ציוני דרך של אמא
אמא חייתה 99 שנה מהן 97 שנה בישראל. תולדות חייה קשורים קשר הדוק לתולדות הארץ מאז ועד היום.
נציין רק כמה תחנות משמעותיות בחייה.
אמא נולדה בוינה ב-1925. כבת למשפחה ציונית עלתה עם אחותה והוריה לחיפה בהיותה בת שנתיים. למדה בבית הספר הריאלי ומגיל 11 השתייכה לתנועת הצופים שהפך לביתה השני. ב-1939, בהיותה בת 14 הצטרפה להגנה. ביולי 42, כשהיתה בת 17, יצאה עם קבוצת הצופים להכשרה בקיבוץ גבת. ב-1943 הצטרפה לקבוצת הצופים הבוגרים יותר ששהו בפרדס חנה. כאשר הקבוצה עברה לגבעת הקיבוצים, הדריכה אמא את הצופים הבוגרים בחיפה. לאחר מלחמת השחרור קלט הקיבוץ קבוצה של מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) שנקראו "הגרעין הקנדי". אמא הדריכה את הקבוצה ושם גם הכירה את אבא ג'ו לו נישאה. ב-1949 עם העלייה להתיישבות עברה לגבעת הכברה והיתה ממקימי הקיבוץ. עבדה בנוי, בלול, במחסן הבגדים ובמתפרה. היתה מטפלת ומרכזת האולפן ולקחה על עצמה תפקידי מפתח בחברה ובמשק.
אמא אהבה להיות עצמאית ובשנות עבודתה האחרונות עבדה כתופרת, מקצוע שלמדה בהיותה בת 16. אמא השלימה את לימודיה התיכוניים ברמת אפעל בהיותה בת ארבעים. אהבה ללמוד ולקרוא. היתה חכמה ופרקטית.
אנו קוברים אותה היום כאן בביתה האהוב שעליו היתה גאוותה ליד נכדה הראשון והאיש שלה שכה אהבה.
מתה בשיבה טובה כשהיא מחובקת ואהובה ע"י שלושת ילדיה, חמשת נכדיה ותשעה וחצי ניניה.
הקריא: אסף
---------------------------------------------
גם לי עצמי קשה לכתוב על אמא לא בצורה סטראוטיפית.
אשת עבודה שלא החסירה יום עבודה אחד.
אשת חברה שלא השמיצה וריכלה על רעותיה.
אישה המכבדת את מתיה, שכמעט לא החסירה שום לוויה, ואישה לא מתלוננת שחיה בשלום עם מכאוביה.
אשת משפחה מסורה שאהבה את ילדיה, נכדיה וניניה.
קריאות השמחה "סבתא חווה, סבתא חווה" כשהביאה ביצי שוקולד לילדים מילאו את חלל הבית.
נדיבה במתנותיה ואין גבול למסירותה.
אבל כאן אוסיף דף פרטי על איך עזרה לי כשהשתחררתי. לא מובן מאליו שאם תקבל את ביתה במצב כזה והיא תמכה בי. אהבתה לא מתה ואני פרחתי יחסית. נהנתי ממלאכות יד, ואילו היה תלוי רק בה היתה שמחה בחיי וכך היא החזיקה בי לאורך כל הדרך, לא מובן מאליו.... לתת חיים פעמיים.
היא מתה בשנתה, שלווה, תוך כדי נגינת גיטרה של נכדתה שחר.
למרות שלא מילאה מצוות היתה זכאית. יש גמול לצדיקים ואני מקווה שאפגש איתה.
סמדר
----------------------------------------------
דבריה של רחלי מעל הקבר של אמא
דברים שלמדתי מאמא.
(רשימה חלקית בהחלט)
להיות סקרנית, להתעניין באנשים חדשים ומקומות רחוקים.
לאהוב לטייל בארץ ובעולם.
שזה בסדר לשחד את הנכדים בממתקים.
לאהוב ליצור דברים בידיים.
לאהוב שירה וספרים.
לעבוד ולטפח את הגינה.
שלהתאהב ולאהוב אפשר בכל גיל.
לאהוב את החיים.
להיות מסודרת ודייקנית ולמצוא לכל דבר מקום.
לתפור, לסרוג, לרקום, לעשות דברים יפים מקרמיקה, לעבוד בנגרות ובזכוכית.
להתעניין ולהוקיר את ההיסטוריה המשפחתית דורות אחורה.
להיות בריאה עד גיל מופלג כולל להפסיק לעשן בגיל 80.
עצוב לי להיפרד ממך אמא יקרה שלי.
--------------------------------------------
סבתא חוה,
תשעים ותשע שנים, שלושה ילדים, שישה נכדים, תשעה נינים, ועוד אחד בדרך -שכנראה עוד ישמע עלייך לא מעט. וואחד חיים.
חזקה, חרוצה, חדה, חריפה, נבונה ודעתנית עד הסוף. תמיד נכונה להקריב למען הדברים
שהאמינה בהם.
בגיל 98 עוד עמדה בהפגנות, דגל ישראל בידיה, נחישות על פניה, וטובת המדינה שכל-כך אהבה לנגד עיניה.
סבתא אמרה לי פעם שאין דבר יקר יותר בחיים האלה מאדם קרוב, שלפי איך שאתה אומר לו
״הלו״ בטלפון, יודע בדיוק מה קורה איתך.
חברות, שותפות ורעות מעל לכל. זו סבתא שלנו.
חיה חיים של חלוציות, אומץ ואידאליזם בלתי מתפשר - ועזבה את העולם הזה בקיבוץ שהקימה, מוקפת במשפחה שהקימה - שני ההישגים שהתגאתה בהם יותר מכל. אגדה בחייה וגם במותה.
תודה על הזמן, הערכים והנתינה האינסופית.
תודה שנלחמת עלינו ועל עתידנו, עד הרגע האחרון.
תודה שהיית איתנו ושלנו. תודה שהיינו שלך.
תנוחי, סבתא אהובה. שיחקת אותה.
----------------------------------------------
- "בוקר טוב"
- "סליחה שהקדמתי"
- "מה, אני ראשונה?"
כך במשך כ- 15 שנה נפתח יום חמישי אצלי בסטודיו.
לפני 10 שנים (אחרי שלימדתי את גיל הזהב כבר 5 שנים) יצאתי ללימודים בבצלאל. חוה כבר הייתה בת 89 - נפרדתי מקבוצת הפנסיונריות שלי וחשבתי לעצמי שכאשר אחזור מהלימודים כבר בטח לא תהיה לי קבוצה.
4 נשים מופלאות, אטי יונתן (אמא שלי) חנה עשת, ז'אנין כרמי וחווה חלמיש קבוצת גיל הפלטיניום.
חיכו לי בסבלנות שאחזור ללמד, לא ויתרו ואפילו בתקופת הקורונה התעקשו שאלמד - פיזרתי אותן ברחבי הסטודיו במרחקים של 2 מטר אחת מהשנייה.
בשנים הראשונות חוה עבדה עם החומר כמו עם בד, עבדה במשטחים והכינה כלים מדויקים בעזרת גזרות.
המילים - מדויק ודומה ל- היו מילים שגורות בפיה.
בשנים האחרונות החלה לפסל חיות. הייתה יושבת עם ספר של צילומי חיות ובוחרת חיה שעדיין לא עשתה, עם השנים כבר היה קשה למצוא כאלו. הייתה לוקחת גוש של חומר ומצליחה לתפוס את המהות של החיה עם קריצה של הומור.
חוה הייתה התלמידה הכי מבוגרת שלי, ותמיד הועלתה קריאת התפעלות כשסיפרתי שיש לי תלמידה בת 90, 91, 92 ,93 ... ועד שבשנה האחרונה אפילו אני לא האמנתי 98.
השיעור האחרון של חוה היה ביום חמישי ה 4.4 יום אחרי יום הולדת 99. ברכתי אותה במזל טוב והיא כרגיל התפלאה כיצד אני יודעת ואיך אני זוכרת.
חוה - כבר מתגעגעת, נוחי על משכבך בשלווה.
אוהבת דונה
-----------------------------------------------
חוה הפתיעה אותי לא מזמן כשאמרה לי שהיא חשה כאילו היא אמא שלי. לא היו בינינו מספיק שנים כדי להצדיק את הטענה, אבל בצורה מאוד משמעותית חוה הייתה דמות יסוד בחיי. בשנת 1965, כשהגשתי בקשה לבוא לקיבוץ בתור מתנדבת בודדה לתקופה קצרה, הוחלט לסרב לבקשתי כי הקיבוץ העדיף לקלוט קבוצות מתנדבים וראה בבודדים התעסקות מיותרת. דבר זה הגיע לידיעתה של חוה, ולמרות שלא הכירה אותי כלל, לא התאים לה לסגור - מטעמי נוחות - את דלתות הקיבוץ בפני מי שמבקשת להתקבל. היא קמה על רגליה בוועדה ושכנעה את הנוגעים בדבר לשנות את ההחלטה ולאפשר לי לבוא. באתי ונשארתי עד עצם היום הזה. לולא חוה, עקרונותיה ותחושת ההגינות שלה, כל מהלך חיי היה שונה, ולעולם לא הייתי פוגש את מי שהפך להיות אהבת חיי.
קופצים קדימה כמעט 60 שנה, חוה הייתה האדם הראשון בקיבוץ שהגיע אליי כשקלבה נפטר. בלי גינוני טקס דפקה על הדלת שלי מוקדם מאוד בבוקר ונשארה לצידי שעות ארוכות. אפשר לומר בשקט – מילאה תפקיד של אמא.
במשך כל השנים שהכרתי אותה, ראיתי שמה שמנחה את חוה הם עקרונות עטופים בחום לב.
צר היה לי לעקוב אחר דעיכתה, על אף האומץ בו קיבלה זאת. אני רק יכולה לשמוח עבורה שהשלב האחרון היה יחסית קצר.
אז ברשות המשפחה אסיים במשאלה: נוחי על משכבך בשלום, אמא יקרה.
מורין קליבנוב