דבריה של רחל

תפילת ליבי

תפילת הדרך
בצאתך לדרך אהובי, קח איתך—
את אור השמש ובריזה מהים.
את השקיעות היפות ביותר.
קח איתך זיכרונות הילדות עם אהבת המשפחה, ההורים והאחים וגם של האוקיינוס הרחוק ברוקפורט עד לים של מעגן מיכאל.
שאי שם איפה שאתה נמצא, תוכל לרוץ כמו פעם, עם הכוח העצום של הבננצ'יק שבך
תיקח איתך נשיקה וליקוק של ערבה, חיבוק של לירון וחיוך ביישן של נתן.
את התמיכה המיוחדת של תמנה ונועה ואלון,
את התחושה שאני איתך תמיד עם מגע היד שלי על ידך, 
את חיבוקיי להרגיע את פחדיך. 
את החום, ואת החום של אהבה שמסובבת אותך ולא משאירה אותך לבד לרגע.
את המילים הטובות של חבריך,
קח את כל זה לדרך.
אוהבת אותך לתמיד

-----------------------

דבריה של נועה

To my ‘try hard' Abba 

Abba did you know you are a try hard with zero chill?
The 'try hard' intensity hides your softness.
The sensitivity, the vulnerability of being so committed to openly trying.
You always thought it is possible to try even more.
Reimagination projects -
Like the guy from Rockport learning and living in Hebrew.
Like immigrating & world & family building,
Living your truth demands a lack of chill & a shit ton of effort.

I get the harshness & softness of being a try hard.
Abba you are so unchill that at my piano recital when I was 9 you told me to
"Kick butt", a classic Micha Balf encouragement. 
In case you were wondering I did not in fact "Kick butt".
You are so intense Abba - you have a PhD In holocaust studies.

Moving to Israel did not dampen your Boston sports Fandom.
Waking up in the middle of the night to catch a game. 
Even through cancer.
Thank you for being my biggest fan. Joining every zoom talk.
Being the first to ask a question at a lecture.
Your love & life were like water hitting rock laboriously & tediously creating sand.
When I visited this summer we went to the beach together and you said to me
"Isn't this the most beautiful view"
I looked at you & nodded.
Abba your memory is a blessing I carry with me
& your "try hardness" is ingrained in me.

-----------------------

דבריהם של תמנה ואלון

אבא, 
השקנאים כבר כאן ואתה כבר בטח מתלהב שם מלמעלה, בדיוק כמו שהתלהבת מהנוף שהקיף אותנו תמיד. בשבילך אין ולא יהיה כמו מעגן מיכאל. מהים, שאותו אהבת במיוחד בחורף, האיים, הציפורים, מלבני המים הרחבים של בריכות הדגים, הכרמל המחבק ממזרח. למרות שנשמת וצמחת בקרב האוקיינוס הקר, סירות הלובסטר וחוף old Garden שנלקחו הישר מגלויה מהממת, בשבילך נופי הקיבוץ היו לא פחות ממופלאים. אהבת כל כך לעשות סיורים למשפחה וחברים שהגיעו לראות את הפלא הקיבוצי הזה. בחרת להשתקע כאן ולאהוב את חייך, להתפעל מהם ולהתמסר. בחרת לקחת חלק בקהילה הזו שהפכת לבית, בחרת לראות את הטוב ולתת את כל כולך - לקיבוץ, לעבודה - מהבננות, ההוראה, הניהול, חינוך והמזכירות, לעשייה …
בחייך לא פחדת לעשות שינויים, בחרת בסוציאליזם וחקלאות, ביהדות ובמדינת ישראל למרות שזה לא היה המסלול המוכר או המצופה. בחרת לא לפחד לקחת על עצמך תפקידים מורכבים ומאתגרים, גם כשאנחנו הרגשנו שהמחיר רב, אולי רב מדי. לא פחדת גם מעימות, בתור אבא וכמזכיר וראית בזה חלק מהתפקיד. חוסר הפחד הזה אפשר לך להיות נאמן לערכיך, לקדם, להילחם - מההפגנות בעד זכויות חקלאים היספניים ונגד תחנת כוח מזהמת שבשמה שווה להיעצר ועד יוזמות שיקרות לליבך, כמו הקשר עם בית ספר יחד, מיזמי הנעורים ועוד..
בחרת להילחם בסרטן ותמיד ביקרת את עצמך שאולי אם היית חזק יותר, בכימו, בהתמדה, בהקפדה על הנחיות התזונאית, היית במצב טוב יותר. גם יומיים לפני הסוף, ראית אותי בוכה ליד מיטתך והתעקשת בין נשימות כבדות שעוד תקום ותלך, גם כשרגליך וידייך כבר לא זזות ואינך יכול לאכול או לשתות.
האמנת באמת ובתמים בטוב, בכך שאתה עושה ומייצר טוב, שהקהילה הזו בנויה על טוב ושלב האדם הוא טוב. את היצר החיוני הזה, הבאת לכל מקום והוא הפך אותך לאופטימי חסר תקנה. ובגלל הטוב הזה, יזמת בשנה האחרונה שיחות ומפגשים עם א.נשים שיקרים לך או שהרגשת צורך להתפייס ולגשר. לא רצית להשאיר קצוות פתוחים או חרוכים. הבאת עוד מצדדיך הרכים.
אהבת את משפחתך כל כך, את הקשר עם אחיך ועם סבתא שתמיד הקפדת לשמר גם במרחק של יבשות ובכל מקום שיבצת את ציוריו של סבא אולי ושיתפת בגאווה אודותיו. אהבת את אמא ובחרת כל פעם מחדש שהיא תהיה האישה של חייך. לא משנה תהפוכות החיים, אי ההסכמות או האתגרים, היא בשבילך היתה הכי יפה, הכי חכמה והכי מוכשרת.

אבא, זכינו ללוות אותך בתקופה הזו, שהיתה גם זכות וגם קשה כל כך. לא רצית שנקבל את התפקיד שקיבלנו, אך גם נתת בנו אמון וידעת להישען ולהיעזר כאשר הקושי היה גדול והחיים זימנו לך את הבלתי אפשרי.

למדנו ממך לקפוץ למים, לדבר מהלב, ללכת עם האמונה שלנו, להזיע ולא לפחד מעבודה קשה או משקל שמקשה על הכתפיים. למדנו ממך על הורות ומסירות למשפחה, קיבלנו השראה על הזכות של האדם לבחור את דרכו, לאהוב את החיים, את הים, ההנאה שבאוכל וחברים בפאב. שטקסים  קטנים כמו משחקי הסלטיקס בארבע בבוקר או פיקניק ב-Headlines הם חיוניים ללב ולנשמה, ולמדנו שהחיים מזמנים מסע ואנחנו נחליט כיצד נפסע ונאהב בתוכו.
תודה על הכל, 
אנחנו נושאים אותך איתנו לכל מקום ועוד תלווה אותנו בכל פרק שהעתיד הזה יזמן, הרי לא היית מוותר על כלום ואנחנו לא נוותר עליך.
באהבה והערכה, 
תמנה אלון

-----------------------

דבריהם של ננסי אמו של מיכה ואחיו- טום וטוד 

We’ve been looking at pictures in my mother’s photo albums of Mike on the beach on first arrival to the kibbutz and Mike shouldering huge bananas bunches — a sweaty, immensely physical job he adored for the camaraderie, the virtue of shared work, and sense of accomplishment. Our mom has just shared that Mike was the best looking of her babies – by far. And reminisced about his early years – walking downtown to the local grammar school, cub scouts at Cove Hill Lane, and sailing his boat "Cloud Nine" far outside the harbor as a teen. 
As many of you know, Mike grew up in what he fondly called a fishing village north of Boston. The area, jutting out into the Atlantic, is called Cape Ann and the town of Rockport is where Mike was raised.
This week on Cape Ann has been beautiful - first fall colors, brilliant sunshine, strong surf. We can’t help but be reminded of Mike and Rachel’s trip here exactly a year ago. After a year of chemo and radiation and ups and downs, he was feeling better and good enough to travel. He wanted to come to Rockport to be reminded of his roots and he wanted to come home because of us. It truly was a gift.
  
 Mike came to Rockport with Rachel despite the difficulty of getting around on two poles, not driving, a balky scooter, a couple visits to urgent care…but he prevailed. The Mike Balf will! He had coffees and donuts with boyhood friends, beers with high school buddies, family dinners with us, and stopovers to some of his favorites places - the rock quarry where he swam as a child, bearskin neck where he looked out at local fishing boats, and sunsets at Plum and Folly coves.. Some of those places, Ollie painted, and Mike and Rachel have hung these paintings on their walls. In retrospect, this art kept not only the memories alive and vibrant for Mike, but they served as a portal for his children and now his grandchildren to connect to this special place.
 Each time Mike came back, but especially this time, he marveled at the beauty and light, the granite outcroppings, the New England architecture, the stone walls, the foolish Halloween decorations on people’s lawns. A special place that became particularly special this trip, at this stage of his life where memories resurfaced, and images of friends, family members and places were sharpened. 
Mike loved both where he came from and where he came to. Israel is home and it is where his life flourished -- with Rachel, his work, his family, and the kibbutz. He created and nourished community wherever he went. His love for his loves - big things like family and the kibbutz, but smaller ones too like music and books and food and the Celtics, high school and college friends, and visits to Rockport was part of those loves too. One of those loves was looking after us, looking after you. There is a hole in all of our lives and there is a legacy that is broad but also simple. As his boyhood friend Bill wrote us, he was one of a kind.
Mike said he always lived between worlds – there and here. But he didn’t live separate lives in those worlds but connected them –making the collective bigger and immeasurably richer.
From here Mike we send our love -- we will always remember the loving son, brother and friend you were.

-----------------------

 דבריה של אסתר סטראוס - אחותה של רחל

Micha my brother in law was a wonderful person. I first met him when he was dating my sister; Rachel at Weslyan university in Connecticut. He came to our house for the Seders. It was the first time our family was without our father for the holiday. He and his friends from Weslyan brought happiness and joy to the table. My husband always joked that he got married at mike and Rachel's wedding. We ended up having a double wedding. Mike was a caring and fun uncle to my children. I am always in his debt for taking good care of my mother during her stay in israel. I will miss him dearly. Essie

-----------------------

דבריו של מארק מאיירס

בשנת 1973, לקראת סוף שנת י"א שלי בתיכון באזור בוסטון, פנה אלי העורך הראשי של העיתון הבית הספרי והציע לי תפקיד בצוות של העיתון בשנה הבאה. הוא עצמו היה אז תלמיד י"ב, שעמד לסיים את שנות התיכון שלו. שמו היה Mike Balf, המכוּנה Balfy וכך, כמו כולם, תמיד קראתי לו. את התפקיד בעיתון קיבלתי, ו-Balfy המשיך את דרכו בחיים. 
בבית הספר התיכון שלנו, תלמידי י"ב נדרשו להציע ולבצע פרויקט שנתי אישי בכל תחום שביקשו. אני זוכר כמה התרשמתי מהפרויקט של מיכה: פעם בשבוע הוא נסע לבית ספר אחר ולימד היסטוריה כיתה צעירה יותר. מילא ללמד היסטוריה (מיכה גם זכה בפרס הבית ספרי בהיסטוריה בשנה הזאת), אבל לעמוד מול כיתה של תלמידים ולצפות שיקשיבו לו? כבר בשנות התיכון מיכה היה ה-Teacher Man, ומאד הערכתי אותו על כך. בדיעבד אני רואה בבחירתו של מיכה בחינוך ובהוראה כבר בגיל הזה, סוג של בשורה להמשך דרכו, אחרי שדרכינו שוב הצטלבו.
פַאסְט פוֹרְווֵרְד ליולי 1980, ואני אולפניסט חדש במעגן מיכאל. באחד הימים הראשונים שלי בקיבוץ, ממש בכניסה לחדר אוכל, פגשתי פנים מוכרות, רק הפעם לבוש בבגדי עבודה ומצ'טה של בננצ'יק בחגורה - ואמרתי לו, אולי בפעם האחרונה, Balfy?? שנינו הופתענו מהמקריות שבמפגש שלנו, ויחד עם רחל דיברנו רבות על התהליכים האישיים השונים שעברנו שהביאו לפגישתנו בקיבוץ בפרט ובמדינת ישראל בכלל. הפנמתי די מהר שעם שינוי המדינה בא גם שינוי השם: Balfy out, מיכה in.
פַאסְט פוֹרְווֵרְד לשנת 1993, ואני מצטרף כמורה חדש לצוות ההיסטוריה וכמחנך חדש לצוות החינוך של מחזור י' בחוף הכרמל. יחד איתי בצוות ההיסטוריה - המורה המנוסה מיכה באלף, ומי היה רכז צוות י'? מיכה כמובן. בפעם הראשונה, באינטנסיביות רבה, מצאתי את עצמי בדפוס עבודה שחזר על עצמו במהלך השנים: עבודה במסגרת חינוכית עם מיכה כמוביל: שלוש שנים בצוות החינוכי שמיכה ריכז, עוד שלוש שנים כרכז שכבה בתיכון שמיכה היה מנהלו, וריכוז החינוך המשלים בקיבוץ כשמיכה ניהל את אשכול החינוך. ביני לבין מיכה היו שנים רבות של עבודה משותפת ופורייה. כמנהל, מיכה תמיד היה שותף מלא לתהליכי העבודה, תמיד היה מוכן לתת עצה וגם לבקש עצות. כשנדרש להחלטה קשה, הוא החליט ועמד מאחורי החלטותיו. יש לי הערכה גדולה לשנים שעבדנו ביחד, ומרגיש שנפלה בחלקי זכות להכיר אותו גם במישור המקצועי/חינוכי.
גם בתקופת מחלתו, מיכה השתדל לצקת משמעות אל תוך חייו ולהיות משמעותי לאחרים. כשסיפרתי לו על פרויקט חינוכי בו השתתפתי, הוא הציע רעיון לאפיק נוסף לפרויקט כדי למנף את העשייה החינוכית למחוזות נוספים. הוא תמיד חשב קדימה ובגדול. 
לפני שלושה שבועות, מיכה הצליח לבוא לערב שירה שבו הופעתי בזיכרון יעקב. מהקהל, בין השירים, מיכה סיפר את סיפורנו לקהל שהגיע. הקשר שלנו, שותפות דרכינו, היה יקר לשנינו.
מאד קשה לי לגעת בזיכרונות האלה ולכתוב את המילים האלה כהספד למיכה, ל-Teacher Man. 
יהי זכרו ברוך.

-----------------------

דבריה של אופירה שריד

מיכה היקר, ומשפחתו האהובה – 
לצערי נבצר ממני להיות אתכם היום, אבל בליבי אני אתכם.
לפני כרבע מאה הצטלבנו דרכנו, באופן מקרי, ומאז ליבנו נקשר. לאורך השנים עבדנו יחד בקומבינציית שונות, אבל יותר מהכל דיברנו – היית איש שיחה, עם לב ענק. הצלחת לראות ולאבחן את הסיטואציה, את האנשים בתוכה, לראות נכוחה, להבין את ההתרחשות ולהסיק מסקנות. איש דעתן, היסטוריון בנשמתך וחוקר ללא משוא.
למדתי ממך המון, בישירות ובכנות שאפיינה אותך, שלא תמיד היתה נוחה, שיתפת בהגיגיך ובהבנותייך, הצגת לי היבטים נסתרים, והראית לי דברים שלא רואים מכאן.
הבטת לאופק בלי לוותר אבל עם הבנה שזמנך קצוב, ולפני כחודש זכיתי להזמנה לשיחת פרידה, כפי שהבהרת. אין מילים לומר עד כמה אני מעריכה את היכולת שלך ליזום ולקחת את הזמן, שוב, ולאפשר לנו לומר אחד לשנייה כמה אנחנו יקרים לנו, לשתף ולסקור את ההווה הנפרד ואת העבר המשותף, לצחוק קצת ולהרהר הרבה. קיצור דברים לא היה קו שאפיין אותך מעולם, וגם הפעם הארכנו בשיחה, והזמן נזל לנו בין הידיים.
היו לך הרבה תוכניות להמשך, עוד לפני המחלה שהכתה בך בעוצמה, וגם אח"כ ידעת ליצוק משמעות ותוכן לחייך. היית איש של חזון, עם ראיה בהירה, איש משפחה, איש של אנשים, איש של אוכל ובירה, שקיבץ סביבו ידידים מכל מפגש והזדמנות. הלכת לכולנו מהר מידי.
וכפי שמתארת זאת זלדה - 
"בְּכָל קֶשֶׁר שֶׁל אַהֲבָה
וַאֲפִלּוּ יְדִידוּת
יֵשׁ מִן הַסּוֹדִי,
מִן הַמַּפְתִּיעַ, הַמְּאַכְזֵב וְהַמְּרוֹמֵם.
כִּי הָאָדָם מֵעֶצֶם טִבְעוֹ הוּא בַּעַל סְתִירוֹת
וּבַּעַל תְּכוּנוֹת שֶׁל גֵּאוּת וְשֵׁפֶל כְּמוֹ הַטֶּבַע,
ולֹא יָכֹול לִהְיוֹת תָּמִיד בִּבְחִינַת יָרֵחַ מָלֵא.
לִמְצֹא אָדָם שֶׁיֵּשׁ שָׂפָה אִתּוֹ,
שֶׁאַתְּ יְכוֹלָה לָתֵת לוֹ אֶת הָעִרְבּוּבְיָה שֶׁבַּלֵּב - זֶה נֵס"
מיכה היקר, את היית הנס שלי.

-----------------------

דבריה של אלישבע טסלר

שנה זו, הייתה שנת כאב לכולנו, ולך מיכה היו הימים בשנה זו ימים של  כאב פרטי שאין לו סוף, הידיעה שמותך קרוב הייתה כצל עובר במשך שעות ארוכות, וגם אז לא פסקת מלרצות לתת באהבה, בנדיבות, לתת מניסיונך, מידיעותיך, מזיכרונותיך.
בשנה זו ביקשת מידידיך לכתוב עבורך דברים שעשו עמך יחד, בשיחות האינטימיות שזימנת עם חבריך הרבים הקשבת והשמעת, בסדנה שתמנה בנתה עבור פנסיונרים ובני נעורים ידעת לחשוף את עצמך וכאביך בשירים בהם ניסית להביע את מסע חייך בימים אלה, ושיתפת אותנו, זקנים וצעירים, באומץ ובפתיחות רבה, ברגשות, בכאבים, בתחושת ההחמצה שאין לך עוד הרבה ימים לחיות, ונתת לכולנו השראה איכה יכול אדם לעזוב את העולם וכולו עטוף באהבת משפחתו וידידיו וחבריו וגם מי שאך זה הכיר אותך נפעם מכישוריך הרבים.
אנשים עמם עבדת ויצרת, בבננות, בשליחויות בארצות הברית, תלמידיך בבית הספר, מורים ומחנכים ומדריכים בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, חברים שעבדת עמם כמזכיר, יזכרו תמיד את מיכה החבר, העמל, החרוץ, את נתינתך האין סופית, את נאמנותך ואחריותך שאין לה גבול,
משפחתך מיכה, איבדה אב דואג ומכבד ובעל אוהב, אני איבדתי חבר קרוב, מעגן מיכאל איבדה חבר מסור ואוהב את המקום, ורוצה להנחיל לקהילה, לכל אחד בה, את כל אשר צבר ונצר, ולמד.

-----------------------

דבריה של עידית גלעד
 
מילות פרידה ממיכה
כל כך קשה לדבר עליך בלשון עבר ולא לפנות אליך.
מיכה היה איש אשכולות: 
בננצ'יק  - שלא פעם הזכיר את שנותיו בבננות בשיחות.
איש חינוך  - שלעולם לא נגמל מההרגל המורי לכתוב על הלוח על אף השנים שכבר לא היה בבית הספר. 
מנהל (החינוך החברתי, אשכול החינוך והמנהל החברתי של הקיבוץ) -  מהרבה בחינות גם כמנהל המשיך להיות כמו מחנך של כל מי שעבד ועבדה תחתיו.
איש חזון שרואה רחוק, אכפתי לחברה ולקיבוץ ורוצה לתרום ולהשפיע על המציאות בה הוא חי. פעל במסירות אין קץ בכל תפקיד אותו מילא לאורך השנים, מחויב לתפקיד אך קודם כל לאנשים.
הוא היה איש גדול, שהיה מפתיע ברגישותו לאחר ולאחרת, שהאמין באמת ובתמים בפתרון סכסוכים בדרך של שיח פתוח, את הכל היה אפשר לומר לו בפניו וללבן בשיחה גלויה. 
מדי פעם, בימי חג ואירועים היה מפתיע ומפנק עם עוגה מעשה ידיו וברכה קצרה ולבבית. 
בשנתיים האחרונות, לאחר שחלה ויצא ממעגל העבודה הקפיד להתעניין בכל הנעשה "בצריף"  ונהג לקבוע פגישות ושיחות. הוא לא הפסיק לחשוב, להציע יעוץ ורעיונות כיצד ניתן לשפר את החיים המשותפים שלנו.  
מרגישה שצעדתי אחריך בדרך ארוכה, מימי כתלמידה שלך בתיכון ועד השנים האחרונות. רוצה להודות לך על כל מה שלמדתי ממך ובשם הקהילה המיוחדת הזאת, שהיית כל כך גאה בה, לומר לך תודה על כל השנים בהם מילית תפקידים ציבוריים ותרמת את כולך לקיבוץ.


-----------------------


שירים שמיכה כתב בסדנת כתיבת שירה בינדורית שהתקיימה בשנה האחרונה במעגן מיכאל:


סדר ביתי / מיכה באלף 

לָאַחֲרוֹנָה, כָּל לַיְלָה אֲנִי מַפְלִיג בַּזִּכְרוֹנוֹת לַבַּיִת בּוֹ גָּדַלְתִּי
אִמָּא מְבַשֶּׁלֶת בֶּחָלוּק
אַבָּא מְסַדֵּר אֶת הַשֻּׁלְחָן.
אֲנַחְנוּ, הַבָּנִים, מְבִיאִים אֶת הַכִּסְּאוֹת
כָּל אֶחָד לַכִּסֵּא שֶׁלּוֹ - לֹא חוֹרְגִים
יֵשׁ מִנְהָגִים קְבוּעִים;
מַפִּית לְבָנָה לְיַד כָּל צַלַּחַת עֲרוּכָה
וּמוּסִיקָה שֶׁמְּמַלְּאָה אֶת הָאֲוִיר -
"Oh when the Saints Go Marching In".
קִוִּינוּ שֶׁאַבָּא לֹא מְבַשֵּׁל
וְצִפִּינוּ לִסְעוּדַת אִמָּא מֻכֶּרֶת וּמַבְטִיחָה.
מְסַיְּמִים אֶת אֲרוּחַת הָעֶרֶב,
זְמַן לִשְׁלַל סִדּוּרֵי סוֹף יוֹם
שִׁעוּרֵי בַּיִת
וּשְׁעַת צְפִיָּה מֻסְכֶּמֶת בֵּין שְׁלוֹשָׁה בָּנִים כְּשֶׁיֵּשׁ רַק עָרוּץ אֶחָד.
כָּךְ הָיוּ הַלֵּילוֹת - טְקָסִים מֻכָּרִים וַאֲהוּבִים
שׂוֹחַחְנוּ עַל הֶשֵּׂגֵי קְבוּצוֹת הַסְּפּוֹרְט הַמְּקוֹמִיּוֹת וּטְעִימוֹת מִשֶּׁלָּנוּ
בַּסְּפּוֹרְט וּבַלִּמּוּדִים
הַדִּיּוּן גָּלוּי
לְעִתִּים נוֹקֵב.
כִּבּוּי אוֹרוֹת
צִחְצוּחַ שִׁנַּיִם
וְלַיְלָה טוֹב.
כֻּלָּם בַּבַּיִת.
עוֹלָם אַחֵר, אֲבָל עֲדַיִן...
קַוִּים חֲרוּטִים לָנֶצַח.

סרקומה / מיכה באלף

שְׁלֹמֹה אַרְצִי שָׁר לִי
"פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם
וּמַתְחִיל לָלֶכֶת"
יוֹם אֶחָד אֲנִי קָם בַּבֹּקֶר
וַאֲנִי אָדָם
שֶׁלֹּא יָכֹל לָלֶכֶת.

הַיְּסוֹדוֹת הִשְׁתַּנּוּ וְהִתְמוֹטְטוּ
הַמַּנְגָּנוֹן הַקַּיָּם מִשְׁתַּנֶּה
וְלֹא יָשׁוּב לְמָה שֶׁהָיָה.

הַסְּבִיבָה מְאוֹתֶתֶת
הַהוֹכָחוֹת רַבּוֹת
אֲנִי חוֹלֶה
סַרְקוֹמָה.

כֵּיצַד לִחְיוֹת?
כֵּיצַד לֶאֱהֹב?
כֵּיצַד לָדַעַת אֵיךְ פּוֹעֵל הַסַּרְטָן?

אֲנִי שׁוֹאֵף
לִהְיוֹת אָדָם
חָפְשִׁי וּבָרִיא.
אֲנִי אוֹהֵב
וְיָכוֹל
וְרוֹצֶה
לְגַלּוֹת אַהֲבָה
לָאַחֵר וּלְקַבֵּל אַהֲבָה.

אֲנִי חַי בִּזְמַן שָׁאוּל
כַּמָּה?
לָמָּה?
אֵיךְ?

פַּעַם הִתְנַהַלְתִּי כָּמוֹנִי,
הַיּוֹם אֲנִי זָר לְעַצְמִי.
יֵשׁ פָּחוֹת mastery
וְיוֹתֵר mystery.

אֲנִי שׁוֹאֵף לְמִפְגָּשׁ
וְקֶשֶׁר
לְמַגָּע.
מָה יִקְרֶה?
מָה טוֹמֵן הֶעָתִיד?
אֶצְטָרֵךְ לְחַכּוֹת וּלְגַלּוֹת.