אמא נולדה בחג שבועות – 1928 וגדלה במושבה הגלילית מצפה. בת לזכריה ופסיה.
ילדה יפיפייה שאינה מודעת ליופייה, פעלתנית וחרוצה.
גדלה עם שלושת אחיה בתנאים לא פשוטים. כשבגרה, התגייסה  לפלמ"ח, שם הכירה את אבי ישראל, שהיה מפקדה בפלמ"ח. הם נישאו כחודש לאחר שאחיה ראובן נהרג במלחמת השחרור.
מיכל ואני נולדנו, ובילדותנו המוקדמת, בגיל 28, אמא מצאה את עצמה אלמנה עם שתי בנות צעירות. 
הדבר שתמיד היה קשה מנשוא עבורה הוא להיות לבד, דבר שהוביל להחלטתה לעבור למעגן מיכאל.
כמעט מיד התחברה לאורי וזמן קצר לאחר מכן ניר נולד. אמא הסתגלה בקלות ואהבה את חיי הקיבוץ. עבדה בקיבוץ תמיד בעבודות שאהבה, בחריצות יוצאת דופן, ואף למדה עבודה סוציאלית בגיל מבוגר יחסית. היתה יצירתית וחיובית, תמיד ראתה רק את הטוב בכל דבר ובכל אדם.
כשהייתה בשנות ה-40 לחייה אימצו את אלונה שהכניסה אנרגיה חדשה לחייה.
חייתה עם אורי 41 שנים עד למותו. 
המשפחה התרחבה מאוד, תמיד היתה העוגן של כולם, סבתא מכילה ואהובה במיוחד.
עם שני אחיה וגיסותיה היתה בקשר חם ואוהב, הרבתה לנסוע איתם למקומות רחוקים בעולם ובזקנתם להפלגות. שמרה על קשרים עם המשפחה המורחבת ונתנה תשומת לב לכל אחד ואחת. הייתה אהובה ונאהבת בחייה עם מזג טוב תמיד חיובית ומכילה. 
אהבה את החיים ואף פעם לא ויתרה, גם כשקשה.

ענת הדר

----------------

אמא שלי, 

תודה שהבאת אותי לעולם. 
תודה על חמש השנים הראשונות של חיי שהרגשתי שיש לי בית, עד שהמשפחה התפרקה עם מותו של ישראל אבא שלנו. 
ידענו הרבה רגעים טובים יחד, של קרבה, שמחה וגם חילוקי דעות. 
זכית לשלושה אחים. ראובן נהרג צעיר אך מתיק ויוניק ליוו אותך כמעט כל חייך. עם הרבה אהבה, אכפתיות, וטוב לב. 
חיית 96 שנה, באיכות חיים טובה עד לפני שבוע. חיית חיים טובים, ידעת להנות מהחיים באופטימיות תמידית. 
בשנה האחרונה של המלחמה תמיד אמרת שאנחנו חיים בארץ קשה, וזה לגמרי נכון.
נוחי אמא בשלום. 
בטח תגיעי לגן עדן, שם לא יהיה לך כואב ולא יהיו שום מלחמות. 

באהבה רבה,
מיכל.  

----------------

אמא שלום,

אבל איך אומרים שלום למי שאמורה לחיות לתמיד אם לא לפחות להיות צעירה לתמיד. 
אז אני לא אומר שלום, אני אומר תודה.
תודה על כל כך הרבה שנים יחד. 
תודה על שלימדת אותי לראות את הטוב באנשים. 
תודה שלימדת אותי להיות מהימן ואיש משפחה טוב. 
תודה שלימדת אותי שהמשפחה זה הכל, כשהיית קרובה להורייך, אחייך ומשפחתם. 
תודה שלימדת אותי אף פעם לא לוותר, כל עוד אנו בחיים. 
תודה שתמכת בי לגמרי גם כשעשיתי דברים שלא רצית שאעשה, כמו להתגייס לשייטת כבן יחיד או לבנות חיים בארצות הברית רחוק מהמשפחה בארץ. 
תודה שלימדת אותי להיות תמיד סקרן, עם רצון להתנסות בדברים שונים, תרבויות שונות, ספרים ועוד. 
תודה שנתת לי את אלונה כאחות לחיים. 
ותודה על כל האהבה שנתת ללינדה, אילן, אורן, נועה ולי. 
אז לא אגיד שלום, כי הלכת צעירה.
ואת תהיי איתי לתמיד,

ניר. 

----------------

אפשר לחשוב שזה מגלומני לרצות עוד, אבל זה לא. 96 עבורך זו רק כרונולוגיה. 
אני ידעתי כמה היית פוטנטית, מלאת חיות, כוח, אהבה לחיים ובעיקר אהבה למשפחה. 
היית כולך רק טוב. אישה נטולת אגו, רק צניעות, אהבה ונתינה הייתה לך. קמצוץ של רוע לא היה בך. 
שוחרת שלום באינטראקציות שלך עם אנשים, הסביבה והחיים. 
מי שמהצד מסתכל על הגיל חושב – 96, הלוואי על כולנו. אבל אני יודעת שהיה לך עוד זמן איכות בעולם ואיתנו וברגע אחד ארור ונורא זה נקטע. רגע אחד שלא צריך היה לקרות. רגע אחד שממנו כבר לא הייתה דרך חזרה.
אני יודעת שאת ידעת, למרות שלא ביטאתי את זה במילים, כמה שאני אוהבת אותך וכמה שאת יקרה לי. 
מילים לא באמת יכולות להעביר את זה אבל מה שחשוב לי הוא שאת ידעת. 
בטיולים המשפחתיים שלנו לחו"ל הקפדנו לקחת אותך איתנו, לא מכורח כי אם מרצון אמיתי, כי בלעדיך זה לא היה אותו הדבר. 
חודש טיול בקרוואן בארה"ב, כמה נהנית. אישה בגילך ישנה על מיטת קרוואן צרה מבסוטית מהחיים. לא רצית שהטיול יסתיים. היינו גם בצפון איטליה איתך, ואפילו בבולגריה בחופשת סקי. את ואני התפנקנו במלון בזמן שעמוס והילדים עשו סקי. קיבלת מסאג' מפנק ונהנינו יחד בספא של המלון. לקחתי אותך למונטנגרו לפגוש את ניר שבא למפגש חבריו מהשייטת. טיילנו יחד ונהנינו איתך ובחברתך. 
היה ביננו קשר חזק. חזק מאוד. את סמכת עלי בצורה טוטלית. ידעת שאני תמיד שם בשבילך עד כלות וללא קיצורי דרך. שמרתי עליך מכל משמר כל השנים. אני מצטערת שלא הייתי שם למנוע את מה שקרה לך ושהפעם כבר לא יכולתי להוציא אותך מזה.
אהבת את החיים וחיית אותם במלוא מובן המילה. חיית אותם כמו שרצית בעצמאות מוחלטת. בילינו באין סוף ארוחות משפחתיות אצלי בבית. אהבת כל כך את כל מה שבישלתי. אהבת כל כך את הילדים שלי, הנכדים שלך, אהבת מעומק הלב.
אנחנו מודים על כל רגע איתך. מילאת את החיים שלנו באהבה ללא תנאי, בחיוביות ונתינה שאפשר רק לחלום עליה. אבל אנחנו לא חלמנו, לנו זו הייתה המציאות. 
אני מתנחמת שלא סבלת הרבה זמן. במצבים האלה גם זו נחמה גדולה וזו גם הייתה משאלתך. העיקר לא לסבול ושהראש יהיה בסדר. אני חושבת, או יותר נכון אני יודעת, שהעולם הרבה פחות טוב בלעדיך.
כמוך אין ולא יהיו אף פעם. 

אלונה

----------------

רות

לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים אמר קהלת, את לקחת לך את הזמן וניצלת אותו עד תום.
אנחנו עומדים פה במקום שמשדר עצב, אך 96 שנים אינן סיבה להזיל דמעה, אלא להעלות חיוך על השפתיים ולהרחיב את הלב. לכן אומר רק דברים שמעלים חיוך.
הכרתי אותך 'רק' 25 שנים. לא הרבה, קצת ארוחות ערב, יום הולדת או שניים ופה ושם טיול קצר.
וכך למדתי קצת על צדדים אחרים שלא סופרו.
מעטים יודעים שהיה לך תחביב לבלף. היית מבלפת במשחקי קלפים עם הנכדים. חצי מהכדורים היית זורקת לפח וטוענת שלקחת את כולם.
כשהיו שואלים אותך אם את רוצה שניצל כולם בשולחן היו עונים במקהלה רק חצי, כנראה שרידים לזמנים אחרים במצפה, אבל כשאף אחד לא שם לב, חיסלת עוד שניים שלושה.
גלידה אף פעם לא הזמנת לעצמך אבל כשנכד היה מאבד לרגע ריכוז ומסובב את הראש, היה חוזר לקערה רק כדי לגלות שהגלידה איננה.
את הפלסטיקים למחזור של יונתן היית זורקת לפח הכללי ועם פני פוקר היית טוענת שאין לך מושג מה עלה בגורלם.
כשהיינו בטיול חולפים ליד איזה גשר בריטי הרוס הייתי מזכיר לך שהיית טרוריסטית לא קטנה. ואת היית מצטנעת שלא היית כזאת גיבורה, רק לשת את חומר הנפץ לפיצוץ הגשר, ומיד מוסיפה שאבק הטי אנד טי היה נוראי וחודר למח. רק לפני שבוע התלוצצנו ששאיפת טי אנטי למח בגיל 18 היא ערובה לחיים ארוכים.
בלכתך השארת כמה בעיות קרדינליות:
א. אני לא יודע איפה אמצא קרמבו ב-12 בלילה.
ב. עכשיו הילדים שלי יצטרכו לגלות היכן נמצא השוקולד ומשחות השיניים בכלבו.
ג. שטראוס יאלצו לסגור את הקו לייצור גלידוניות כי אף אחד מלבדך לא קנה את המוצר הנורא הזה.
הערצתך לאלונה הייתה סוד גלוי, מעבר להנאה מחילוף התפקידים אמא ובת, ידעת שאיתה את יכולה לגנוב סוסים.
הייתה לכן גישה זהה לבתי חולים. 
כל פעם שקיבלתי שיחת טלפון מאלונה אני עם רות בדרך לבית חולים הייתי צריך לנחש לאן לנסוע, רמב"ם הילל יפה או כרמל? רק כדי לחזור הביתה ולמצוא אתכן יושבות בסלון מחייכות.
ד"ר אלונה וגברת רות שוב סידרו את המערכת וחזרו הבייתה למרות המלצת הרופאים. למעשה, עוד בדרך לבית החולים תכננתן איך חותמים דבר ראשון על טופס ויתור אשפוז.
גם בפעם האחרונה היה כך, חזרתן הבייתה אך נאלצתן לשוב לבית החולים. המילה היחידה שאמרת הייתה אלונה, וסימנת עם היד את התנועה של 'בואי נסתלק מכאן מה אנחנו עושות פה?' אבל הפעם אלונה לא הצליחה לגנוב את הסוסים בשבילך. 
זהו, לא אהבת שעושים ממך עניין אבל צריך להקריא את 'הברושים הרכינו ראש', ו'ניפגש במועדון לחבר'. 
הברוש שלך יישאר זקוף לעד. 

עמוס

----------------

סבתא,

בימים שבהם הדור בגיל הנינים שלך נופל בקרבות, צער עמוק שוטף את העם והציונות אותה טיפחה משפחתך והעמקתם את ואחייך היקרים, בימים בהם האופק נראה מעורפל ולא ידוע, 
נלחמנו יחד בשבוע החולף את מלחמתך האחרונה. 
נלחמנו, אך כבר במבט הראשון שלך בבית החולים ראיתי אותך מלאת עצב וייאוש – מבט שמעולם עוד לא ראיתי אצלך והבנתי שהסיכוי להצליח ולהגיע עד גיל 100 קלוש – זו היתה הברכה שברכת את עצמך בחג שבועות האחרון ביום הולדתך ה-96. 
אם מישהו שומע את הגיל, לכאורה מופלג, ודאי יתפעל ויאמר שזכינו, אך מי שהכיר אותך ידע שהשנים לא העידו על מצבך המנטלי, על יכולת הנתינה שלך, האנרגיות הייחודיות של ההענקה, של מחמאות וחיבוקים וכל כך הרבה שיכולת לתת לכל מי שמתקרב אלייך. את היית מתנה לעולם ב–96 וחצי שנותייך. 
אפילו כששכבת בבית החולים אחרי התאונה האיומה, החזקת את ידי וכשראית אותי בזווית העין בוכה, הזזת את האגודל בתנועה מלטפת כדי לעודד אותי בזמן שאת בעצמך הסובלת. 
לאורך כל 49 שנותיי ליווית אותי באהבה שאין בה סייג, בחמלה אין סופית, נטולת מינימום ביקורת, בחום ובהתפעלות מוגזמת מכל דבר שעשיתי, היית מרשימה ומאדירה, מפארת, מפריזה ואומרת – אני כל כך מתרשמת ממך גלי, את משהו מיוחד – כך לא רק אני הרגשתי, גם ילדי ובעלי, אחיי וכל בני המשפחה והמכרים שסבבו אותך. 
חוכמתך והתעניינותך בכל תחום יצרו את היכולת שלך להיות אשת שיחה מרתקת, כך כשהכרתי לך את יניב לראשונה ושאלת אותו על HP  - 'שמעתי שפיטרו לכם את המנכ"לית, נו איך המנכ"ל החדש? יותר טוב?'
יניב מצידו נשאר המום ושאל בליבו איך אישה שמתקרבת לגיל 80 ומעולם לא עבדה בהיי טק מעודכנת כל כך. 
חוכמתך, חריצותך וטוב ליבך ועוד כל כך הרבה הובילו אותך. 
כילדה הייתי מגיעה בתחילת החופש ועוזבת בסופו, מתפנקת בשוקו מוקצף, אופה איתך והמשפט הקבוע - 'מה אני יכולה לעשות כדי שיהיה לך טוב?'
לפני הגיוס בילינו שלושה שבועות בארצות הברית עם אורי. 
לאורך כל השנים כשהייתי באה לקיבוץ ואומרת שאני הנכדה שלך, תמיד קיבלתי מחמאות והתלהבות. היית השראה לכל כך הרבה אנשים, עוגן ומקור גאווה בשבילי. 
מוקירה תודה על השנים היפות.
נוכחנו להבין שאין יום שהוא מובן מאליו, שאין גיל למוות ובכל זאת זכינו בך לשנים ארוכות יחסית, למרות שרצינו יותר. 
אם יש לך דרך, תעזרי עוד קצת בשמירה על הארץ הזאת, למרות שבצניעותך אמרת שלא היית פלמח"ניקית מוצלחת במיוחד. 

אוהבת אותך לעד,
שלך גלי. 

----------------

בין הקיץ לחורף, בעונת מעבר, בין נשימה לנשימה, בין תקווה לכאב אנחנו מחזיקות ידיים, ואנחנו יודעות שאין ברירה ואנחנו חייבות להיפרד.
סבתא, את לימדת אותנו אהבה. לימדת אותנו תקווה. אבל גם לימדת אותנו איך חיים עם אובדן. וידענו שהחיטה תמיד תמיד צומחת שוב. כך היה כשהתמודדת עם המוות של אחיך ראובן במלחמת השחרור ועם המוות של סבא ישראל שהאהבה שלכם ניצתה ערב קום המדינה והמלחמה, וגם האהבה עם אורי. לימדת אותנו איך חיים הכי טוב שאפשר, איך חיים חיים שלמים ומלאים באהבה, למידה, יצירה, הרפתקאות ותקווה. גם כשקשה וגם כשעצוב.
בין המסעות שלך ברחבי העולם, בנית לנו עוד בית חם של חיבוק, חיוך ושיחה. מקום להיות בו, להניח ראש. עוגן עבורנו בתוך כל הסערות.
וכשאת הגעת אלינו הביתה ובידייך סיר מרק עם קניידלך ושוקולדים לנינים ולנינות, ואת מפקדת על כולנו ואנחנו מקפלות כביסה ושותות תה ביחד, הצלחת לגרום לכל אחד ואחת מאיתנו להרגיש מיוחדים. אהבנו לשמוע את הסיפורים על הפלמ"ח, ובמיוחד את סיפור הבריחה מהבית במצפה לפלמ"ח וסיפור ליל הגשרים שאת וסבא השתתפתם בו, והילדים ביקשו שתספרי אותו פעם אחר פעם.
בשנה האחרונה הלב שלנו נשבר לרסיסים שוב ושוב, ואת למודת ניסיון ממלחמות הנחת בנו שקט וביטחון ואמונה שיהיה טוב, והעיניים שלך השקטות, המרגיעות, האוהבות... תראי, סבתא, כמה זרעת לדורות וגידלת ובנית במו ידיך באהבה ובנתינה אין סופית. וזכינו בך לשנים ארוכות. 
סבתא, כתבת שבגלגול הבא את רוצה לעוף כמו ציפור ולהיות דוכיפת - הציפור הישראלית הלאומית, משוחררת ולא מחויבת, יפה ואצילית.
אז עכשיו סבתא את חופשיה. חופשיה מכאב ומסבל. עופי לך למסע אחר ותעזרי לנו לתקן את הלב שנשבר.
את לעולם תהי לנו מצפן של אופטימיות ותקווה, אהבת האדם, האדמה והארץ.
חייבות להיפרד עכשיו, סבתא, תודה על כל רגע איתך. 

אוהבים אותך.
נטלי הדר ונעם הדר איתי וכל המשפחה

----------------

להיאחז בחיים בכל מצב
לראות את היופי 
להעצים אותו
לאהוב
להתפעל
להוקיר
לנחם
להיות עמוד שדרה. 
היית איתנה ברכות
כמו קנה סוף גמיש 
שנע בקלילות עם הרוח

בימים של פעם הייתי באה אליך ולאורי ושתינו היינו נכנסות למיטה עם השמיכה הרכה 
שהיה בה את הריח המתוק שלך. 
יחד היינו מפצחות אגוזים.
מפצחת האגוזים שלי.

חמוטל, נכדתה של רות. 

----------------

מה שלימדת אותי
לְהַשְׁחִיל חוּט תְּפִירָה דַּק
בְּקוֹף מַחַט,
לְמוֹלֵל וּלְכַוֵּן וְלִמְצֹא
רִכּוּז מְעֻדָּן
לְכִוּוּן הַחוֹר הַקָּטָן.
לְהָכִין שְׁנֵי סוּגֵי רִבּוֹת
בְּבָקְרֵי שַׁבָּתוֹת – מִשְׁמֵשׁ וְתוּת.
לָתֵת
כָּרִית שֶׁתָּפַרְתְּ אוֹ שָׁטִיחַ אָרוּג.
בְּעֵינַיִם אֲפֹרוֹת רַכּוֹת מַמְשִׁיכָה
לִטְווֹת בַּגַּלְגַּל
כְּאִלּוּ רוֹקֶמֶת בִּי הֲוָיָה.
מָה שֶׁחָשׁוּב הוּא הַחוּט שֶׁנַּעֲבִיר,
וְשֶׁתַּצְלִיחִי
לִרְאוֹת אֶת הָאֲוִיר.

ליבי לביא.

----------------

סבתא אהובה שלי,

קשה לי למצוא את המילים שיכולות לתאר את מה שאת עבורנו, את האישה החזקה והרגישה שהיית. את הסבתא הלוחמת, זו שהייתה תמיד שם, עם לב גדול ויכולת נדירה להבין ולהכיל.
כשנועם פגשה אותך לראשונה, היא אמרה לי שאת הסבתא הכי מהירה שהיא פגשה. וזה כל כך נכון. רגע אחד את מקפלת מפות בכניסה לחדר האוכל, וברגע - את נעלמת למקום אחר, עם הכוח והאנרגיה שלך, כאילו הזמן לא מצליח להדביק אותך.
כוח הרצון שלך היה בלתי נתפס, שום דבר לא יכול היה לעצור אותך. לא פיזית ולא נפשית. תמיד היית שם, עם אופטימיות מדבקת ואוזן קשבת, והגעת לכל אחד מאיתנו עם היחד והנתינה שבך.
אני רוצה להודות לך על כל השנים שנתת לנו, למשפחה. על האהבה והחום, על הזיכרונות היפים שחרוטים בלבנו.
אני אוהב אותך, סבתא. לעד תישארי בלבנו ובזיכרונותינו.

עידן, נכדה של רות. 

----------------

סבתא היקרה, 

לא יצא לי להקריא לך הספד, התביישתי ולקח לי זמן לעכל את האובדן ואת התחושות הנלוות לו. חשוב היה לי מאוד לכתוב לך מה היית בשבילי ובעיקר להגיד לך תודה. תודה על החום הנדיבות הבלתי פוסקת ואהבה האין סופית ללא תנאי. את אישה פשוט מדהימה ומעוררת השארה והוכחת לי שהסוד לחיים ארוכים הוא אופטימיות. כזאת היית. תמיד חיובית, מרעיפה עלינו מחמאות גם על הדברים הקטנים ביותר, נטולת אגו ושוחרת שלום, ואף פעם לא מתלוננת. 

אוהב, רותם