אימנו זהבה נולדה בסוף אוקטובר 1942 בקיבוץ גבעת ברנר, ונפטרה בערב חג סוכות, כחודש לפני יום הולדתה ה- 81, כאן בקיבוץ מעגן מיכאל.
אימא חיה את כל חייה בקיבוץ, והקיבוץ חי בתוכה.
אימא היתה אחת מילדי השמש, ילדי גבעת ברנר שנולדו לחינוך המשותף הנוקשה בתחילת שנות הארבעים, שהונצחו בסרט מטלטל שהופק לפני כמה שנים. הסרט היכה גלים למראה ילדים שחונכו להיות אנשים חדשים שיהיו חלק מחברה מתוקנת ואידיאליסטית, אך שילמו מחיר של חסר הורי ורגשי.
היא גדלה לתוך מציאות קיבוצית נטולת רגש שקידשה עבודה ועשייה, משמעת ואחידות. המטען שספגה הפך אותה לאישה חזקה וסגורה, עצורה, מסתפקת במועט וממעטת בדיבור. אישה מלאת און שאהבה את החיים הפשוטים והמוכרים ונהנתה מהם.
סיפור חייה קצר אך בעל ערך היסטורי, כי היא היתה למעשה מעין תוצר של אותן נסיבות ייחודיות אליהן נולדה, האימא שנהייתה כתוצאה מהן, והבחירות שלה לחיות את חייה לאורן.
מזל גדול היה לה להכיר את אבא יהודה, שהיה בשבילה הכל, ושנתן לה את כל מה שלא קיבלה כתינוקת, מסירות אין קץ, הכלה מוחלטת, קבלה ואהבה.
עוד מזל גדול היה לה להגיע למעגן מיכאל ולהשתלב כאן כדג במים, להכות שורש ולהקים משפחה.
ראשית נולד ניר ב- 1969, אחר כך אני, אחרי דפני ואז רוני, שנולד במאי 82', והיה התינוק הראשון שנולד למציאות חדשה - ללינה המשפחתית, שהיה עבורה שינוי גדול, שטלטל את חייה הנוחים.
רוב שנותיה בקיבוץ עבדה כתופרת מהירה, חרוצה ומקצועית. אהבה לעזור לכל מי שביקש ולתקן כל סוג של בד ובגד. בשנים האחרונות זכתה להיות חלק ממקום קסום ומיוחד- בד בבד, עם חברות נפלאות שהעריכה ואהבה: לינדה, לילך, צפרא, נחמה, רוחק'ה, פיטה, יעל, יהודית, נירית, נמי, נעמי, אדווה, מיכל בתיה וסליחה אם שכחתי מישהי. אלו היו עבורה שנות יצירה והנאה, משמעות ושייכות. על אף שבשנים האחרונות סבלה מקשיי תנועה, לא וויתרה ועלתה כל יום לקומה השנייה כדי לתפור במרץ ובמסירות. מעומק לב המשפחה אנחנו מודים לכן שאהבתן אותה ונתתן לה את ההזדמנות להרגיש אהובה, מוערכת ושייכת.
אימא זכתה לראות תשעה נכדים מקסימים, זכתה לחיות לצד אבא חיים נוחים ונעימים, זכתה בעבודה שאהבה, זכתה בחברותא יום יומית בשולחן קבוע בחדר האוכל וזכתה בנו, בארבעת ילדיה, שיקיפו ויעטפו את אבא מעכשיו, כשהיא נפרדת מהעולם ומאיתנו.
אימא, אנחנו מתנחמים שתם סבלך ועכשיו את בדרך למנוחת עולמים. הסתיים מסע חייך ואנחנו כאן נפרדים ממך כולנו ומלווים אותך בדרכך האחרונה.
הילה.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
55 שנה יחד
זהבה אשתי ואני נולדנו בשני קיבוצים שונים, זהבה בגבעת ברנר ואני נולדתי באשדות יעקב.
הייתי בן 27 כשנשלחתי לנופש רווקים במלון של השומר הצעיר בנתניה. ביום הרביעי יצאנו לטיול בגדה המערבית, שזה עתה נכבשה. בירידה לוואדי קלט ראיתי קבוצת בנים ובנות וביניהן, צדה עיני, בחורה נאה במיוחד. כשחזרנו לטיולית ראיתי שאותה נערה יושבת מולי והתחלנו לשוחח. כשהגענו חזרה למלון סיכמנו שניפגש לריקודים וכך היה.
כעבור שבוע הגיעה הנערה היפה זהבה לבקר בקיבוץ שלי וכך הפכנו לבני זוג. אחרי חמישה חודשים החלטנו להתחתן ובפברואר 68' נישאנו בחתונה עליזה, שבה הופיעה אפילו להקת הנחל, שבה כיכבה אחותי שרה'לה.
זהבה החליטה לעזוב את גבעת ברנר ולנסות לחיות בעמק הירדן, אך מלחמת ההתשה שפרצה וגם הקיץ הלוהט של העמק שברו אותה והיא ביקשה לחזור לקיבוץ שלה. אני סירבתי בתוקף. למרבה המזל הציעה זהבה לבדוק אפשרות למעבר למעגן מיכאל, לשם הגיע אבי אליהו כמה חודשים קודם לכן, אחרי שהכיר את שושנה חברת הקיבוץ. זהבה שמעה על הקיבוץ מראובן כץ ורמי פיק, בני הכיתה שלה שעברו אף הם לגור במעגן מיכאל והמליצו לה מאוד.
כך הגענו בנובמבר 68', כשזהבה כבר בהריון עם בננו הבכור. גרנו בשכונת הקליטה לצד זוגות צעירים נוספים, זהבה התחילה לעבוד בגן ד' ואני התחלתי לעבוד ברפת. אחרי הלידה, כאימא צעירה, התבקשה לעבור לעבוד במכבסה, שם עבדה כ- 15 שנה, חסונה וחרוצה.
לזהבה היו ידי זהב ויכולת תפירה ולכן הוצע לה לקבל סטודיו תפירה, בו תוכל לעשות תיקוני תפירה לצרכי החברים והקיבוץ. במשך 10 שנים קיבלה אינסוף עבודות תפירה, לכולם נענתה בחפץ לב, ותמיד שמחה לעזור. היה לה צריף, היכן שנמצא היום משרד הביטוח, שם בילתה שעות ארוכות מאזינה לתכניות אהובות ברדיו ומפליאה ביכולות תפירה מגוונות במהירות ובמסירות.
לקראת היציאה לפנסיה, עברה לתפור בקומה השנייה במתפרה הקיבוצית והייתה מהתופרות הראשונות של היזמות החדשה "בד בבד", שם תפרה עד תחילת קיץ זה, במסירות רבה והנאה גדולה. זהבה נהנתה לפגוש כל יום את חברותיה, לשבת להפסקת הפירות ולהתעדכן בנעשה בקיבוץ. יכולות התפירה הגבוהות שלה היו מוערכות מאוד וההספקים שלה היו מרשימים וחשובים. חוץ מהימים בהם היו הרצאות שעניינו אותה במועדון צוותא, היא לא ויתרה על ההגעה היומית לבד בבד והמקום הזה היה חשוב לה מאוד.
זהבה תחסר לרבים – לחברותיה בבד בבד, לשכניה לשולחן הקבוע, לנכדינו וילדינו, ובעיקר לי, שאהבתי לחיות לצידה, לדאוג לכל צרכיה ולהנות יחד מחיינו הטובים.
יהודה
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
זהבה יקרה,
אתמול כשיהודה צלצל אלי ובישר לי את הנורא מכל, שזהבה הלכה לעולמה, קיבלתי לרגע שוק והיה לי קשה מאוד לעכל את הידיעה המרה הזו, את המצב החדש שלא נראה אותה יותר.
ידענו שזהבה חולה והתעניינו יום יום מה מצבה, אבל לא שיערנו לרגע שהמצב כל כך גרוע, ממש לא, ולכן קשה מאוד קשה לקבל את מותה.
וכך נקטעה חברות של עשרות שנים ביננו.
זהבה, היית חברה טובה, ידעת תמיד לעזור כשצריך. היית אישה שקטה וברוכת כישרונות. הכל ידעת לעשות עם ידי הזהב שלך, והמון חברים נהנו מעבודותייך.
את תחסרי לנו מאוד בארוחות הצהריים המשותפות עם כל החבר'ה הקבועים בשולחן שלנו, יחסרו כל השיחות שלנו על החדשות ובכלל, והכיף לשבת פעם ביום בחברותא וסתם לקשקש.
יהודה'לה, אתה תמשיך לבוא כל יום. אנחנו מחכים לך, כי אתה מאוד מוסיף לנו בחכמתך.
תנחומינו לכל משפחת לפיד היקרה.
ילדים, תשמרו על האבא הטוב שלכם ותעזרו לו לעבור את התקופה הקשה.
ואתה יהודה, תהיה חזק. כולנו איתך, וילדיך הטובים יעשו הכל להקל עליך בזמנים קשים אלה.
זהבה יקרה שלנו, אוהבים אותך וכבר מתגעגעים, יהי זכרך ברוך.
לילי והחברים.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
זהבה לפיד התופרת
חדר העבודה של זהבה לפיד התופרת והסורגת שכן באחד מצריפי הראשונים. בהגיע הבריות לבקש עזרה ומשאלה כל שהיא מתחום הבד והבגד, היו פוגשים אישה עם פנים קורנות חום ולבביות. אישה בעלת מקצוע, הששה להתמודד מול כל אתגר מקצועי, בין אם זה קפלים לוילון חדש שיתאימו לקרניז, לחדש וילון ישן ולהשיבו לקדמותו המפוארת, להתאים בגד חדש לממדים הרצויים, או לתקן פגם כלשהוא בלבוש מבלי שהסובבים יבחינו בו. הכל במקצועיות ורגישות. מפות שולחן לא מעטות פרוסות מעל שולחנות החברים, עם עיטורים מיוחדים וללא עיטורים, היו מלאכת מחשבת ידיה של זהבה. האישה המוכשרת ידעה גם לסרוג כובעים במשימתיות שכזו, דומה ביותר בתקופת הפלמ"ח עת היה צורך בכובעים סרוגים ללוחמים.
טרם היתה מתיישבת זהבה מול מכונת התפירה, רגלה מפעילה דוושה לאחור, דוושה קדימה וחוטי השני של המכונה קשורים ומחכים לאצבעון שלה, למגע ידיה שאינו מכזיב, ובטרם צלחו אצבעותיה להשחיל חוט סורר בקוף המחט בצורה מקצועית, על זהבה היתה מוטלת המשימה לתחקר את הפונים על כל פרט ופרט הנוגע לבקשתם, כדי שמלאכתה תהיה מושלמת ותספק כל פונה ופונה.
זהבה, חברת קיבוץ בכל רמ"ח איבריה, כאשר הרכילות נחשבת לחמצן של החברה הקיבוצית, התעניינה גם בתחומים הקשורים ללובש הבגד, וכל זאת, מתוך חיבה ומעורבות לנעשה בקיבוץ, ולא חלילה רכילות לשמה.
נזכור אותך עת עבדת במכבסה, במחסן הבגדים, בענף הבגד וגם כרוכבת על אופניים בשבילי הקיבוץ בטרם התמלאו מקומותינו בקלאב-קארים ובקלנועיות. אולם, מעל לכל, יהיה זיכרה חרוט בזיכרונותינו כחברת קיבוץ נאמנה, האוחזת במלאכת אומנות התפירה שידעה לשרת כל פונה ופונה על הצד הטוב ביותר.
מוטי איש יאיר
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
זהבה יקרה מאוד.
מאוד מוזר ועצוב לדבר אלייך כאן.
כבר לא מעט שנים אנחנו נפגשות כל בוקר. את מגיעה במסירות ובהתמדה, לטפל בקפדנות במשימות שמחכות לך בעגלה ליד מכונת התפירה שלך.
לא משנה לך מה המשימה. את נוכחת באכפתיות, בצניעות ובהוקרת תודה על יכולתך לעזור לאחרים, לתפור ולתקן עבורם את כל שנדרש, ולתרום מהידע, הניסיון והמקצועיות שלך.
תמיד היית שמחה בחלקך ומאושרת מהיש. כל בוקר ראשון התחיל בהתפעלות ובפליאה, על כמה יפה היה אירוע קיבוצי של ערב שישי.
וגם כשכבר היה לך קשה ללכת או כשהבריאות כבר לא היתה בשיאה, תמיד הצלחת לראות את הטוב ולחייך, לשמוח מישיבה של התופרות יחד, להתפעל מהתוצרת, לספר על המשפחה, להתעניין במה שקורה, להקשיב, להחמיא ולפרגן.
תודה לך זהבה, אישה יקרה עם לב וידי זהב, על שנים של יצירה משותפת, באווירה של יחד אמיתי ושמח.
אוהבות, מעריכות וכבר מתגעגעות,
צוות בד בבד