חיפוש


יום ראשון, 22 ספטמבר2024
אבגדהוש
01020304050607
08091011121314
15161718192021
22232425262728
29300102030405

שמי ניצה 1932-2024

שם משפחה שמי 
שם פרטי ניצה 
תאריך לידה 6.12.1932 ז' בכסלו התרצ"ג 
תאריך פטירה 27.11.2024 כ"ו בחשוון התשפ"ה 

עינת:

אמא יקרה ואהובה שלי.
היית לנו אם ואב מגיל צעיר ורך, לאורך כל השנים, עד נעצמו עינייך לעד.
לביאה אמיתית, חמה, ואוהבת ועוטפת.
המשפחה היתה לך הדבר הכי חשוב, ערך עליון.
הדאגה אחד לשני, היחסים בינינו, שיהיו טובים, שיזרמו על מי מנוחות.

היו לך קשרים מיוחדים עם כל נכדייך ונינייך, כל אחד היה יחיד ומיוחד בליבך.
וכמובן בני ובנות הזוג של ילדייך ושל נכדייך.
ליבך היה רחב, מלא בנדיבות ונתינה אינסופית.
היית אישה אופטימית, אוהבת אדם. בהודיה תמידית לכל מי שהיה בסביבתך. 

היית לי אמא, מורת-דרך, השראה להעברה בין-דורית.
השארת לנו מורשת לערכים.
ערך האדם, העבודה.
זמן זה זמן.
מילה זו מילה.
משפטייך ילוו אותי תמיד.
להודות לכל אדם
והעיקר: "שום דבר לא מובן מאליו".

היית לנו ראשת השבט המשפחתית, ניצחת על כולנו בהרמוניה וקבלה.
כל אחד ואחת זכה בך.
אהבתך לאסתטיקה, יופי וטוב טעם ניכרה בכל דבר שקשור בך.
ביתך היפה, לבושך המותאם, עריכת שולחן לכל אירוע - מדוגם
וברכותייך שהוגשו במילים חמות ובקישוטי מדבקות על המעטפות.

נפרדת ממך היום
אוהבת אותך אמא
אנצור את זיכרונותיי עימך לעד
בחיבוק ענק ובתודה גדולה
בתך הבכורה עינת. 



---------------------------------

 


רוני:

אמא, אני מתגעגע אליך.
את היית אמא שלי. 
הדמות שתמיד היתה שם בשבילי מאז שאני זוכר את עצמי. 
בגיל 22 הגעת לקיבוץ אחרי צבא ולימודי תרבות הגוף, ופגשת את אבא. 
סיפרת לנו שהיו לכם תחומי עניין משותפים וחלקתם אהבה למוזיקה ואומנות.
7 שנים היית עם אבא, ופתאום זה נגמר! ללא פרידה וללא זמן לעכל את המכה. 
היית בת 30 עם שני ילדים קטנים ומתבגר בן 15. 
לא היתה לך שום הכנה למצב החדש והבלתי נתפס.
ועדיין, כמו שאמרת עד היום האחרון: קודם כל המשפחה. 
שמרת על עינת ועליי, מקרוב ומרחוק. 
כילד הייתי בורח בלילות מבית הילדות ובא אלייך הביתה. 
תמיד הצעת לי מיטה עם שמיכה חמה ונתת לי לישון כל הלילה בבית. 
את היית עבורי העוגן, תחושת הביטחון, הידיעה שיהיה בסדר.
שאנחנו נהיה בסדר.

אהבת מוזיקה ואומנות, והייתה לך טביעת עין מדויקת של סידור חפצי אומנות וסידורי פרחים. במבט אחד ידעת איך את רוצה שזה ייראה, ותמיד קלעת בול.
בכלל ידעת לדייק את רצונותיך. לאן לנסוע, איך ייראה הבית, מה לאכול ואיפה. וגם עם מי.
לפעמים אמרת שהערב תאכלי בחברה מצוינת, כשהחלטת לאכול לבדך.

במשפחה, לא דיברנו על אבא. רק לאחר שנים רבות כשעינת ואני הכנו את הסרט על אבא
שיתפת אותנו בזיכרונות ממנו, וענית לכל השאלות. 
עשר שנים ושבעה חודשים אחרי שאבא נהרג, קראת לי לסלון הבית, ישבנו  על הספה.
סיפרת  לי שאבנר נהרג במלחמת יום הכיפורים. הייתי בן 11 ומאז נשארנו שלושתנו. 

בילדותי הייתי ילד סוער מאוד, וכנער מתבגר אתגרתי אותך עם שלל אירועים, שהורים היו מעדיפים לא להתמודד איתם. ואת המשכת להיות שם עבורי. תמיד הרגשתי אהוב על ידך.
כשהפכתי להורה גיליתי את הסבתאות הייחודית שלך. גם כשטיילת בכל העולם, חשבת עליהם והבאת מתנה לכל אחד מהנכדים. הילדים שלנו זכו לסבתא מסורה ונפלאה. 
עם כל אחד מהם היה לך קשר משמעותי ועמוק, ולפעמים ידעת עליהם דברים שאנחנו לא ידענו. היה ברור לכולם שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר עבורך ורק אחר כך החברים, הקיבוץ, האומנות וכל השאר. 

בשנים האחרונות רצית שנטייל יחד. פעמיים נסענו לחו"ל לבקשתך, אחרי שהודעת לנו לאן, ואילו מקומות כדאי לראות, השארת לנו את התכנון והביצוע.

נשארנו שניים. עינת ואני. ציר הזמן שלך אומנם נעצר אך את לגמרי חיה בתוכנו.
נמשיך לשמוע את קולך, נמשיך את המסורות והערכים שגידלת אותנו עליהם, 
ונהיה המשפחה הזו, השמחה והמלוכדת שאת יצרת. 

שלא כמו בפרידה מאבא, לנו היה הרבה זמן להיפרד.
שאלנו אינספור שאלות, שמענו סיפורים וזיכרונות, צילמנו "תועפות" צילומים, כמו שאמרת.
כמובן שזה אף פעם לא מספיק -
לא מספיק סיפורים, לא מספיק חיבוקים, לא מספיק זמן.
היית כה נחרצת ובטוחה במסע האחרון שלך
וזה עזר לנו ללוות אותך לאורכו מתוך קבלה ואהבה גדולה. 

תודה לך. על מה שנתת לי במהלך חיי. על שהיית אמא שלי.

 

----------------------------------------------

 

מאיה:

ספתיק אני מתגעגעת אליך
למרות שידעתי שהפרידה תגיע, לא הראש ולא הלב מסוגלים לתפוס שאת איננה. גם כואב וגם כי קשה לתפוס פרידה כשאת עדיין כל כך נוכחת. 
רק לפני כמה ימים קמתי בבוקר גמורה מעייפות ומועקה, וקראתי לך והרגשתי אותך עוטפת אותי בחום אוהב. את נוכחת בדמותך בשלמות כשאני עוצמת את העיניים - המבט שלך, כפות הידיים הרכות, החיוך שלך אליי, הקול המעט צרוד כשאת אומרת "חמודה שלי”.
יש בלב שלי חלק חסר בצורה שלך.

סבתא,
אהבתי את ימי שני שלנו. תמיד כשהייתי מגיעה המים בדיוק סיימו לרתוח בקומקום. היינו משתפות איך עבר השבוע ומה חדש ומשם גולשות לשיחות על אומנות ומשפחה, על מערכות יחסים ועל התבגרות.
יש עוד הרבה לשוחח עליו. ועוד הרבה לחוות ביחד. 
וקשה לי לשחרר אותך. אין כמוך סבתא! אישה אצילה ומיוחדת, אסתטית ונבונה.

אני מפחדת מהיום שלא תהיי זיכרון צלול. 
אבל הלכת שלמה וזה מקל על הלב העצוב לדעת את זה.
נמשיך להיות את ואני בדרך אחרת.
אני אוהבת אותך סבתוש
תודה על הזכות להיות שלך.

 

 

-----------------------------------------

 

 

מריון:

ניצה, אנחנו יושבות בבית זיוה, במרפסת ביתך, אי שם בקיץ 79. שותות יחד נס קפה קר עם טוסט אבוקדו, מבקשות להכיר אחת את השנייה, לראשונה.
כמה זמן לאחר מכן, את מספרת לי את סיפור חייהם של אלו שאינם עוד והיו כל כך משמעותיים בחייך: זאב, אבנר, סבתא רבקה ומנחם. 
את משתפת אותי באהבתך לאומנות וציור, לסידורי פרחים ואנחנו מגלות כמה משותף יש בינינו.
ומאז, אנחנו יחד, בכל אירוע: בלידות, בחולי, בפרידות מהוריי ומאחותי, בשמחות ובעצב.
בפגישתנו האחרונה, אמרת לי לשמור על עצמי, להמשיך לעסוק בספורט, לשמור על הגוף, המומחיות שלך כמורה. התחבקנו. אמרת לי שאת אוהבת אותי ואני אותך.
ואז המשכת עוד כמה ימים, עם שקט פנימי, בַּעֲדִינוּת, בלי רעשים, בְּלִי הַצְהָרוֹת, בנחישות, צעד אחר צעד אל הדרך שבחרת.
ניצה, תודה על החיבוקים שידעת לתת בלי לגעת, על מבט אוהב ומילים חמות, על התעניינות תמיד ברכות עם עצה טובה, מזכירה שיהיה בסדר, מכוונת ותומכת ועוזרת להמשיך בחיים.
את תישארי תמיד החיבור שלי למקום הזה, סבתא לילדי.

 

--------------------------------------------

 



חגית:

הפעם הראשונה שראיתי את רוני לחוץ היתה בשבת אחת גשומה. 
קבענו עם ניצה במגרש החנייה בשעה 11 וחצי,
ורוני הסביר לי שאנחנו מאחרים, למרות שהיתה עוד רבע שעה.
ניצה היתה הראשונה להגיע.
למגרש החנייה, לארוחות ערב משפחתיות, לגלריה, לחדר האוכל.
יכולת להיות בטוחה שלא משנה כמה תנסי להקדים - היא תהיה שם לפניך.
ניצה גם היתה הראשונה להתקשר בבוקר יום הולדתי מידי שנה שופעת ברכות. 
גם בימי ההולדת של ילדיי. שנה אחר שנה.
היא היתה הראשונה לקרוא את הספרים החדשים והמומלצים.
לפעמים מסרה בידי גזרי עיתון עם המלצה, לפעמים היא סיפרה בהתלהבות על ספר שקראה
והפעמים שהכי אהבתי היו אלו בהן הביאה לי ספר מהספרייה ואמרה: אני בטוחה שתאהבי!
עם סימן קריאה, כדרכה.
בכל פעם שנפגשנו נהגתי לנחש לעצמי מה תלבש היום, אילו תכשיטים תענוד.
הכל היה מוקפד ומושלם, ותמיד יָפָה לתפארת.

"שום דבר לא ברור מאליו" היה אחד המשפטים החכמים שלמדתי ממנה.
שיש בו תפיסת עולם של הכרת תודה על הטוב, גם על הטוב הפשוט והיומיומי. 
אפילו על חיוך. 
באחד הטיולים המשותפים שלנו לחו"ל התקלקל הרכב השכור, ובמקום לנסוע לאתר אליו כיוונו, מצאנו עצמנו בבית קפה נידח אבל "בחברה איכותית" כמו שניצה אמרה.
הבחירה בטוב, בשמחה, באופטימיות היתה בחירה, שגם היא לא תמיד ברורה מאליה
אך שוב ושוב ראיתי אותה בוחרת באפשרות הזו הטובה, הנכונה.

דיברנו הרבה על ספרות ועל אומנות. בשנים האחרונות, כשעייפה מנסיעות למוזיאונים היתה ממליצה לנו על תערוכה, ורוני ואני נסענו. הקפדנו לצלם כל תמונה ותמונה בתערוכות הללו, והיא היתה באה אלינו לצפות על המסך הגדול בתערוכה, ממשיכה להתפעל ולהתייחס לכל אחת מהיצירות. בלי לחסוך ביקורת כשהיה צורך. 

החודשים האחרונים היו מורכבים. היו בהם צחוק ובכי, דיבורים ושתיקות, והרבה אנחות ונשימות עמוקות. למדנו לקבל, להשלים, להבין. שמענו סיפורים חדשים, כאלו שניעורו מתרדמת שנים. אמרנו דברים שצריכים להיאמר, לפני שלא נוכל עוד. 

בספרייה של ניצה אפשר למצוא עשרות ספרי אומנות מהארץ ומהעולם, ספרות יפה, וספרות הגות, ספרי שירה, וכמה גלויות שלא הפסיקו להצחיק אותי.
ברוח הספרייה הזו, אני מסיימת בכמה שורות של יהודה עמיחי: 

משוחררת היא, משוחררת.
משוחררת מן הגוף
ומשוחררת מן הנפש, ומן הדם שהוא הנפש.
משוחררת מרצונות
ומשוחררת מפחד פתאום ומפחד עלינו.
משוחררת מכבוד ומשוחררת מן הבושה.
משוחררת מתקווה, ומייאוש ומאש וממים.
משוחררת מצבע עיניה ומצבע שערותיה,
משוחררת מן הזהות ומתעודת הזהות
משוחררת מן החותמות העגולות
ומן החותמות המרובעות.
משוחררת היא. משוחררת.

וכל האותיות וכל המספרים
אשר סידרו את חייה משוחררים גם הם
לצירופים חדשים ולגורלות חדשים ולמשחקים חדשים
של כל הדורות שיבואו אחריה. 


סה"כ 0 נרות נשמה הודלקו
 
בניית אתרים