ירון

מוסא/ סוניה/ זאזא

בן כיתתנו שאיננו עוד איתנו.

ארורה המחלה שקיפדה ולקחה את חייו.

ירון, בנם של אלקה ולייזר ואח לאורנה ואביטל, גדל, בגר, וחי את כל חייו במקום שכה אהב, בקיבוץ מעגן מיכאל.

איך מספידים חבר שאיננו איתנו עוד?

יושבים מול הדף הלבן, התמונות רצות מפה ומשם, והזיכרונות מהילדות מהצריף של גן ד', דרך רחף, הטיול השנתי לירושלים, הנעורים ועד לבגרותו כחבר תורם וערכי בקיבוץ.

לא איש ויכוח ומדון היה, תמיד העדיף להימנע מכך, ואת הניתן לסגור סגר בשקט ובחיוך.

ירון מסמל את כוח הרצון - ללמוד קרוא וכתוב לא רצה, זה לא עניין אותו, אך כשבגר והחל להתעניין בספורט ולא יכול היה לקרוא כתבות (כן, אז עוד קראו בעיתון), למד לבד תוך מספר שבועות לקרוא.

בגיל הנעורים החל לעסוק בספורט, בריצה. בתחילה כתחביב, ומהר מאד, לאחר שהתגלה כישרונו, כחצי מקצוען, תחת שרביטו של המורה להתעמלות יענקל'ה בורשטיין. ירון התמחה בריצה למרחקים ארוכים, כולל מרתון, מה שתאם מאד את הנחישות, יכולת הסיבולת והמיקוד במטרה שכה אפיינו אותו. עיסוק זה ומה שסביבו מילא את ימיו ולילותיו, ומתוך כוח פנימי ומשמעת עצמית, גזר על עצמו חיי ספורטאי מלאים.

ירון אהב את הלילה, את השקט במרחבי הקיבוץ והשדות, השעות בהן העולם ישן. תמיד אמר שאלו השעות הטובות ביותר בהן אפשר להספיק המון.

משכימי הקום לא ידעו שבמשך שנים, ירון הוא זה שהכין את הקפה במכלי הענק בחדר האוכל, ושנים רבות דאג לקבל את העיתונים מידי השליח לחלוקה בדאר.

ירון עבד במוסך, ובהמשך לקח על עצמו את הטיפול במונח הקיבוצי "רכב לחבר" . התרגלנו להירשם במחשב, לרדת למגרש החניה ושם מחכה לנו רכב מוכן, מטופל ונקי. ירון ראה בעבודתו שרות לחבר ועסק בכך שנים רבות.

אני זוכר פעם נפגשנו בשטיפה בזיכרון ואמרתי לו חכה רגע, ספר מה קורה ותשובתו הייתה: "אין לי זמן, מחכים לרכב אני לא יכול לאכזב, הרכב מוזמן". כזה היה.

כמו הספורט והרכבים, כשירון לקח על עצמו משימה- זה היה עד הסוף.

מעטים המפזזים ושותי הבירה היום בפאב הקיבוצי יודעים מה היא תרומתו האין סופית למקום הזה. עוד מראשית דרכו ולאורך השנים ירון היה שם. פעם ברמן, פעם פותח, פעם סוגר, פעם מתקן, ולא בחל בשום עבודה שחורה, אין סוף שעות של השקעה בלתי נגמרת. ירון ראה במקום חשיבות רבה ופעם אמר לי: "זה מקום נפלא של מפגש, של אנשים". לא סתם  שמו של המקום כשם יוצרו," פאב סוניה".

בשנים האחרונות חלה ירון בסרטן, וגם כאן התנהלותו עם המחלה התאפיינה בנחישות ובאומץ. כאן גם התגלה שוב הלב הגדול ויכולת הנתינה ואהבת האדם שלו, כאשר כמעט בכל יום שישי היה מגיע עמוס בשוקולדים ומתנות נוספות לחולים ולאנשי הצוות שבמחלקה האונקולוגית בהלל יפה, וכך עד לשבועות האחרונים.    

זהו ירון, אנחנו נפרדים, איננו יודעים היכן נפשך ולאן מועדות פניך אך מקווים אנו שרק טוב יקרה על דרכך.

בשם בנות ובני כתת "רחף".

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ירוני,

מצרה על שזכיתי להיות איתך לתקופה כל כך מוגבלת, אך מודה על כל יום שהיה בה.

חיברת חברים לקבוצה, אסנת יגאל ורזי קראנו לה: החברים של סוניה. תודה לכם על המעטפת שיצרתם, יצרנו יחד.

זכינו באמונך ללוות אותך לפי הכללים שלך, בדרך ובקצב שלך, בלי לשפוט אותך, בלי לכפות עליך, בכבוד ובחברות.

כשנזקקת לעזרתי יותר כבר היינו שנינו בשלים לקלף ולהתחבר בממדים נוספים.

ואז הבנתי למה אני: "את לא ספורטאית אבל חושבת כמו... בזכות זה הילדים שלך מצליחים".

אז התחלתי ללמוד אותך כרץ מרתון והבנתי שאנחנו בעצם במרתון של חייך, שקל יותר להגדיל ריצה מאשר לשפר מהירות, שההקשבה לגוף זה לצאת מאזור הנוחות כתנאי הכרחי לשיפור יכולת, שהמאמן אחראי להתאים את התוכניות להווה כולל התייחסות סובייקטיבית לרגשות, תחושות ומסרים בלתי מילוליים, ובשפתך "שחר אל תציקי".

רץ מרתון מתאפיין בחריצות, שאפתנות, קפדנות, עקשנות וענווה גדולה, כי מה שגדול מאיתנו בהווה הופך למטרה לטווח הארוך.

כשהבנתי את כל זה יכולתי לתווך אותך ולדבר אותך.

ירוני, תודה על היחד, על הכלים שנתת לי בלהיות אמא של ספורטאים. על שהסכמת קצת בדרכך להיכנס לביתי, להרגיש שייך ועל שילדי חלק מהקשר הזה.

לצוות המרפאה - ירון הרגיש הכי בטוח בעולם כשהדברים היו תלויים בטיפולכם, מרשה לעצמי להודות בפעם האחרונה בשמו.

אהובה,  הבטחת לירון,  הבטחת לי ועמדת בהבטחות.

ירון איש יקר כל כך, זהו הסתיים המרתון האחרון.

אתה איש ברזל עם לב ענק

המשך מסע מוצלח לך, חיבוק שחר.

צרור המפתחות שלך וימים יעידו על חסרונך

פשוט היית בכל מקום, בכל שעה ורגע נתון.

העיניים של הקיבוץ בעיקר בזמן שכולנו ישנים. אתה זה שדאג לעשות סדרים, לכבות אורות, בדיקת אזעקות ומקררים .קיבלת עם שחר את משאיות הירקות ופירות החלב והעיתונים, סגרת את מכונות הבירה ופתחת את מכונת הקפה. גירשת גנבים, נתת גיבוי לשומרים, ואז בבוקר למוסך ולרכבים.

חשבת שלא רואים שאתה מאחורי הקלעים.

גם במחלתך כשכאבת ונחלשת לא ויתרת ולא נעצרה עשייתך.

נלחמת לא ויתרת. כאשר הפסקת לשיר, הבנו ששירת חייך נחלשת.

תודה לך שאפשרת להגדיל את המעגל סביבך, כשהסכמת להיות בבית כרמל, ממש רגע לפני הזוועה שהתחוללה בדרום מחוץ לחדרך. עקבת בדריכות על גורלו של תרי בן כיתתך והדמעות התערבבו בין הטרגדיה הפרטית שלך, לבין הטרגדיה של עם ישראל.

אתה נשמה גדולה ואמיצה.

 שחר ורד.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ירון יקר

עבדת במשך שנים רבות כמכונאי במוסך מעגן מיכאל. לי אישית יצא לעבוד לצידך 15 שנים. תמיד עבדת במסירות אין קץ, אכפתיות ולויאליות למערכת. תחזקת את כל צי הרכב של רשות הרכב במסירות ללא תנאי. למדנו ממך על חריצות, אכפתיות ודאגה לזולת ולסביבה.

עד לפני שלושה שבועות, למרות מצבך הבריאותי המידרדר, הגעת יום יום לעבודה ולא ויתרת לרגע אחד על טיפולים ותיקונים לרכבים. לא היה ולא יהיה אדם כמוך . נוח על משכבך בשלום.

אוהבים ומעריכים צוות מוסך מעגן מיכאל

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ירון, ירוני, סוניה

בכל כך הרבה שמות קראתי לך, ועל כולם השבת לי במבוכה ובחיוך האופייני לך. תמיד לבוש בסרבל כחול, כתום, אדום, העיקר סרבל. כובע קסקט על הראש הוא סימן ההיכר שלך, בארון שלך אין צורך בקולבים או מדפים מיותרים, יש בגדי אימון או בגדי עבודה, כי אתה תמיד בתנועה. תמיד בעשייה, השינה חומקת ממך, ער כל הלילה וער רוב שעות היום. מסתובב בקלאב קאר, עוצר להתעדכן: "מה קורה? מה נשמע?". לא מפספס אף ידיעה חשובה.

בחגים משאיר לי פינוק מתנה בבית ומזהיר אותי "זה לילדים, את לא צריכה את זה, זה מלא סוכרים". משאיר לי שוקולד מריר על השולחן במשרד עם פתק בכתב יד, בו כתוב "תגידי מה דעתך על השוקולד החדש?"

מסתובב באקונומיה במטבח, תמיד בודק, תמיד עירני, מתריע על בעיה העומדת להתרחש, מציל מלא פעמים את המקררים והמקפיאים. במשך שנים הגיע כל שבת בבוקר להכין את המצליה לתורנים, את מכונת הקפה לחברים. היה מגיע עם חיוך ומחויבות, סרבל וכובע קסקט, כך אף אחד לא יוכל לפספס אותו.

היו לנו במשך השנים הרבה נסיעות לארוחות צהרים משותפות בכל מקום חדש שנפתח באזור. נוסעים יחד, נהנים, מעבירים ביוקרת ומסיימים בקניות בסופר.

היית צנוע, חרוץ, אכפתי, שומר על הבית של כולנו. דואג למכוניות תקינות, נותן יד לכל בקשה, חבר אמיתי, חבר מיוחד, ירוני שלי.

נאבקת במחלה הארורה. היה נראה שאתה חזק, שאתה מתאושש, אבל לצערי היא ניצחה במאבק, והשאירה אותך כאוב להתמודד עם הסוף הנורא הזה.

עכשיו אתה לא סובל, לא כאוב, כבר לא יושב במרפסת הקטנה בבית הסיעודי עם סיגריה ביד, מנופף לשלום למי שאתה מכיר, עושה סדר במיטה, בודק היכן בקבוק המים, הכובע והטלפון. כבר לא שואל על הקלאב קאר שלך. הרבה דברים בכל שביל ומקום יזכירו לי אותך. אתה היית דמות בולטת, חשובה, מיוחדת.

נוח בשלום יקירי, תמשיך לשמור עלינו מלמעלה.

אני בטוח אתגעגע

גילה רז. 

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ירון והמגש החום.

כשגאיה, בתם של דקלה ואורגד ונכדתי האהובה היתה כבת שנה וחצי שנתיים היינו עולים בשבת לארוחת בוקר -לחם מטוגן!

לא זוכרת מתי בדיוק החל הרומן בין ירון גאיה והמגש החום.

שבת בבוקר בחדר אוכל פוגשים את ירון, "בוקר טוב גאיה, הנה ירון תגידי לו בוקר טוב".

גאיה מסתתרת מאחורי אמא או סבתא

"תגידי לירון בוקר טוב"

היא מחייכת ומסתתרת

"שמרתי לך את המגש החום רוצה?"

יד קטנה מושטת חיוך נמרח על פניה

"תגידי תודה לירון"

"קבלתי חיוך וזה שווה הכול" אומר ירון,

וכך נמשך הרומן בין ירון לגאיה עד הקורונה.

החיים השתנו ארוחות הבוקר נפסקו, ועכשיו גם חייו של ירון נדמו.

את המגש החום הבטחתי לשחר ורד לשמור אצלי.

תחסר לנו בחדר האוכל, בשבילי הקיבוץ, לבוש בחלוק כחול וכובע מצחייה.

נזכור אותך.

עפרה עשת.

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

כמה מילים ממני ומהפאב על ירון “סוניה” אלבוחר

כבר כשהיינו בני 18 והתחלנו להגיע לפאב בלילות שישי העליזים, סביב שנת ,1992 והשתלבנו בארגון ערבי הדיסקו, סוניה כבר היה שם, מעורב בכל דבר ויודע לאן כל כבל מאריך צריך להתחבר. הוא לימד אותנו את כל מה שיש לדעת על ההפעלה של הפאב. ממערכת הגברה והתאורה ועד למכונת הבירה שהייתה המעיין הנובע של הפאב באותם הימים.

בסוף הערב, סוניה היה נשאר לסגור את הפאב ודואג לנקות אותו ולתחזק את מערכות ההגברה והתאורה, שאת חלקן בנה והרכיב בעצמו.

לפני כ- 12 שנה, כשחזרתי לקיבוץ והתחלתי לנהל את הפאב, ירון עדיין היה שם, באותו סרבל וכובע קסקט כאילו לא עבר הזמן, מתחזק את המקום ודואג לכל הדברים הקטנים שרק הוא מכיר.

כל שישי היה מגיע לעזור למנהל הערב והברמנים לפתוח את הפאב ולהכין אותו למסיבה, נשאר עד 2 בלילה ועומד במקום הקבוע שלו ליד הכניסה עם הקאונטר, סופר את כמות האנשים ומשתתף בפלברה כאילו הוא עדיין בשנות ה - 80 או ה- 90. בשעה 2:00 היה הולך לעשות סיבוב, ממלא את שאר תפקידיו הליליים וחוזר בדיוק בשעה 4:00 לעזור בחיסול וסגירת הפאב. וכך כל שבוע עד לפני כמה שנים, כשהבין שהספיק לו. ועדיין תמיד היה עובר בלילות ומעדכן אותי בבוקר מה ראה ומי שכח לכבות את האורות או לרוקן פחים, ולא לדאוג, הוא כבר כיבה את האורות וזרק את הפח.

דבר ראשון שחשבתי עליו כשהתחלתי לנהל את הפאב היה שצריך שם לפאב. “פאב מעגן מיכאל” הרגיש לי חסר וחיפשתי שמות שיוכלו להתאים, שם שיתאים למקום עצמו ויהיה בו מהמסורת או ההווי של הפאב והקיבוץ.

והאמת שכשהתחלתי לחשוב ולדבר על זה עם החברים, השם עלה ממש בהברקה מהירה- “סוניה”. מה יותר מתאים לפאב הזה אם לא הכינוי של זה שחי בו ושותף בתפעול שלו כנראה מאז שהוקם?!

אז נוח על משכבך בשלום ידידינו היקר, ירון “סוניה” אלבוחר, תחסר לנו מאוד. משתתפים בצער המשפחה והחברים. אנחנו נמשיך את הפלברה ואת סיפורי הגבורה של הימים היפים בפאב.

מודים לך על הכל, טל גובר בשם כל צוותי הפאב, מאז ועד היום.