אמא נולדה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בנהלל, להוריה שעלו מרוסיה. לצד היותה קיבוצניקית מושבעת, נשארה כל חייה גם מושבניקית, קשורה בנימיה לעמק ישראל ונוף הולדתה.
סיפור חייה שזור בתקומת המדינה. דור של אנשי מעש וחזון. תקופה בה החיים היו ב'שחור לבן'... אך עשירים מאין כמותם בכל גווני הקשת.
בגיל 18 הגיעה להכשרת הפלמ"ח בשדות ים, שם הכירה את אבא. בחפשם אחר קיבוץ שפרנסתו קשורה בים להקים ביתם, עברו לכאן בתחילת 1951
אהבה מאוד את הקיבוץ וחבריו.
דור שברובו איננו כבר.
אמא חלתה לפני 7.5 שנים, ומאז לא הפסיקה להפתיע אותנו ביכולת השיקום המופלאה שלה. רק בפעם הזו, האחרונה, הצליחה להוכיח לי כי גם היא 'בשר ודם'... לפני שנה כתבתי מעין רקוויאם ליד מיטת חולייה, המשקף את אישיותה ואת הקשר ביננו, ובחרתי להקריאו.
- - -
'בערוב היום'
להעביר אצבעותיי בשערותיה, ביניהן נותרו כהות, סרבניות-שיבה,
להחליק במקום בו היו גבות עגולות נשיות, שקישטו עיניים כהות מתבונה. עיניים זריזות, צוחקות, חכמות, אוהבות, אשר לא הניחו לתהומות-היגון לכסות על טבען השמח.
להניח יד על מצחה הרחב, החומל, הרואה את שאינו נראה.
ועור פניה הנגוע מפגעי שמש-ישראלית, רווי גבשושיות, בקושי נותרה בו חלקה חלקה.
.."וזרח השמש".. יוצאת יתומה קטנה לעבודות המשק הנהללי, לתת יד בכל רגע פנוי לאביה. ילדות בין רגבי עמק אהוב.
.."ובא השמש".. מתגייסת נערה לשורות לוחמים להגן על ארצה, ופוגשת על קו המים את אהוב ליבה.
.."ועל מקומו עומד זורח הוא שם".. - תמיד נכונה לתת יד, לעזור, לתרום. תמיד האחר קודם לה, לא דורשת עבור עצמה מאום.
גב כף ידי נושק ללחייה של אמא, ואפשר לראות כיצד יופייה הקורן שהיה, עוד נצור בזיכרונו של יופייה החדש.
והריח.. מוותר על ריחו שלו.. ניכנע לזקנה העושה בו כרצונה.
הגוף הקטן נושם כעת נשימות קצרות אך טובות ומרגיעות בשנתו המתמסרת למצב הבלתי נמנע.
נח הגוף, נחה הנפש. אמא יודעת לנוח. יודעת תמיד להתגבר. יודעת למצוא בכל מצב את הטוב. לשכוח את הקושי ולהתרכז בטוב ובמעצים. תמיד מוקפת בנכדים, מגדלת אותם, ובנינים. כולם 'קרועים' על סבתא.
ישן (הגוף), אינו מודע למגעי, אבל בכל מצב יודע ומקשיב. תמיד מקשיב לי. גם כשאינו שומע.
והרגליים, שצעדו בנמרצות לכל מקום שהיה דרוש. הוליכו את הנפש הנמרצת, הפעלתנית, החיונית. חוברות מעליהן לראש יצירתי, מקורי, אופטימי. ראש שיודע לחשוב עם הלב. להיות שמיים, להתבונן בפלא.
ובאמצע לב נבון, וחזק. לב שנועד לאהוב וליצור.
והגו, שלא היה זקוף ממנו. זקוף וצנוע. עד היום, 6 שנים לאחר האירוע, כשאת בת 95 שנה, צועדת בקושי, ניכרת זקיפותו. ומקור הרוח העצומה שבך, נושא אותך מפה לשם, ללא קשר ותלות בחומר.
כזו את. מביטה לחיים בעיניים, והם בך. רואה ומגשימה את היופי, האהבה, והכאב שבלשד עצמותם.
ידי מונחת בידה. אותה יד-אם שאין שנייה לה. לעת ערב, ביושבה לצידי, כל דמות אימי התגלמה בה, כשהיא אוחזת בידי. ברכות איתנה, בנוחם, באצבעות חכמות, כאומרת - 'יש לך אותי', וגם 'יש תקווה בעולם'.
וכשכף ידך הקטנה כה רדומה,
מלטפת זרועותייך, הקמוטות הרכות, אגודלי על וריד רקתך השקועה.
רק רוצה להתרפק אל כיתפך אמא, אל דם החיים, אל הפלא החד פעמי והמוזר הזה שהוא אנחנו.
כל רגע יקר מפז. אנו מתאמנות. מתאמנות בלהיפרד.
- - -
אז הנה אמא, הגיע הרגע.
ובאופן מפתיע, אולי בשל הצונאמי האדיר השוטף כעת את ארצנו, איני נבהלת מהגל הענק הזה ממנו חששתי כל חיי. אולי גם משום שאני יודעת שהגעת אל הרגע שלווה ומוכנה, ושטוב לך כעת יותר.
אוהבת בכל מאודי, נוחי בשלום אמא,
יונת.
---------------------------------------------------------------------------
סבתא
ליבי מונח לפנייך,
בחלל שנותר
זורמים מי-ים
מלוחים ומרפאים
שוטפים תודעתי
בתנועה רכה.
פיסת חיים חולפת
בה שלום יקר מפז.
שלשום חרטתי שמך בחול,
גל שטפוהו אליו.
אך היטב זוכרת
שעל אף, ולמרות חסרונו
הכה נוכח של סבא,
(גם לנו הנכדים שלא זכו להכירו)
העמדת אותנו כצי קשוב לאותות
מגדלור קט ואמיץ.
בזכותך אנו קשורים
זה לזו ואליך.
לרציף שנותן משמעות
למקום ולזמן.
ביכולתך לאהוב
החיים כפי שהם.
אהבת גם אותנו
ובכך זכינו להיות עצמנו,
וכה שמחים בחיקך.
סביב שולחן שבנית
נצטופף כמסביב למדורה
להתחמם במילה, במבט ובשחוק,
וכעת גם בזכר אורך הזהוב.
שפשטו מלבושים שאולים.
נקודה פנימית נחשפה בזוהר
ותמשיך לחיות בכולנו.
סבתא רק תודה אליך
שלימדתני מהו נצח
וכי מה הוא אם לא אהבה.
תודה סבתא. תודה
נוחי על משכבך בשלום
ציפור דרור יפיפייה.
מיה
---------------------------------------------------------------------------
זיכרונות קטנים מפעם
הרגשה של בית יותר מכל מקום.
קופסת מסטיקים וכולם בתחרות מי שם יותר בפה.
עמודו על הדשא ליד הבית.
ציורים על קירות הבית וצביעתו בפסח בתשלום, עד שגילית שיש דבר כזה לוח מחיק ומייד קנית ותלית.
שוקו חם בבקבוק תינוקות מול סרט עד גיל מאוחר.
״לא לתפוס לי את הממממקום״ ותתתתששלט״.
תמיד הכי מפנקת.
סבתא הכי טובה בעולם.
הכנת בנגריה של הקיבוץ כמה פרויקטים שהיו לך בראש, השולחן שבבית שכל כך הרבה היה סביבו, המגשים מבול עץ פרוס.
בשנים האחרונות, מידי פעם כשהייתי באה, הייתי נותנת לך צבעי מים ודף והתגלה גם הכישרון בציור.
כל כך יצירתית ונחושה בכל החלטה של מה שרצית ליצור.
מתפעלת מספר אחת מכל מה שילד מביא איתו.
אלופת התחפושות- חוץ מהאריה שעשית לי מבד יוטה ורפיה שגירד כל אותו יום, אבל היה מהמם.
סיפורי לילה של הרדמות- הטיול לפינת החי,
העגלה האדומה הגדולה עם כרית ושמיכה.
האהבה האין סופית לסבא יוסלה דרור,
הדפסת טקסטים אין סופיים לספרים.
הרצון להבין את המחשב כמו כולם, למדנית, מתעניינת תמיד בהמצאות החדשות. עמידה על שופל להשקות את הבטון בבניית הצימר. עץ הפקאן היפה ליד הבית שגדלנו בצילו, היית אוספת את הפקאנים וממליחה עם סדק קטן.
אוהבת אותך סבתא שלי.
עגבניות השרי המיובשות שייבשת על רשת חלון בשמש, הכי טעימות בעולם, בשמן זית ופלפל אנגלי ועלה או שניים של בזיליקום.
עוגיות הקצף המושלמות עם סוכריות צבעוניות מעל, לכל אירוע.
אהבה לפרחים, כשגילית את הסורק ואת ניירות המדבקה סרקת אותם, הפכת אותם למדבקות שחילקת לכולם. את גינת החורף דאגתי לתת לך כמעט כל שנה בשנים האחרונות, לשמח אותך, מקווה שהצלחתי.
הכותנה, סיפורי עבודת השדה בשמש, הפרחים הצהובים ליד בריכות הדגים שאהבת על השולחן.
איך אהבתי ללכת איתך כשהייתי קטנה לחלק בין צבעוני, לבן, ג׳ינס וסדינים את הבגדים לתאי הכביסה המלוכלכת, לפני שהייתה לך מכונה.
לא משנה באיזה שעה חזרתי מהפאב או מחברים, בכל גיל ההתבגרות ובכלל, נכנסתי למיטה לידך, ליד החלון הגדול, ואת נינוחה וחולמת, סמכת עליי והרגשתי את זה תמיד ואהבתי להירדם לידך.
סיגריות נלסון מהכלבו שלחת אותי עם פתק לקנות כשהייתי קטנה. סיגריה על הלוג עץ בכניסה לבית. עם נס קפה עלית שתיים סוכר.
השכם בבוקר לפלסאון לנהל מחלקה, על האופניים של סבא, רגל אחת על הפדל רגל דוחפת, והופ מעלה רגל לאחור מעל הארגז. מדבקות של ארגזים נתת לי במשרד הקטן במחלקת הרכבה ואני מציירת מלא ומחלקת לכולם ולך.
המסרק השחור מסבא שכל השנים על ראשך, איזה יכולת לשמור על דבר ולא לאבדו.
תה עם לימון 2 סוכר,
4298 מספר הטלפון.
311 בכביסה.
האמבטיה הצהובה, מי לא התקלח באמבטיה הזאת.
שוקולד, המון שוקולד פרה כשבריאים וכשחולים, מתי שרק רוצים. במגירה הרביעית מתחת לטלפון והמסטיקים. וקרטיבים בפריזר לכל הנכדים, תמיד מספיק לכולם.
מנחמת, מחבקת, עוטפת תמיד.
לא היה יום בו בכיתי בכי של תסכול מהחיים וחוסר הבנת הקיום שלי, שלא היית שם בשבילי בהקשבה. ותמיד אמרת ״אויי שיריני אל תבכי״ וזה תמיד מיד עזר.
נהלל המקום בו נולדת תמיד מרגיש לי אישית גם בית, כאילו לא מהגלגול הזה אנחנו מכירות.
נסענו כמה פעמים יחד , לברק, לרוחלה, וכמובן גם את מיה ויוסף וכבר המשכנו לאיריס. כל פעם סיפור אחר.
רוחלה בכלל אומרת והיא זוכרת הכי טוב מכולם, שנולדת בתל אביב ובגיל שלושה שבועות הביאו אותך הביתה לנהלל. אצל ברק פעם נכנסנו וכששאל ״אם תרצי קפה צפורקה?״ ענית: ״לא תודה יש לי בבית״.
הצחקת אותנו,
בהומור שרק לך.
תפיסת עולם מיוחדת ומלאת סקרנות.
מלא ספרים קראת. הרבה סיפורי רומן.
מה שהיה לי איתך הרגיש תמיד וואן אוף א קיינד,
וכך הצלחת לתת לכל מי שאיתך היה בכל רגע נתון.
מוקפת אהבה אין סופית.
לא הרבה מילים נאמרו ממך על האובדן כאילו מילים לא יכלו לתאר והחיים המשיכו, ולא הרגיש לי שיש צורך במילים. היה זה תמיד מורגש וחי כל כך, המשפחה שלנו תמיד הרגישה עטופה בביחד שאת יצרת ובקרבה שהתקיימה בזכותך. בלי להזמין תמיד קיבלת בזרועות פתוחות. בפשטות, בעיניים מחייכות ושמחות לבאים.
לא נתת להרגיש שחסר לך דבר. שאיבדת מישהו בחיים והכל מסביב, חפצים ממסעות של סבא בעולם. מספרים בשבילך סיפורים. ואת הכל דרך המכתבים את משתפת אותנו.
החיבור אל הים.
תודה שבחרת בקיבוץ מעגן מיכאל כבית, מקום כל כך טוב. לים על האופנים, איתך בטרקטור של שבת פעם כשעוד היה כזה חיבור כל כך עמוק וחזק . לדעתי זה לגמרי בזכותך. אף פעם לא ראיתי אותך במים או שוחה, רק בתמונה או שניים על החוף בבגד ים ראיתי אותך.
צב מבין הבריכות, דגי זהב מהמדגה , אפרוחים מהמדגרה, נתת לנו לאמץ חיות בלי סוף , וכמובן שאחרי כמה ימים החזרת אותם למקומם, חוץ מדג הזהב שהאכלתי בלחם בגיל שלוש ולא חזר הביתה.
סיגליות בכניסה לבית והקליביות מאמא שאהבת.
כלניות, זרי כלניות בעונה. טיולים לגבעה לראות את הפריחה היפה והרוח הנעימה של הים.
העליות המרובות ברגל להביא אוכל בשישי מחדר האוכל, בהיותי פיצית נהגת לתת לי את הזרת מהיד שבלי הסל להחזיק.
שיער שחור דק וחלק,
חיוך שאין כמותו בעולם.
ידיים נעימות,
פשטות ועקשנות.
קפל בגינס בסטייל
גרבי כותנה 100%
כובע של פלסאון,
חולצה מכופתרת שחורה וג׳ינס או מכנסי עבודה.
הנעליים ההם כמו טבע נאות אבל סגורות מאחור בשחור ואותך מידיי פעם ממרקת במברשת ומשחה שחורה, פאוץ׳ קוקה קולה שחור ובו פנקס טלפונים קטן, מאפרה עגולה קטנה, פילטר מגניב שמאריך את הסיגריה ונותן קצת סינון והרבה סגנון.
העגלה הכחולה הקטנה שקשרת מקל בשביל שנח שלי יחזיק וילך איתך כשהתחיל ללכת,
הכלוב לריבה (כלבה) שהזמנת במיוחד שהפך לאזור לילדים מלא משחקים וארגז חול.
משהו מהכלבו לבחור להתפנק. כל הנכדים יחד מול הטלוויזיה.
העברת השקופיות בצילום אחת אחת כשהיא מוקרנת על הקיר בכדי שיהיו דיגיטליות. את סרטי וולט דיסני אהבת לראות איתנו.
צלחות שחורות קטנות מפלסטיק.
ריח מספר הרבה על אדם, הריח שלך כל כך מדויק ונעים והלוואי שאפשר היה לשמר תמיד למזכרת כי אותו לא רוצה לשכוח אף פעם.
ריח של שילוב בין שדות פתוחים, פריחה, רוח בין שיבולים וריח המלוח של הים כשיש רוח קלה מערבית.
חלון תמיד פתוח ליד המיטה.
הומור, כל כך שלך ההומור הזה.
ליפתן מושלם לכל חג, ומפה לבנה לשולחן.
כל פעם נראה שזהו סופך והפתעת את כולם, נהדרת וחזקה ואהובה ומוקפת. עוטפת אותנו בכל טוב.
לכל אירועי הקיבוץ אהבת ללכת, בבריכה ביום הילד וחג מחזור, בדשא הגדול בחגים, לזיקוקים, לפינות יצירה, לסוכר על מקל. להכל לקחת את מי שרצה לבוא איתך, וזה היה כיף גדול.
רק זיכרונות טובים מסבתא שלי יש לי.
וזה דבר נדיר.
הכיף של טפטופים ולסיים חבילות של נרות חנוכה צבעוניים שלמים בקערה של מים.
אהבה מיוחדת לילדים ודרך תקשורת בפשטות שכזו בעיניים מלאות הקשבה.
ביצה, סלט חתוך בדיוק וברוטב מושלם של שמן זית מלח ולימון פשוט וטעים ולחם לבן כל ערב.
היפה בנשים מכל העולם ומכל הגילאים. תמיד הכי יפה. השריקות המיוחדות שלך במטבח כאלו שרק אותך שמעתי עושה עם מאין רטט שכזה נעים.
יכולת לקבל את מה שנותנים לך ולתת הרגשה כל נוחה בנתינה, ויכולת נתינה כמו שאין לאף אדם.
איך תמיד אהבת את בגוגקי כשבאה לשיר לך, וכשהמשפחה המורחבת, עודדי , רותי , אורניתה, איריס, יוסף, עופר, אורית, כולם, תמיד אהבת את נוכחותם והתעניינת מה חדש.
״נכדיכם לא נותנים לנכדינו להיכנס״ כך כתבת בעלון של הקיבוץ להגן עליי כשנעלבתי שלא הכניסו אותי להופעה בגיל 16, תמיד הרגשתי פה חלק יותר מאשר בפרדס חנה. בזכותך. סבתא את ההגנה שלי, בלעדייך לא מרגישה שיש לי פה בארץ גב. ומזל שאת לא בעניינים עכשיו. למרות שבטח היית מרגיעה.
איך שמחתי לתפור לך את בגדייך לחתונה הראשונה של הנכד הראשון שהתחתן. יפתחי. בחרת בד וכפתורים ונתת לי משם יד חופשית והרגשתי כזו ברת מזל.
אבטיח קר בקיץ לכל נכד בקערה משלו חתוך בקוביות.
כשהחזקת את נח שלי בפעם הראשונה , והרגשתי תחושת ניצחון פנימית ואמרתי לך, את חייכת. הבאת חיים לעולם כך אמרת. והרגשתי שאני סוף סוף בדרך להיות כמוך סבתא. זו המשאלה הכי גדולה שלי. להיות כמוך. בדיוק.
טובה לאדם
טובה לאדמה
אוהבת אדם
אוהבת אדמה
סובתי שלי אני אוהבת אותך הכי בעולם.
מתנות אין סוף , ובי תמיד היה ותמיד יהיה הרצון להיות כמוך כמה שיותר כי כזאת את, מתנה. כל כולך טוב.
באיזה גיל 80 רצית לפנק והחלטת לחלק ירושה לכל נכד כשאת פה ונהנת מזה.
את יואבי (וווי) אהבת מאוד מאוד, לא יותר מכל אחד אחר אבל זה תמיד היה באמת מרגש אותך בצורה מיוחדת כשהגיע לבקר, ואסור לגעת בערימת תשבצים ששמרת לו מהעיתון.
מטפחת ראש שלא תיפול שערה בבישולים, סינר משבצות שחור לבן אדום ומרק ירקות תמיד על האש פשוט והכי הכי טעים שיש.
בשנים האחרונות העמדה שלך בראש השולחן, מסודרת בדיוק על המילימטר, כל דבר במקומו והזזה קטנה וישר החזרת למקום, עטופה בתמונות שלך עם סבא שפונטי הכינה לך והתמונה של סבא. הפתקים שכל השנים היו בקליפס משרדי ובהם עולמות של מילים פשוטות של יום יום ורשימות, הצדפים והגמד האדום והצב משחר ובתוכו אבן מאנדי, הטוקן ששלחתי לך מקוסטה ריקה והדבש החשוב שאסור בו להשתמש ועליו כתוב לציפורקה מרוחלה. זכוכית מגדלת, ערימת ספרים ועליה מפה רקומה של אמא שלך, הפעמון לצלצל לאנושה האהובה שלנו, שעון היד של פלסאון, ציור החרציות שציירתי לך, המגן דוד מחרוזים שמיה הכינה לך מעל קופסא ובה שרשרת פנינים ממיה, ציורים מנינים שאהבת כל כך ושימחו בבואם, טישו, התמונה של נהלל והאוניה שבנה סבא למשחק שהכנת כפלייסמנטים לשולחן, העט הכחולה והכל במקומו. העמדה מאורגנת.
הליטוף הזה ביד ימין שזזה ברכות בימים אלו, כאילו נותרה שם אנרגיית נתינה גם עכשיו, ברגעים בהם מותר להרפות ולקבל. גם על ליטופים אלו אני מודה לך.
כמה פעמים כבר נפרדנו וכל פעם הפתעת את כולם. מישהי שאני אוהבת פעם אמרה לי שמרגע שאנחנו נולדים אנחנו מתחילים להיפרד. זה היה נשמע לי אז כזו תאוריה מוזרה, היום אני מבינה שממש הייתי צריכה את התאוריה הזאת בשביל להבין את התהליך הכה עמוק שהייתי צריכה ועדיין בשביל פרידה שכזו, אבל סבתא זה לא שלום זה להתראות. להתראות בכל רגע ביום בו תהיי פה לצידי בהרגשה, מחשבה, זיכרון, להתראות בכל רגע ביום בו ארגיש גאווה להיות נכדה שלך כי הצלחתי לעשות משהו שבו אני קרובה להיות כמוך. טובה. להתראות ברגעים בהם ננשום יחד את הנופים היפים. סבתא איזה זכות להגיע לעולם עם סבתא כמוך מעריכה
ומודה אוהבת אותך
ולהתראות
שירין
---------------------------------------------------------------------------
צפורקה ויוסלה אימצו אותי למשפחתם בתקופה שהייתי לבד בקיבוץ.
בדרכם המיוחדת והאחרת הקנו לי תחושה שביתם הוא ביתי. הרגשתי את אהבתם ודאגתם
הגעתי שנתיים וחצי אחר האסון הנורא שפקד אותם, ואני מבינה היום שנכונותם ומסירותם אינם מובנים מאליהם.
לעולם אודה להם ואוהב אותם, ואת ילדיהם שהם אחי.
פוטי (חמוטל בן נון)
---------------------------------------------------------------------------
שרועה על החול, מבעד לריסים במבט מצומצם אני הוזה אותך.
כמו אינספור פעמים של שמים בשלל מצבם וים התואם להם וביניהם - נקודה שחורה ולה כתם גופייה לבן, מופיעה במפתן החוף.
הנקודה מרימה יד צופה ומחפשת אותי- נכדה שרועה על חול ים בשלל מצבי מזגי האויר- בשלל מצבי הרוח.
ובין הריסים, במן נים לא נים, אני עוקבת אחר הנקודה הקטנה המתקרבת וגדלה לאישה קטנה ועוצמתית.
הרגשתי שתבוא- ידעתי שתבוא- עוד לפני שהופיעה שם, הרגשתי אותך צועדת בשביל הים בין הבריכות. מן קשר כזה של רחם- חוט בלתי נראה מחבר.
ואני מתבוננת בך ולא זזה.
צל מכסה אותי ולמרות שהוא מקרר - הוא מחמם. מחמם בנוכחות החמה ביותר, של אהבה ונתינה ללא גבולות.
׳כורמילה׳
אני מסתובבת על הגב והנה הנקודה השחורה האהובה עלי בעולם. כאן, מעלי והיא תמיד במקום -ולידה, בדרכה מבהירה לי שאני - תמיד במקום כשלידה.
׳את כבר המון שעות בים. אולי תחזרי? כבר מחשיך׳.
׳קטנצ׳יק מה באת לחפש אותי? מה, אתה לא יודע שאתה לא צריך לדאוג?׳
ואחבק אותך. אקום ואחבק אותך מלמעלה קטנצ׳יק, אני אעטוף אותך ויהיה לי חם. אחבק טוב וטוהר ויופי עם שיער ש׳עף ברוח הזאתי בעיניים׳.
ונלך יחד חזרה לבית שלך. לבית שלנו, זה שבנית לכולנו.
כשאמא הייתה עוברית אצלך בבטן, הייתי בתוכה, בתוכך גם אני.
ומשם החלתי לספוג אותך, לנשום אותך, ללמוד ממך, לקבל ממך. נתינה מהשבריר הראשון.
השתחררת. ספוגה בך עכשיו, התגלגלנו- ועכשיו את בתוכי.
התאים שלי, המחשבות שבי, צורת המצפון שבי בדמותך- שכן יושר כזה שובר סרגל ולא מאפשר עיקומים- ואם בחרתי במקרה במה שלא כדאי, את- המצפון שבי- לא תניחי לי עד שאחזור ואתקן.
קטנצ׳יק, גיבורי, אלוף, חמודי ספטוק ספטוקטוק שלי.
זה מוזר, להשתרע על החוף ובין חול ושמיים לעולם לא תלך עוד נקודה שחורה לכיווני או תשב ותדאג לי בבית- רק בלב ובזיכרון.
אבל התברכתי והתברכנו באינסוף ממך. כולנו ספוגים בזיכרונות מגן העדן שנתת לנו לגדול בתוכו.
והתפילה שלי אולי היא לסיים במה שאנדודי בירך אותך כשנכנס להיפרד ממך ׳שיהיה לך שחרור נעים ושתמצאי לך חיים טובים בגלגול הבא׳.
ולעולם המבולבל שלנו אני מבקשת עוד נשים כמוך, עוד אימהות וסבתות שיתנו גן עדן לשושלות שלהן.
האהבה - מעבר למילים.
ועדיין- אסיים כבכל אחת מהפעמים שנפרדתי ממך בשנים האחרונות והלא אחרונות-
אני אוהב אותך גיבורי.
נו- תגיד גמני !
תודה על הכל,
תודה.
כורם
---------------------------------------------------------------------------
My lovely mother,
You are one of the most beautiful gifts that God has given me.
I promised to protect you before I protect myself. But at your last breath I watched helplessly.
I’m sorry mom, I was helpless at that time.
I will remember that last smile on your lips until my last moment.
Because I couldn’t smile back to that smile.
I’m sure we will meet again one day, and on that day, I will hug you as my mother and reply to your smile. I feel I am your daughter, even though you did not give birth to me.
Anusha
---------------------------------------------------------------------------
בשנים האחרונות אני חי כפולש בתוך סיפור החיים של יוס'לה וציפורק'ה דרור. את יוס'לה מעולם לא הכרתי ואת ציפורק'ה פגשתי לראשונה כאשר הייתה כבר בת מעל 90, הכרות בשולי חייה מעוררי ההשראה.
מעטים זוכים לזוגיות כמו זו של יוסל'ה וציפורק'ה. סיפור אהבה שעומקו עולה ומתבהר מתוך אלפי השורות שהחליפו ביניהם במכתבים לאורך השנים. סיפור אהבה אשר יכול לשמש תסריט לסרט נהדר אבל גם עלול לעורר את הרושם המוטעה כאילו מדובר בסיפור אהבה מתקתק ודביק בין נערה מנהלל המאוהבת בגבר אמיץ וכריזמטי.
ציפורק'ה אכן הייתה אהובתו של יוס'לה אבל גם חברתו לחיים, שותפתו למסע ובעיקר אישה עצמאית, דעתנית וחכמה. אשת שיר ואשת ספר. היא זו שלאורך השנים איזנה את יוסל'ה, השקיטה את הפרא שבו, עודדה את רוחו ברגעי המשבר שזימנו להם החיים ומשתה אותו מתוך תהומות הצער בהם שקע, בעיקר מאז האסון בו איבדו את עודד.
ממש מראשיתה התאפיינה הזוגיות ביניהם באהבת אמת ויחד עמה, בפרידות ארוכות, ובגעגועים עזים. בלטרון היתה זו גדר תיל שהפרידה ביניהם, בהמשך היו אלו קירות בתי הסוהר בהם הוחזק, ולאחר מכן הרחיקו ביניהם נתיבים, ארצות, יבשות, ימים ואוקיאנוסים, עד שבסוף, מוקדם ואכזרי, התייצב ביניהם המוות.
לאורך 30 שנים של אהבה וחיים משותפים, מאז היכרותם ערב מאסרו יוסל'ה בכלא לטרון בשנת 1946 ועד שנהרג בנפילה על מורדות הסטרומבולי בשנת 1976, חלקה ציפורק'ה את יוסל'ה עם אהבתו הגדולה השנייה - הים. היא עשתה זאת לא כאישה קנאית אלא בהכנעה והבנה. נראה שמעולם לא ניסתה להילחם בכישוף שהטיל הים ביוסל'ה ובדחף שלו לשוב ולהפליג בכל פעם ששב לחוף.
ציפורק'ה ראתה את יוס'לה חולם ואפשרה לו להגשים את חלומותיו, ובמקום בו מגשימים חלומות יש מי שמשלמים על כך מחיר. במקום בו מגשימים חלומות גדולים, יש מי שמשלם על כך מחיר כבד ויוס'לה הגשים גם הגשים חלומות גדולים. אני מניח שאת חלק מהמחירים שילמו הילדים, אבל את עיקר העול נשאה ציפורק'ה. בעוד יוסל'ה מפליג למרחקים, היא התמודדה עם רגעי בדידות, געגוע, עצב, עם פרידה לאורך חודשים ארוכים, לבדה, בלי יכולת לחלוק בזמן אמת את אתגר גידול הילדים, שמחות החיים ואת המועקות ורגעי המשבר אחרי האסונות שפקדו אותם. וכל זה ללא רחמים עצמיים, בלי מירמור.
במותה של ציפורק'ה, מן הראוי היה להוריד את הדגלים בשייטת 7, שייטת הצוללות, לחצי התורן. היא ועמה כל נשות הצוללנים של חיל הים הישראלי, הן השותפות הסמויות לפרויקט הצוללות של ישראל. מהתנין, דרך הרהב והדקר, צוללות הגל ועד לצוללות הדולפין של היום. אם יוסל'ה הוא צוללן מספר 1, ציפורק'ה היא הגברת הראשונה של הצוללות: הגברת הראשונה של "גברת הימים", כפי שכינה יוסל'ה את הצוללת. אחריה באו עוד הרבה נשות צוללנים שהקריבו ועדיין מקריבות חודשים ושנים בהמתנה לגברים מזוקנים, מדיפים ריח צוללת, עייפים ומותשים מהפלגה ארוכה. נשים שיקיריהן נעלמים למשך שבועות בעומק הים, בלי יכולת ליצור עמם קשר ובלי דעת מה צופן להם הגורל.
סיפור חייהם של ציפורק'ה ויוס'לה משובץ באהבה גדולה לילדיהם. להבדיל מיוסל'ה, ציפורק'ה גם זכתה לראות את אהוד, אסנת ויונת מתבגרים, מקימים משפחות ועוטפים אותה ביחד עם הנכדים והנינים באהבה רבה, ממש עד לרגעיה האחרונים. זה לא מובן מאליו.
הסיפור של ציפורק'ה הוא סיפור מעורר השראה של אישה מעוררת השראה. היא העניקה לי את הזכות להיכנס לסודות חייה כדי לכתוב את סיפורו של יוס'לה, את סיפורם המשותף. אני אסיר תודה לה על כך. לא הצלחתי להשלים את המשימה בעודה בחיים. אני מבטיח לסיימה.
יהי זכרה ברוך.
דניאל פנחסי
---------------------------------------------------------------------------
את אבא ואמא של אסנת פגשתי פעמים מועטות בלבד, אך כשהגיעה אליי חלופת המכתבים בין השניים- בה כתבו זה לזו מאות מכתבים, גיליתי שזכיתי להכיר שני אנשים, שהיום בשפה העכשווית, הייתי אומרת: גדולים מהחיים.
אני חוזרת ושוקעת בשורות שלו ושלה, מתפעלת ואפילו קצת מקנאה בהיותם בני הדור שהיה להם זכות במירכאות ובלעדיהן להוציא מעצמם ומנפשם את המיטב.
יוסף וציפורה במכתביהם מתארים את הווי החיים, כבד הימים, של התקופה המשמעותית לפני הקמת המדינה ושנותיה הראשונות. יש בהם הכול: כאב וצער, שמחת העצמאות, נכונות ומסירות, גבורה וחשש ומעל הכול אהבה גדולה, ההולכת ומתעצמת.
עם השנים, מתמלאים הדפים בקשיים של הנשארת מאחור, הגיבורה השותקת, הנאבקת ביום יום של הסד הקיבוצי המאתגר, הנותנת לאישה למלא אחר צו מצפונו לטובת המדינה ולוותר לטובת אהבתו השנייה: הים.
ים ביני ובינךָָ.
וביום מן הימים מתנפצים אל הסלעים יופיים של החיים. העצב מציף את המכתבים.
יוסלה מרגיש כ"חרס הנשבר".
וציפורה שומרת על חוסן נפשה, נאחזת בחיים ובאהבתה. בוכה על האין ושמחה ביש.
"אוסלה.
יפים הם הימים עם הנסיך הקטן.
יפים הימים עם הנסיכים השניים החיים אתנו."
כזאת הייתה בת נהלל, שמורשתה, על פי יוסלה, הייתה לא לוותר, לקום ולהמשיך.
ובאמצע החיים כבר לא ים מפריד בינו ובינֵֵֵך, אלא האין המוחלט.
תמה חלופת המכתבים המופלאה. אך זהו אוצר שלא נגנז. לפני כמה שנים, ביקשה ציפורה באומץ להעביר לילדים: לאהוד, אסנת ויונת ולמשפחה כולה את חוויתם הכתובה שלה ושל אהובה לאורך שנים.
היש מתנה יפה מזו?
אהוד, אסנת ויונת. אמא נאספת היום אל יקיריה.
אך כמו בחייה, נדמה, שדאגה לנסיכיה לאוסף זיכרונות, שלא יפוג יופיים.
פנינה צור
---------------------------------------------------------------------------
משתתפת בצערכם על פטירתה של אמא.
אישה קטנה גדולה, חזקה, אמיצה, חרוצה מאין כמוה, סקרנית ושופעת רעיונות ויצירתיות. אשריכם שזכיתם באמא כזו שנים רבות כל כך.
מסרי בבקשה את תנחומי ואהבתי לאהוד, יונת וכל המשפחה.
יעל אזולאי
---------------------------------------------------------------------------
קרבה
בעל - יוסף
בן - עודד