתה המשפחה מרכזית בחייך, כמה היו ילדיך חשובים לך, נכדיך שהקיפו אותך עד יומך האחרון ותשעת הנינים שכבר זכית לראות.

מרגש במיוחד היה עבורי היחס שנתת להוריי. איני מוציא ממחשבתי את הרעיון שראית בהם, במידת מה, מעין הורים שלך, אולי 'ממשיכים' או 'ממלאי מקום' כלשהם של הוריך שנלקחו ממך בשלב כה מוקדם בחייך. האם הקמת המשפחה לא הייתה כולה כעין ניסיון שלך למלא את החסר באובדנה של משפחתך שנכרתה ממך? אני בטוח, ואתה, משה, לא הסתרת זאת מעולם, שאתה תווה את חייך כמעין 'אף על פי כן', כ'דווקא', אולי אפילו כעין 'נקמה' בכל מי שביקש להכחיד את זכרך וזכר משפחתך. אבל מותר לנו לחשוב שכל דרכך בארץ, הצטרפותך למעגן מיכאל, עבודתך שנים ארוכות בשדה, ולא פחות מכך שנים רבות ב'פלסאון', היו לא רק לצורך 'תקומה'. אתה פשוט ובאמת אהבת את הקיבוץ ודרכו והאמנת בו, ומצאת בו את התגשמות מאווייך ואת האפשרות ליצור חיים חדשים שהצבת לעצמך, כאשר באת לישראל. אני יודע שידעת במעגן מיכאל גם שמחה, גם יצירה וסיפוק ואושר כשלעצמם. לא פעם יצאתי איתך לשדה, זרעת וראיתי אותך באשרך למראה התבואה שאך החלה לצמוח. כשראיתי את תלם החריש שלך הנמשך ישר אל האופק, או את שורות התירס שזרעת, הישרות כסרגל (והכול הסכימו שאין מי שעשה את המלאכה הזאת בדיוק הקפדני כפי שידעת אתה לעשותה) יכולתי לשאול את עצמי: האם זה לא ניסיון ליישר את כל אותן דרכים נפתלות וקשות שעברת בחייך? האם אין כאן איזה ניסיון להכניס איזה סדר בכאוס של העולם שהיכה בך? האם אין כאן ביטוי לרצונך לטעום מעט מחיים ישרים, מדויקים, הוגנים, אנושיים, מביאי שמחה ותועלת?
אני מנחש שכל דרכך מאז סיום המלחמה הייתה גם על דרך ההחלמה, על דרך ריפויו של הפצע הגדול. חייך היו ארוכים. האם הספיקו לך על מנת להחלים לחלוטין? האם פצעך נרפא? לעולם לא נדע עד הסוף. זה היה המסע שלך. האודיסיאה הארוכה שלך. אתה הגעת הביתה. האם הזמן הביא לליבך מרגוע? נחמה? אני רוצה להאמין שכן. אנחנו מכל מקום זכינו. זכינו באור שלך. זכינו באישיותך הקורנת. זכינו לאהוב אותך. מאד.

רובי (ראובן כהן, אח של לאה)

---------------------

בספטמבר חגגנו למשה יום הולדת 100. כשהוא מוקף בבני ובנות השבט האוהב והמעריך 
שהקים, ניסיתי להעביר לו מעט ממה שכולנו מרגישים כלפיו - 

משה – אי של שלווה ורוגע, אי של שפיות, ידע ויציבות.

מתוך 100 השנים בהן בורך עולמנו בנוכחותך, במעל 50 מהן, זכיתי אני להנות ממך וממה שאתה עבורי ועבור כל אחד מהנוכחים כאן – 
אי של שלווה ורוגע, אי של שפיות, ידע  ויציבות.

בשנים של בניית זוגיות צעירה ובוסרית, בשנים של עזיבת הקיבוץ והערכים עליהם כולנו גדלנו, בשנים בהן כל אחד מילדיך חיפש את דרכו ומקומו בחיים, בשנים בהן טיילנו, חצינו יבשות ואוקיינוסים, פיזיים ורוחניים, היית עבור כל אחד מאיתנו אי של שלווה ורוגע, אי של שפיות, ידע  ויציבות.

כשהיינו רחוקים, הקפדת לעדכן, לשתף, לשמור על קשר, לשדר שאתה ולאה כאן, מחכים ואוהבים אבל מקבלים באמת את הבחירה להיות במקום אחר. עקבת בסקרנות אחרי מסעות בעולם, שינויים במקומות מגורים, בבחירת קריירות. כיף לספר לך ולשתף אותך כי אתה באמת מקשיב ורוצה לדעת ותמיד יש לך משהו חדש לספר ולהוסיף על  מה שזה עתה שמעת – פיסת מידע חדשה, הקשר שלא נחשפנו אליו או תובנה מאירת עיניים.

קיבלת בלב פתוח ואהבה אמיתית את בני ובנות הזוג של ילדיך ונכדיך שעבורם ביתך הוא תמיד 
אי של שלווה ורוגע, אי של שפיות, ידע  ויציבות.

בשנים המאתגרות של בנית משפחה, הולדה וגידול ילדים, משברים, פרידות ובניה חדשה, אתה תמיד נותן את התחושה שאפשר לבוא, לשים את הראש לרגע וגם אם לא נאמרת מילה אחת, אצלך, בבית שלך, סביב שולחן האוכל שלך, אנחנו כולנו יחד כמשפחה וכל אחד לחוד כפרט מיוחד במינו, כולנו מרגישים בטוחים, מוגנים ואהובים כי אתה וביתך, אתם עבור כולנו אי של שלווה ורוגע, אי של שפיות, ידע  ויציבות.

ואפילו עכשיו, כשמסביב הכל כל כך שחור ונראה חסר תקווה, וגם לך לעיתים נמאס קצת ובכנות הישירה שלך אתה משתף שאולי מספיק, עצם הכניסה לביתך, לראות אותך מחייך, לשמוע אותך עונה על שאלות טריוויה שרק לך יש את התשובה להן,  לצפות בך משוחח עם הנכדים והנינים, מיד משרה תחושה שנכנסנו לאי של שלווה ורוגע, אי של שפיות, ידע  ויציבות.

משה – אני רוצה לומר לך תודה על שאתה חלק כל כך משמעותי מחיי, להגיד לך שאני אוהבת אותך עד בלי די ומאחלת לך ולכולנו שנמשיך להנות מהיחד הזה שהשכלת ליצור עבורנו.

מיכל דנא, בשם בכורְךָ אורי ובני ביתו.

---------------------

כי ביתך חוף מבטחים, מקום להיות בו ממש בדיוק כמו שאני.

נר ראשון של חנוכה, פתחת עינייך וקראת לבני בן החודשיים ״ג’ינג’י ג'ינג'י ג’ינג’י, לב לב לב״. שרת לנו שיר באיטלקית על חמנייה שנישאת גבוה גבוה אל השמש ופתאום דודה רחלי נכנסת עם זר חמניות לביתך…
בפעם הראשונה שראית את בני אמרת ״כמה שהוא דומה למשפחה שלי…״ הוא נקרא על שם אביך, יצחק, שהיה חלק ניכר בחיינו, ביחד עם רחל אימך וכל משפחתך שנרצחה בשואה.
בחתונתי בירכת, אמרת שהגעת לארץ לבד ויצרת שבט וזהו הניצחון שלך על הנאצים.

תודה שחלקת איתנו את הכאב שלך, שהיית, יחד עם סבתא לאה בית, חוף מבטחים, אבן יציבה, אוזן קשבת, עין טובה ומקבלת, המחזירה אותנו לעצמנו בכל פעם מחדש, תודה שלימדת אותי לקרוא שעון ואת השפה איטלקית.
תודה שלימדת אותי להיות אדם. 

אני זוכרת שבתור ילדה, בכל פעם שיצאתי מביתכם הייתי מלאת הודיה וגאווה על הסבים המיוחדים שאתם, אנשים שחיו חיי צניעות, פשטות ואהבה. הקשר בינך ובין סבתא, אתה עם דיוק וסדר והיא עם רוח צחוק ומשחקיות. ביחד אתם רקמה משפחתית מופלאה. תשמרו עלינו מלמעלה.
סיפרת לי על עולם ללא דאגות עליו משתלט כעס, עצב ומלחמה ״ומה חבוי בתוך תיבת פנדורה?״ שאלת, ״הדבר הכי חשוב למין האנושי- התקווה!״
ובחרת בחיים. 
נפרדת ממני בכמה נקודות בחיים כשחשבת שלא תצא מזה. כל פעם החיים היו חזקים ובחרת בחיים בחוזקה, שוב ושוב. עכשיו חייך מסתיימים. נוח בשלום סבא יקר, שהנשמה שלך תגיע לאור ותזכה למנוחת עולמים.

זכינו לחגוג לך יום הולדת 100, סיפרת לנו את משמעות המילה צ׳או (להתראות) - slave, עבדך. סיימת ב ״אוהב אתכם, עבדכם הנאמן, משה״ 
אוהבים אותך, משה דנא וזוכרים לנצח. 
Ciao Bellissimo

נכדתך, בר

---------------------

סבא היקר,

במקום לעסוק בפרידה, בקיץ חגגנו המשפחה את קיומך ביום הולדתך ה-100.
כיבדנו את עברך ואת סיפור חייך, וזכינו ממך לעוד מילים של חוכמה ושנינות מעוררות הערצה.
מילאת אותנו גאווה ושמחנו בשמחתך. מבחינתי זו המזכרת הכי טובה למורשתך והשארת חותמך על חיינו ועל המשך דרכך.
אני אוהבת אותך וכל כל מעריכה.
תודה על חיים מדהימים לצידך, מלאים בחיוך ואהבה, חום, חוכמה, צניעות, אדיבות וענווה. מי ייתן ולמדנו משהו ממך אפילו טיפה.
נוח לעד סבא, חיית חיים מלאים ושלמים. נתגעגע תמיד ותישאר בליבנו לכל החיים.
אוהבת מאוד,

טל



---------------------





תודה

אנחנו רוצים להודות מאוד לכל מי שעזר בטיפול
ודאגה למשה-
לאהובה, ד"ר ליב וכל צוות המרפאה.
להדס וכל צוות העובדות הסוציאליות.
לשחר ורד וצוות הגיל השלישי.
ללָקְס, לשָני ולחגית שטיפלו בו במסירות רבה מאוד, ב10 השנים האחרונות
ולשלומית, עדי, וצוות אבלות.
תודה רבה, רבה, רבה!

משפחת דנא.