שתיקה כבדה

הַמָּוֶת יִקַּח אֶת הַשֹּׁנִי הַמַּרְהִיב
שֶׁבֵּין אֵשׁ לְמַיִם
וְיַשְׁלִיכֵהוּ לַתְּהוֹם.

שְׁתִיקָה כְּבֵדָה כְּפַר
תִּרְבַּץ עַל הַשֵׁמוֹת
שֶׁנָּתַן הָאָדָם לְעוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם
וּלְחַיַּת הַשָּׂדֶה
לִשְׁמֵי הָעֶרֶב
לַמֶּרְחַקִּים הָעֲצוּמִים בֶּחָלָל
וְלִדְבָרִים סְמוּיִים מִן הָעַיִן.

שְׁתִיקָה כְּבֵדָה כְּפַר
תִּרְבַּץ עַל כָּל הַמִּלִּים.
וְקָשָׁה תִהְיֶה עָלַי הַפְּרִידָה
מִשֵּׁמוֹת שֶׁל דְּבָרִים
כְּמוֹ מִן הַדְּבָרִים עַצְמָם.

יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת
הֲבִינֵנִי מַה לְּבַקֵּשׁ בְּיוֹם אַחֲרון.

זלדה

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

We would like to thank Nilam and Mary for taking care of my Ima in the most loving and devoted way we could ask for.

למיכל, יונת, שחר, שהם וצוות המרפאה.
בלעדיכן כל הליווי של אמא היה מרגיש אחרת.
תודה מעומק לבנו על הטיפול המסור, האכפתיות, האהבה והרצון הטוב.
תודה היא מלה קטנה מדי לכל מה שעשיתם עבור אמא ועבורנו.

***

אם לסכם 88 שנה במלה אחת, אז את אמא שלי יזהו האנשים עם מוזיקה. בוודאי. זה ברור.
יזכרו אותה עם מקל מנצחים, או שתי ידיים פרושות אל מול מקהלה. או לחלופין ליד פסנתר – בריתמיקה. לימים המוזיכיף.
וכל ילד שעצר או אמר לה שלום בשביל – בין אם היה בן 5, או 25 או 50 – ברור היה לשני הצדדים על מה השלום, דבר שתמיד תמיד מילא אותה באושר.

ויחד עם זאת, דעו לכם; אם יש בתוך הקהל הגדול הזה, הרצוף באנשים יקרים. יקרים מאד. לאמא שלי, וגם לי; אם יש חלילה בקהל הזה אנשים רגישים... הם גם ודאי יודעים שלא קל. לא קל. בטח לא בקיבוץ. ואמא שלי, שנולדה בקיבוץ (מעוז חיים) וחייתה את כל חייה בקיבוץ, ידעה כאשה רגישה ואפילו מאוד, גם מן הלא קל.

ועדיין היתה רבת כוונה ועדינות. כי היה לה חשוב. חשוב באמת. ומי שהמוזיקה בדמו, יודע – זה חשוב. ולמעשה, מוזיקה היא חיים. ואמא ניסתה ביד רכה לנווט בחייה בין ההקפדה לאהבה, ובין הדיוק לרוך, האישי והכללי, הקִרבה והזהירות.
לעיתים הצליחה, לעיתים פחות.

תודה רבה לאמא שלי, שמנגינת חייה תמה, אך באמת זכתה. לנגוע בכל כך הרבה ילדים ומבוגרים. ושגידלה אותי בתוך כל הקשיים, מבחוץ ומבפנים – טוב ככל שיכלה והבינה.
והיא, בינה – היתה אדם טוב.

חן

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בינה יקרה

אני רוצה להגיד לך תודה מעומק לבי
על זה שילדת את חן.
ועל שנים רבות שהיית סבתא מקסימה לארבעת המופלאים כמו שקראת להם.
חינוך מוזיקלי, שירים ביום יום ובחגים, משחקי אצבעות, טיולים בקלנועית ברחבי הקיבוץ,
נגינה בחלילית ובגיטרה, ברכות לימי הולדת בחרוזים,
נעים ברגליים לפני השינה, חיבוקים נשיקות.
כל מה שרצית ואהבת ונמנע ממך עם ילדייך.

אחרי 88 שנה את מסיימת את מסעך בגוף כאן על פני האדמה.
השנים האחרונות היו לא פשוטות. הרבה כאב וסבל
ופחדים של חיים שלמים.
הלכתי איתך יד ביד בעליות ובירידות באופן יום יומי.
למדתי כל כך הרבה דברים עליך, על עצמי, על החיים
על פרידות ועל המוות.
אני מודה לך שנתת לי להיות קרובה אליך וללוות אותך.
כל מה שלמדתי יעזור לי מאד ללוות אנשים נוספים וילך איתי עד סוף ימי.

אני מבקשת ממך סליחה אם פגענו בך שלא במתכוון.
ושולחת אותך מכאן עטופה באהבה ואור
חזרה הביתה למקור.

אוהבת אותך,

אילה

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סבתא

מה אומרים במצב כזה
אולי רק להגיד לך שאני אוהבת אותך.
פעם אמרת שאת מפחדת שנזכור אותך רק ככה.
כמו בתקופה האחרונה.
אבל אני מבטיחה לך סבתא שאני אזכור את השנים הטובות שלנו איתך.
את כל השירים ששרת לנו, את הליטופים ברגליים,
את הסיפורים, את הטיולים בקלנועית בקיבוץ.
את הגלידות בכלבו, ואת הימים השלמים שהעברת איתנו
בפינת ליטוף בפינת החי.
תודה על הכל סבתא.
מוסרת לך נשיקות כמו בסוף כל שיחות הטלפון שלנו
בפעם האחרונה.
עכשיו תנוחי, מגיע לך.
אני אוהבת אותך.

זהר

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בינה יקרה!

באתי להיפרד ממך
ולומר לך,
כמה היית משמעותית בשבילי,
שנים שרתי במקהלה שלך,
לכבוד והנאה
היה לי להיות חלק,
מ"הבנות של בינה".
לימים כשהפכתי להיות גננת,
איתך עשיתי כמעט את כל
מסיבות הבוגרים.
עבדנו בצמוד,
את כמורה למוסיקה בגיל הרך
ואני כגננת – נפגשנו ב"מוזיכיף"
כל שבוע.

מודה לך על התקופה.

עינת רם