ראשית אני מבקש להודות לכל מי שבא לתת כבוד אחרון לאבא.

כל האנשים הנפלאים מהקיבוץ, החברים, המשפחה, שהיו איתי ועם הילדים בתקופה האחרונה ולכריס שטיפל בו במסירות ובאהבה.

ביום רביעי האחרון זאת היתה הפעם האחרונה שבאנו לראות את אבא – סבא יוסף

לשאול מה שלומו? מה נשמע? באתי לקבל ממנו את ברכת הדרך לטיסה הקרובה ונשיקה אחרונה – תמיד כשיצאתי ממנו היה מבקש לשלוח ד"ש חמה לליאורה, עמרי, נעם ועדי.

באתי להבטיח לו שוב שהינה עוד מעט כבר בתחילת השבוע הבא אנחנו מעבירים אותו חזרה הביתה לקיבוץ, לבית, לאמא ולמשפחה שכל כך התגעגע ורצה.

באתי להבטיח ולא עמדתי בהבטחה, אבא כבר לא יחזור לחיות בבית עם אמא ואיתנו והמשפחה.

ביום שישי האחרון, תוך חצי שעה הכול נגמר. בתוך חצי שעה כל הזיכרונות מאבא עברו לנגד עיניי.

נזכרתי בסיפורים שלו על המשפחה שעלתה מלוכדת וגאה מעירק ונשלחה למעברה ביוקנעם ומאז התפרקה. איך סבל מהתנאים הקשים במעברה, מהחום הנורא, ואיך היה הולך ברגל לחיפה עם אחיו הצעיר עמי להביא אוכל ומים להורים במעברה.

נזכרתי איך אבא היה דואג לנו הילדים, האחים, כשגדלנו בקיבוץ, בלימודים, בצבא ואחר כך בעבודה ובחיים בכלל. תמיד היה מגיע לכל מקום, בכל שעה. מעולם לא פספס ביקור או פישל, ואם הבטיח, תמיד היה מקיים.

איך היה מגיע בכל שבוע באדיקות ומסירות אין סופית לילדים שלנו – לעמרי, נעם ועדי. איך היה דואג לליאורה אשתי האהובה. כל כך אהב אותה ואת הילדים. היה מגיע פעם בשבוע בכל יום שלישי לאסוף את הנכדים מבית ספר או מהגנים. מסיע לחוגים, יושב איתם בסבלנות אין קץ, מקריא סיפורים, משחק משחקים, גם כאלו שלא הכיר את החוקים. לא מיהר לשום מקום, לא החמיץ דקה במחיצתם.

נזכרתי איך היה תמיד משבש את המילים, וממציא לעצמו ולנו שפה חדשה. נזכרתי במשפטי המפתח שתמיד היה אומר לנו – אתה רואה אורי – חצי השיער הלבן בראש שלי זה ממך. אתה מבין אורי, מי שלא לומד מהראש לומד מהרגליים.

נזכרתי באין ספור השעות שהיינו נוסעים יחד לטיולים בארץ ומסיימים במסעדה טובה. נזכרתי איך היינו שמים מוזיקה יוונית בעוצמה חזקה באוטו בדרך לצפון או סתם נסיעה.

נזכרתי בטיולים המשותפים שלנו לחו"ל. איך היה תמיד מתייצב שעה לפני שקבענו בנקודת המפגש, עם התיק השחור, הארנק, המסרק והמזוודה. איך תמיד כשהיינו עולים לטיסה כבר היה שולף את רשימת הקניות לאמא ולנו ולמשפחה. היה מסתובב בכל הערים וחורש את השווקים והחנויות רק כדי להביא לכולם את המתנות שהבטיח להביא לאמא ולנכדים.

נזכרתי איך תמיד כשהיינו חוזרים ארצה היה שואל מתי הטיסה הבאה? וכשהייתי עונה כנראה בחודש הבא היה תמיד אומר – אז תרשום אותי מיד בקבוצה.  

נזכרתי איך היה תמיד זקוף וגאה בנו, בילדים ובמשפחה.

איך תמיד הקפיד על הלבוש והגילוח וזקיפות הקומה, גם כשהיה בבית החולים למרות המצב והמחלה.

אבל אז חצי השעה נגמרה, תם הסבל. אבא לא שרד את המחלה.

לא הצלחתי לממש את הבטחה שלי אליו להחזיר אותו הביתה בריא ושלם כמו שביקש אין ספור פעמים.

נשארו רק הזיכרונות, ורגעי האושר מאבא, מסבא, מאיש המשפחה.

בסוף כשהכול נגמר, בשקט האחרון שאחרי הסערה, הפרידה עצובה.

את כל הזיכרונות ורגעי האושר האין סופיים סגרתי לי במגירה מיוחדת לעולמי עולמים כדי שיישארו לי ולילדים, ולדורות הבאים.

כדי שאוכל לספר איך זכיתי לאבא כזה נפלא.

ואחרי שהכול נגמר כתבתי לאחים שלי:

אלון שירי ורוית –

אני רוצה להודות לשלושתכם שהייתם עם אבא ברגעיו האחרונים ותמכתם בו ועשיתם הכול כדי להציל אותו. כנראה שהמצב הכללי הכריע אותו בלי שיכולנו לעזור לו. בזכות התושייה וההתגייסות שלכם, היום הוא הגיע למקום האחרון שיכלו לעזור לו. הרופאים והצוות נלחמו על החיים שלו עד הרגע האחרון.

אלון, אני מודה לך באופן אישי שהיית שם לצידו וביקשת שיעשו את הניסיון האחרון להציל אותו.

הנחמה היחידה שיש לי עכשיו זה שאבא לא סובל יותר. החודשיים האחרונים היו קשים מאוד לכולנו, אבל נתנו לו את כל מה שיכולנו.

תודה לשלושתכם וסליחה שלא הייתי איתכם היום ברגעים האחרונים.

אבא שלנו היה האבא הכי טוב שיכולנו לבקש.  

גם בימים האחרונים ולמרות מצבו האישי, הוא שמר על כושר השיפוט שלו והשפה וההומור המיוחדים שלו שליוו אותו כל החיים.

אהבתי מאוד את אבא והיתה לי הזכות הכי גדולה בחיים להיות איתו כל יום מחדש.

אני רוצה לבקש ממך שני דברים אחרונים אבא, תודה גדולה על כל מה שנתת לנו וסליחה גדולה על כל מה שלא הצלחתי לתת לך בחזרה.

אוהב אותך אבא יקר.

אהבתי אותך מאוד אבא כמו שאתה – זקוף קומה, גאה, ישר דרך, צנוע ועניו.

אורי

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אבא היקר שלי,

אתה האבא הכי טוב בעולם, תמיד היית, ובשבילנו כזה תמיד תישאר.

עלית לארץ בתור ילד קטן, לתנאים קשים וחיים בעוני במעברה, עבודה קשה ומשפחה שהתפרקה,
אבל מעולם לא ריחמת על עצמך ולא שקעת בשום קושי, לא התלוננת גם כשהיה לך קשה או כואב, לא הסתכלת על העבר, אלא רק קדימה, באופטימיות תמידית בלי לתת למשהו להסיט אותך מהדרך. ככה בנית את חייך, והקמת ביחד עם אמא את המשפחה שלנו.

על אף שלא למדת באקדמיה, היית כל כך משכיל, רחב אופקים, מדבר עברית על בוריה ואוהב היסטוריה מושבע, בקיא ושולט בכל אירוע שהיה בעולם ובארץ במאה העשרים. הכי רצית בחייך לטייל ולהגיע לכמה שיותר מקומות בעולם, לטוס לחו"ל, בעיקר ללונדון, פורטוגל ויוון שכל כך אהבת. ניסית ולא ויתרת לאורך השנים ללמוד ולדעת אנגלית.

אבא, היית אדם חזק, גאה תמיד, עם כריזמה וביטחון עצמי, חרוץ ומסור, הולך זקוף ועם ראש מורם עד יומך האחרון. המשפחה ואנחנו הילדים, היינו בשבילך הדבר הכי חשוב בעולם, אהבת אותנו והיית מוכן לעשות בשבילנו הכול. אין מקום בארץ ומחוץ לה שלא הגעת בשבילנו, בכל שעה ובכל מזג אוויר. תמיד תמכת בנו בכל מהלך בחיים, היית בשבילנו עוגן וסלע איתן, שומר עלינו ועומד לצידנו בכל קושי בו נתקלנו בדרך.

אהבת את המדינה והיה לך חשוב שנהיה ישראלים, שנאהב את הארץ, שנתרום ונשרת בצבא. דאגת שכולנו נלמד, שנשאף ונבנה כל אחד קריירה ענפה, שנצליח ונהיה תמיד רק בזכות עצמנו, בלי להיות תלויים באיש. היה לך גם חשוב שלכל אורך הדרך נהיה ונישאר בני אדם, עם דרך ארץ, ערכים, מוסר וטוב לב.

היית סבא מופלא, כל כך אוהב את הנכדים, מבקר בכל הזדמנות, תמיד מפנק ומביא מתנות, מצטנע על עצמך, ונותן הכול. אני מודה על כל רגע שהיית עם יובל שלנו, שכל כך אהבת, ושמחה שיצא לך לראות ולהכיר את מאיה הקטנה שנולדה.

ניסינו כולנו לעזור לך עד הסוף ולמצוא כל דרך שתחזור הביתה, לאמא ולקיבוץ. אני מצטערת ומבקשת סליחה שלא הצלחנו לעשות זאת בחייך, אבל הבאנו אותך לכאן למנוחתך האחרונה.

תודה על כל מה שהענקת מעצמך ועל כל ההזדמנויות שאפשרת לי בחיים.

אני אוהבת אותך תמיד,

רוית 

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אבא אהוב,

זיכרונות רבים מציפים אותי משלשום.

זיכרונות ילדות שלנו.

שבתות בים, ואנחנו כילדים שוחים איתך לאי, השריקה המשפחתית כשהגענו הביתה או שפגשת אותנו ברחבי הקיבוץ, הישיבה במרפסת עם מוזיקה ועיתונים, ערוץ ההיסטוריה שאהבת, הטיולים האין סופיים עם הנכדים לרפת, לדגים, לים ולבריכה.

הנסיעות איתך בכל הארץ בשבתות, לבקר את אורי ואלון בכל מיני בסיסים צבאיים. הנסיעות לכל מקום שבו היינו ובכל שעה, בלי היסוס לרגע, תמיד מוכן להתייצב בשבילנו לכל דבר. תמיד ידענו שאבא יגיע.

רצית כל כך לחזור לבית שאהבת. לבית שאתה ואמא בניתם במו ידכם, לקיבוץ שכל כך אהבת, לנוף ילדותך.

הבטחנו לך שנעשה את זה, ועכשיו החזרנו אותך למנוחת עולמים.

אנחנו גאים בך אבא, על מה שהצלחת בחייך הנהדרים להשיג וליצור. להתגבר על קשיי הקליטה בארץ כילד, להצליח לבנות יחד עם אמא משפחה למופת, מלוכדת, אוהבת, בית פתוח וחם, תוך אהבה עצומה ודאגה יומיומית לנו ולנכדים שאהבת מכול.

תמיד חיזקת, תמכת, עודדת אותנו למצויינות ושאפתנות. תמיד להמשיך ללמוד ולהתפתח, להרחיב אופקים.

שמחה כל כך שהיו לך חיים מלאים, שהספקת לטייל בכל המקומות בעולם שאהבת ורצית.

שמחה שהסבנו לך גאווה, שידעת שעכשיו כשאתה צריך, אנחנו נגיע לכל מקום ונדאג לכל דבר שתצטרך.

אנחנו אוהבים אותך אבא.

שירי

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לפני דברי ההספד אני רוצה להודות לכריס, ויש כאן גם שני אנשים מופלאים – ברוריה ואלי, שני מלאכים שסעדו את אבא בחודשים האחרונים באהבת אין קץ. לצוות הרפואי הנפלא בקיבוץ, וגם לצוות הנפלא והמדהים של כל העובדות הסוציאליות, וכמובן לשחר ורד המדהימה! אני גם רוצה מאוד להעריך ולהודות לכל מי שבא הנה היום לתת לאבא כבוד אחרון.

אבא יקר שלי,

שלי ושלנו – אמא, אורי, שירי, רוית וגם ל-7 נכדים מופלאים אותם אהבת ללא גבולות.

קשה לתפוס, אבל היום אנחנו נפרדים ממך פיזית בפעם האחרונה. פיזית כי מהנשמה שלך לא ניפרד לעולם ואני כבר יודע שהקב"ה מייעד לה מקום של כבוד בגן עדן. כמה סמלי אבא שמיד, 2-3 דקות אחרי לכתך ביום שישי בלילה, התחיל לרדת גשם חזק. כאילו הקב"ה והשמיים בוכים עליך.

ב-1951 עלית לארץ מעירק. בן למשפחה מבוססת, שאביך היה סוחר בדים גדול שסחר עם הקהילה העשירה בחאלב שבסוריה. עם קום המדינה ותחילת האנטישמיות עליתם ארצה, אך מאחר ושלטונות עירק החרימו בשדה התעופה את כל הזהב, עליתם חסרי כל למעברה ביוקנעם.

הלכת לפעמים קילומטרים רבים עם עמי אחיך הצעיר להביא מים ואוכל למשפחה, כל זה ועוד כמה דברים, היו שבר גדול למשפחה שתוך כשנתיים התפרקה. אתה ואחיך הצעיר והאהוב עמי נשלחתם בשנות הנעורים לחברות נוער. הוא לקיבוץ שומרת ואתה הגעת למעגן מיכאל.

ביחד עם עוד חבורת נערות ונערים צעירים, שמחי, חיים ועם המון חדווה ותחושת שליחות, נקלטם בכיתה הראשונה של הקיבוץ, כיתת גלים. המחנך שלכם היה מוניה אברהמי אותו אהבת והערכת מאוד עד יומך האחרון.

עם גיוסך לצבא מיד אותרת למודיעין עקב ידיעת השפה הערבית ושירתת בתפקיד מסווג. כל שסיפרת לנו, בגאווה רבה, היה שעשית קורס צניחה בהצטיינות.

לקראת סוף הצבא התאהבת באמא ששירתה בחיל הים, והחלטתם להתחתן ולהקים את ביתכם בקיבוץ. מיד בסמוך לחתונה נשלחתם לשנה וחצי לשנת שירות בקיבוץ איילות בערבה. שם, ככל הנראה, עשיתם אותי....

חזרתם לקיבוץ ועבדת שנים במקום שכה אהבת – גידולי שדה. היית חקלאי בנשמתך וידעת את כל החלקות על בוריין, כמה דונמים יש בכל אחת מהן, איך מערכות ההשקיה בנויות, סוגי האדמה השונים וכיו"ב. לקחת אותי לא מעט לקציר, לחריש, לזריעה לדיסקוס ולפתיחת תלמים ואפילו נתת לי להחזיק בהגה...

לימים, בערוב ימיך, ביקשת שאקח אותך לסיור בשדות שכל כך אהבת, והפגנת בקיאות מופלאה בכל השרטוטים והתוכניות שהמהנדס קובלנוב תכנן לפני כ-100 שנה לייבוש ביצת הכברה.

לאחר מכן עבדת בקיבוץ גם כמנהל המים, בעדר, בגרנות ולבסוף בפלסאון, וגם שם מאוד נהנית והיית מאושר. עם תחילת הפנסיה התנדבת מספר שנים בארגון יד שרה וניהלת שם את נפת הצפון.

אבא, שנינו יודעים שקצת אחרי שאורי נולד קיבלת החלטה בליבך להקדיש את כל חייך, מרצך, האנרגיות ואהבתך לנו הילדים ואחר כך לנכדים. מאז ועד יומך האחרון נתת לנו ה-כ-ו-ל ותמיד.  היית בשבילנו מורה לחיים. עיצבת את דמותנו ונתת לנו השראה גדולה.

מהמסלול ביחידה זכור בי משפט אחד שתמיד היית חוזר ואומר לי – "תמיד תדע ותזכור טוב שאם לך קשה, לאחרים קשה לא פחות ולרובם אף יותר. אל תוותר. אף פעם אל תוותר". 

היית האבא הכי מאושר בעולם כשנהייתי לוחם ביחידה, לימים מושא להרבה ויכוחים במשפחה – איזה צוות היה יותר טוב צוות גילון או צוות עומר.

לאחר מכן, כשסיימתי שני תארים באונ' ת"א, בטקסי הסיום כשהמצטיינים (ואני מביניהם) עלו לבמה, ראיתי בזוית העין בפעם הראשונה דמעה זולגת מעינך. זה היה לך חשוב מאוד כי תמיד דחפת את כולנו קדימה ולמעלה, והיה לך חשוב שנגשים את חלומותינו. משחר נעורינו תבעת בנו את החשיבות של ההשכלה. תמיד ראית צעד קדימה, עמדת על שלך והיית נחוש והחלטי לעזור לנו בכל דבר ועניין.

אם הייתי מקבל שקל על כל פעם שהתייצבת עם טרזניט מהקיבוץ להעביר לנו את הדירות השכורות, הייתי היום מיליונר. אפילו כאשר רוית כבר היתה סטודנטית ואורי ואני התחננו בפניך שלא תגיע כי אתה כבר קצת מבוגר לסחוב והרהיטים מאוד כבדים, כעסת עלינו ודחית את זה על הסף.

לימדת אותנו לאהוב את הארץ והמדינה, ולתת עבורה. להיות אנשים טובים, צנועים, ישרים, עם דרך ארץ, ערכיים ועם מוסר והיית תמיד בצד הנותן.

כילדים, אורי ואני נסענו איתך לבילוי האולטימטיבי – מסעדת ציון בתל אביב. בדרך לא החסרת אף קבצן ולכולם נתת משהו.

כשנולדו הנכדים והנכדות הבנו ממך מיד שאנחנו עוברים אחורה להיות שחקני משנה. להם, כמו לנו, נתת כל מה שרק יכולת ולא חסכת מהם דבר.

היה בך ידע רב על ההיסטוריה, בעיקר בכל הקשור למלחמת העולם השנייה ולמאה ה-20. הכרת את כל הקרבות, המפקדים והמדינאים, והשיקולים והתוצאות.

אני מאוד שמח על שנפל בחלקי לחלוק איתך שבעה טיולים שעשינו ביחד, שניים בארה"ב, שבראשון מבינהם לא הפסקת להתרגש כמו ילד. אחר כך עוד 5 טיולים באירופה, בהם היית המאושר באדם ונהנית בכל רגע מחדש – צרפת, שוויץ, איטליה, גרמניה, ספרד, ושוב איטליה, וגם טיול נהדר בפורטוגל. כל הזמן רצית פחות לטייל ורק לקנות כמה שיותר עוד ועוד מתנות לכל הנכדים והנכדות. אני גם מודה לאורי אחי היקר הכי בעולם, על שעשה אותו הדבר, ואפילו יותר, ונסע איתך לאין סוף מקומות וערים באירופה.

בטיולים ניהלנו לא מעט שיחות ולמדתי ממך הרבה מאוד. למדתי מהי נחישות, תכנון נכון, כשבכל ערב רצית ללמוד את המסלול למחר, מהי התמדה, כוח רצון, הצבת יעדים והשגת מטרות. בכל פעם ביקשת מחדש שאלמד אותך איך מנווטים, עד שבסוף ניווטת לבד בצורה מופלאה.

אבא,

תמיד נזכור אותך כאיש גאה. גאה אבל לא גאוותן. אדם נחוש. נחוש אבל לא אובססבי. גבר זקוף קומה, החלטי שמשדר הרבה כבוד והערכה.

היית קשוח מבחוץ אבל מנגד גם מאוד רגיש, חם ואנושי מבפנים, לכל הסביבה וכמובן אלינו.

אבא, נוח על משכבך בשלום, ובימים הקרובים כשתגיע לגן עדן בבקשה אל תעשה להם שם בלאגן. ועוד בקשה קטנה – אל תדאג לנו!

אוהבים אותך, מכבדים אותך ומעריכים אותך הכי בעולם.

אלון 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ראשית, אני רוצה להתנצל מראש על קולי החנוק, הבכי, והקושי הרב שלי להקריא את ההספד הזה. זה זמן קשה לכולנו, אבל אני מרגיש שאני חייב להתעקש ולדבר איתכם בכל זאת על סבא שלי ועל החוויה שלי ממנו לאורך השנים. נהפוך הוא – ניתן לראות זאת כראייה לאמת שבדברים, וכהדגמה לקשר החזק שלי ושל סבא ולאדם הגדול שהיה.

אני רוצה לשתף אתכם בכמה מהזיכרונות הכי מיוחדים שלי מסבא, שמייחדים את מערכת היחסים שלנו, ומדגימים את האופי המיוחד שלו.

מאז שהייתי בן 3 ועד גיל 18, סבא היה מגיע לפחות פעם בשבוע, ומסיע אותי לכל מקום שרק אפשר. לוקח אותי מבית הספר, לחוגים ולחברים. הוא תמיד היה מקדים בחצי שעה לפחות, עומד מחוץ לשער, ידיים שלובות, עיניים סורקות את הסביבה מאיומים. מחכה לי בסבלנות שאסיים את עיסוקיי, למרות שאני תמיד יוצא אחרון... ואני תמיד ידעתי שביום שלישי, כשאני יוצא מבית הספר – סבא כבר יהיה שם מראש, לקחת אותי.
בבית כבר היו מחכים לי שניצלים ותפוחי אדמה, ולפעמים גם המבורגר בלחמניה שסבא הביא מחדר האוכל. כבר יצא לי להגיד בעבר, שזו ארוחת צהריים טעימה יותר ממה שיש לכל מסעדת יוקרה להציע.

גם לביקורים בקיבוץ היה נוהל קבוע. קודם כול, תמיד היתה מגירה עם "דברים טובים". הוא וסבתא היו דואגים למלא את המגירה בכל טוב עוד לפני שהנכדים באים, שיהיה להם מוכן. זאת יחד עם מגירה מלאה בציוד משרדי, שסבא היה ממלא לאחר כל ביקור שלנו, שחס וחלילה לא יחסר לאחד הנכדים אם יצטרך ללימודים. אחר כך הולכים לחדר האוכל, וסבא מקרקר מאחוריי – אולי תיקח עוד שניצל? אולי תוסיף לך קצת צ'יפס? אורז לקחת? ומה עם סלט כרוב טעים? "תאכל תאכל" הוא היה אומר. הוא לא התעייף מזה אף פעם. כי בשביל הנכדים, תמיד צריך יותר. כשחוזרים מארוחת הצהריים ואני ממשיך לעיסוקיי, ומשחק במרפסת או בחצר הבית – סבא שוב נכנס לעבודה, עומד שוב עם הידיים שלובות מעליי, שומר שאף אחד לא יפריע לי חס וחלילה. לבסוף, הולכים לכלבו לקנות צעצועים וגלידות. בכל תחנה בקיבוץ, כחלק מהנוהל, סבא דואג להפציר בכולם: "זה הנכד שלי! הבן של אורי", בגאווה רבה. הפכתי כבר לסלב בקיבוץ. זה תמיד מילא אותי בחום ובתחושת ביטחון.

כשקצת יותר התבגרתי, סבא היה לוקח אותי לשיעורי נהיגה בשדות, על הקלאבקאר. היה חשוב לו שהנכד שלו ידע לנהוג, ולא סתם לנהוג – אלא כמו שצריך. שיילמד מסבא שלו. ובאמת הוא לימד אותי בשדות, מברקס וגז ועד איך לקחת פניות, לעצור לפני צמתים, ולאותת תמיד. את הסיפור הבא אולי תכירו. באחד מהטיולים, ניסיתי לאתגר את עצמי, ולזרוק את הכפכף הירוק שלי לתוך השדה הירוק. סתם, כדי לאתגר את עצמי בנסיון למצוא אותו. לאחר חיפושים ארוכים, אנחנו ויתרנו, וחזרנו הביתה. אבל סבא, חיכה בסבלנות לעונת הקציר, יצר קשר עם הקוצרים והצליח למצוא אותו חודשים אחרי שזרקתי אותו, למרות שההורים כבר מזמן קנו לי כפכף חדש. והרשימה עוד ארוכה ואינסופית…

אבל יש משהו נוסף, מיוחד, בכל הזיכרונות האלו. בכל פעם שהיתה לי ההזדמנות להודות לו – הוא לא היה מוכן לשמוע. כי במשפחה לא אומרים תודה. כולם אוהבים את כולם וכולם עושים כל מה שאפשר. בכל פעם שהייתי אומר לו תודה, הוא היה עונה, בלי להתבלבל: "מה זה תודה?! אנחנו משפחה!"

אז עכשיו אחרי ששמעתם רק קצה פצפון מ-24 השנים האחרונות, למרות שזה בכלל לא מספיק, בטוח הצלחתם לשים לב לכמה דברים מיוחדים אצל סבא יוסף.

אצל סבא, המשפחה מעל הכול. למען המשפחה סבא היה מקריב כל דבר. הוא אהב את הילדים והנכדים אהבה גדולה, לא נגמרת וללא תנאים. הוא אף פעם לא היה מאוכזב ממני, מבואס עליי או כועס. אף לא פעם אחת מאז שנולדתי.

אצל סבא, הכל מתוקתק – תמיד מגיע בזמן לכל מקום, חולצה מכופתרת, ג'ינס בגזרה ישרה ונעליים שחורות, פנים מגולחות מהבוקר, חמוש במפיות ועטים בכיסו השמאלי של החולצה, שעון סייקו שמכוון שלוש דקות קדימה, כדי שלא ייאחר לשום מקום ותיק הצד השחור המפורסם. לא מעגל פינות, ותמיד מוכן לתפעל כל אירוע.

סבא תמיד היה שמח בחלקו. המשפחה והנכדים נתנו לו את כל השמחה שהיה צריך. הוא אף פעם לא היה מסתכל בדשא של השכן.

לסבא היתה סיבולת ענקית – הוא תמיד היה מאופק, והיה מוכן לסבול כל מה שצריך. אצל סבא, אין "כואב לי", "אני עייף" או "אני רעב". כל ארוחה איתו תמיד מתחילה בשכנועים, שסבים בכלל צריכים לאכול.

לסבא היתה יושרה שאין כמותה – הוא לעולם לא שיקר או רימה. עצם המחשבה היתה נוראית עבורו. תמיד היה מוכן "לצאת הפרייאר", לוותר, לתת מעצמו, לעמוד איתן אל מול המציאות הקשה – ורק לא לאבד את היושרה והמוסר.

אז סבא, אני רוצה לנצל את הבמה לפנות גם אליך. למרות שאתה לא אוהב, אגיד לך תודה ענקית על הנסיעות, השעות, ההשקעה, הסבלנות וההתמדה שלך לאורך השנים. עם רוח גבית עצומה, עזרת לי להיבנות ולהיות מי שאני. היית חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. ערכיך חלחלו לאבא שלי וכן גם אליי. לא בהרצאות או בעונשים, כי אם בשקט, ובאמצעות דוגמה אישית. היית אדם גדול, עם תכונות נדירות שחסרות לנו בעולם. עשית כל כך הרבה, חיית חיים מפוארים. אני מקווה שיום אחד אצליח להיכנס לנעלייך הגדולות.

כבוד הוא לי להיות הנכד של יוסף לוי. אוהב הכי "ביולם",

עמרי, נכדך הבכור

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

לסבא האהוב והיקר שלי,

אתה היית שם כשאני חוזרת הביתה מבית הספר, ליד השער, היית גם בקלאבקאר לקחת אותנו לבריכה.

אתה שם לפני הבגרויות שלי, להאמין בי שאני יכולה, גם כשאני לא האמנתי.

היית שם כשאני בצבא, אומר לי לא להתרגש ושאתה תדבר עם מי שצריך.

אתה היית שם ממש לפני חודש, להגיד לי בהצלחה לקראת הבחינה.

ועכשיו אתה כבר לא שם, אבל אתה עדיין תהיה איתי.

אתה עדיין תהיה איתי, כשאני רואה את המשפחה שאתה וסבתא הקמתם ואת האהבה שלך, הכל-כך חזקה ועוצמתית, שמצליחה לעבור מדור לדור.

אתה עדיין תהיה איתי, כי כל הזיכרונות המתוקים האלו הם אלו שבונים אותנו.

אז תודה. תודה על הילדות הנפלאה, על המילים החמות והנשיקות, ועל העבודה הקשה, ועל המסירות למען המשפחה, שיהיה לנו את הכי טוב שאפשר.

אני נזכרת בהערצה ובהערכה בחוזק ובהתמודדות שלך: מהעלייה הלא פשוטה לארץ, לבניית הקיבוץ והקמת המשפחה, בעשר אצבעות, וגם בהתמודדות בתקופה האחרונה.

היתה לי הזכות לגדול עם סבא כמוך, סבא שכולו כוח, אהבה ונתינה.

אוהבת אותך הכי "ביולם" – כמו שתמיד היית אומר.

נעם

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

היי סבא,

אני מתגעגעת אליך.

אני מתגעגעת לימי שלישי כשכל שבוע היית בא ואוסף אותי מבית הספר, ואחרי שהייתי מתלוננת שהתיק כבד לי מדי, הייתי צריכה לעצור אותך מלהתקשר למנהלת של בית הספר שנתנה לי לסחוב יותר משני ספרים על הגב.

אני מתגעגעת לזה שכשהיינו נכנסים הביתה היו מחכות לי שקיות מלאות באוכל של חדר האוכל וכשהיינו יושבים לאכול, לא היית נותן לנו לקום מהכיסא בלי לאכול איזה מאה שניצלים.

אני מתגעגעת לזה שאחרי האוכל היינו הולכים לשחק ״זיכרון״, הקלפים היו כל כך ישנים, אז כבר ידעתי לזהות ולהבדיל בין הקלפים וככה תמיד הייתי מנצחת. אבל זה לא היה לך אכפת, היית משחק איתי עוד מאתיים פעם אם רציתי. כשנמאס לי ״מזיכרון״, עברנו ל״רביעיות״, גם שם תמיד ניצחתי. הייתי מציצה לך בקלפים כשלא היית שם לב, ומנצחת. אבל זה לא הפריע לך, לא משנה כמה רימיתי וכמה ניצחתי, העיקר שהייתי מבסוטה, זה היה לך הכי חשוב. אחרי אינספור ניצחונות של ״זיכרון״ ״ורביעיות״ היינו יושבים לראות קצת טלוויזיה. את זה הכי אהבתי, כי תמיד, לא משנה כמה הווליום היה חזק, או כמה התוכנית הייתה מעניינת, נרדמת. אבל תמיד היית מתעורר, לא משנה כמה עייף היית, העיקר שלא ישעמם לי.

הפעם נרדמת סבא, אבל לתמיד. וזה בסדר, כי נתת לנו, ולימדת אותנו ואהבת אותנו עד אין סוף. לימדת אותי מה זאת אהבה אמיתית במשפחה. לא יצא לי להכיר עוד בן אדם שכל כך אוהב את המשפחה שלו וייתן לה כל מה שרק יכול. בזכותך גם אני גדלתי וחונכתי לאהוב כמוך, אותך ואת כל המשפחה שלי.

אז תודה סבא, על המשחקים, על הצחוקים, על האהבה האינסופית ועל אוצר המילים המיוחד שהמצאת וכל המשפחה כבר הספיקה לאמץ.

אז לסבא שלי, הבן אדם הכי מצחיק, חכם, היסטוריון, ואלוף הארץ עיר (כי מי עוד יכול למצוא חיה באות "ו"),
אני אוהבת אותך הכיייייי "ביולם", ואני יודעת שגם אתה.

אז סבול שלי, כמו שתמיד היית אומר – יאללה בייייייי

עדי

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

סבא יוסף שלנו,

אני ורוית חזרנו לקיבוץ לפני 4 שנים, כשיובל היתה בת חמישה חודשים.

מאותו רגע אתה וחנה עטפתם אותנו עם המון עזרה, תמיכה ואהבה כדי להקל עלינו בשינוי והמעבר ככל הניתן. בייביסיטר על יובל עם טיולי קלנועית ברחבי הקיבוץ לרפת ולדגים, תפירה של בגדים, סינרים ותיקים לעגלה, מתנות בלי סוף ליובל, בישולים ,כביסות וקיפולים.

שאלתי אותך תמיד: איך אני יכול לעזור לכם? מה אתם צריכים? ענית תמיד – כלום, לא חסר לנו כלום. כזה היית – נתינה אינסופית בלי לדרוש דבר בתמורה.

גידלת עם חנה ילדים לתפארת וכל כך היית גאה בהם, והם תמיד יהיו גאים בך.

אתה תחסר לי ולנכדות מאוד.

תנוח על משכבך בשלום,

ניר