לאמא היקרה והאהובה שלנו,

אמא נולדה בשנת 1926 לזוג מהגרים, פניה ומשה – הסבים שלנו, שעזבו שלוש שנים קודם לכן בשנת 1923 את רוסיה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה וחיפשו מקום להתיישב בו בארץ. כאשר הגיעו לארץ הקימו אוהל משקים בחצר של משפחת לוין, ההורים של מנוחה ברמת גן שפתחה עבורם את ביתה הצנוע. סבא משה עבד כפועל בפרדסים וסבתא טיפלה באביבה, אחותה הגדולה של אמא. כשהחורף הגיע רכש סבא משה ארגז גדול מהנמל, שממנו הקים צריף קטן בעל שני חדרים. בצריף זה נולדה אמא.

כשמלאו לאמא ארבע שנים, עברה המשפחה לחיפה. בחיפה המשפחה גרה במושבה הגרמנית וחלקה עם עוד מספר משפחות שירותים ומקלחת משותפת. מקור הפרנסה של המשפחה הייתה חנות מכולת שבה עבדו זוג ההורים, והבנות למדו בבית הספר גאולה שהיה במעלה הכרמל בשכונת הדר. בחיפה היו לאמא חברים וחברות והיא אהבה את המקום, את בית הספר, והייתה פעילה בקן הצופים המקומי. כל זאת עד שהגיעו פרעות תרפ"ט, לאב המשפחה נודע שיש בכוונת הערבים לשרוף את החנות, לכן העבירו את כל הסחורה למקום מסתור, סגרו את החנות ולאחר מכן חזרו לרמת גן.

אמא הייתה אז בת ארבע עשרה. במשך שנתיים למדה ברמת גן בבית ספר אוהל שם, אך היא לא אהבה את בית הספר ולא השתלבה בחברה. בגיל 16 עזבה את בית הספר ומצאה עבודה במפעל של הבריטים לייצור מוקשים. היו אלו ימי מלחמת העולם השנייה, ולצד התרומה למאמץ המלחמתי גם קיבלה משכורת טובה שעליה נשענה כל המשפחה כדי לעבור את התקופה הקשה. לאחר שנתיים נרשמה לסמינר ולמדה להיות גננת. בתום הלימודים פרצה מלחמת העצמאות. אמא רצתה כמו כל בני גילה להתגייס לצבא, אך בשל הכשרתה נדרשה לעבוד בישוב ספר. במשך שנתיים עבדה וניהלה גן בשדה נחום שהיה אז ישוב ספר. תקופה זו הייתה מאתגרת בשל התנאים הקשים והמחסור באמצעים. בתום התקופה הצטרפה אמא לאחותה אביבה במעגן מיכאל, זה היה בשנת 1950, כשנה אחרי העלייה של הקיבוץ לקרקע. בקיבוץ עבדה אמא במגוון רחב של עבודות לאורך השנים: עם פעוטים, באולפן, בגן ב', בספריה ובשנים האחרונות בתפירה ותיקון בגדים.

את אבא פגשה כשעשתה טיול לאילת. אבא היה שם במסגרת של היאחזות נחל, ואיתו עברה לגור ביגור. ביגור עבד אבא כחשמלאי במפעל לגין ליצור קופסאות שימורים ואמא עבדה בלול. ביגור התחתנו וילדו אותי ואת יאיר. כשהייתי בן שנתיים וחצי ויאיר בן חצי שנה עברנו חזרה למעגן מיכאל, ומאז היא בקיבוץ.

אמא, את 35 שנותיך הראשונות אנו מכירים מסיפורים בלבד. ילדות לא פשוטה של בת מהגרים שזה עתה הגיעו לארץ בחוסר כול. אך למרות זאת זו הייתה ילדות רצופה בחוויות וחברים טובים שליוו אותך לאורך חייך. אנחנו נכנסו לתמונה רק לאחר שהלכת לחפש אתונות באילת ומצאת את המלוכה, שאותה היה קשה לפספס בשל גובהה.

את התקופה ביגור אנו זוכרים לטובה בעיקר בעקבות הביקורים אצל סבא דוד וסבתא שרה. פינת החי על האתונות והחמורים שבה וכמובן בריכת השחייה שבה זכינו ללמוד תנועות ראשונות של שחיית חתירה.

את סגנון ההורות שלך אפשר לתאר כ"הבטחה עם שחר" כפי שמופיעה בספרו של רומן גרי. היית כל כולך בשבילנו והרגשנו שאנו כל עולמך. אולי היו לך גם מאוויים אחרים, אך הם לא פגעו כהוא זה במסירותך אלינו. במציאות של לינה משותפת הצלחתם את ואבא להעניק תחושת משפחתיות מושלמת והענקתם לנו ילדות שאין עשירה ומאושרת ממנה, כזו שלא חסר בה כלום. גם לאחר שהתגייסנו לצבא היית שם לצידנו גאה בנו ודואגת. כאשר יצאנו לטיול של אחרי צבא הפלגת איתנו למרחקים ונעזרנו לא מעט בידיעותיך והכרותיך עם הגאוגרפיה, המקצוע שכה אהבת עוד מימי בית הספר וטיולייך עם אבא.

במהלך חייך התמודדת עם מחלות וקשיים לרוב, שאולי המאתגר שבהם הייתה פטירתו בטרם עת של בעלך ואבינו האהוב גלבוע, הוא חסר לך ולנו עד מאוד ומצער מאוד שלא זכה להכיר את נכדיו ונכדותיו.

כאשר הקמנו משפחות ניסינו לשמור על הקשר והקרבה, למרות המרחק במקרה של יאיר, באמצעות ביקורים תכופים וקשר טלפוני על בסיס קבוע. את כל בחירותנו קיבלת בהבנה ובהשלמה גם כאשר זה הוסיף קושי על קשייך ותמיד הרגשנו את גאוותך בנו.

רצינו להודות לך במיוחד על השנים האחרונות בהן את מתמודדת עם בריאות מתדרדרת ומגבלות פיזיות לא פשוטות, ולא מוותרת. בזכות זאת ילדנו וילדותינו זכו להכיר אותך כפי שאת, לפחות מהבחינה המנטלית, אופטימית ולא מוותרת. חמש השנים האחרונות היו הקשות ביותר והנחמה היחידה הייתה מולי שטיפלה בך במסירות כה רבה מעל ומעבר לכל מה שניתן היה לצפות או לדמיין.

מולי היקרה, לא יכולנו לצפות למישהו טוב ממך לטפל בדוסקה. כמים שקטים החודרים עמוק יצרת עם אמא קשרי חברות אמיצים ועמוקים וזכית לאמונה המלא וגם לשלנו, עם הזמן הפכת לחלק אינטגרלי מהמשפחה וכבשת את לב כולנו. בשקט ובנועם הליכות טיפלת בכל הצרכים של אמא, גדולים וקטנים. רתמת את כל הגורמים הרלוונטיים לרווחת הטיפול באמא – משפחה, מרפאה, רופאים, רשויות הקיבוץ ועוד.... לצערי אין די מילים בשפה העברית להביע את הערכתנו אלייך, ואנו נהיה אסירי תודה לכך כל חיינו.

אנו רוצים להביע גם תודה מיוחדת לירון, שליווה אותנו כל השנים וביתר שאת בשבועות האחרונים. תמיד מצאת זמן פנוי לקפוץ לבדיקה, לסייע בעצה או בתרופה ולעזור למולי לטפל בדוסקה.

תודה גם לצוות המרפאה על דורותיו על הליווי המסור לאורך כל השנים האחרונות.

אמא, אנו מצרים על כך שבשל המגבלות שלנו לא הצלחנו להעביר בצורה טובה יותר את הערכתינו אלייך (וגם לאבא) על כל מה שעשיתם עבורנו וכל מה שהייתם בשבילנו, ובקיצור ההורים הטובים ביותר שיכולנו לקוות להם. אנו רוצים להאמין שבדרכך האחרונה תתאחדי שוב עם אבא ותמצאי מנוחה לנפשך. ניפרד בתודה אחרונה על ששמת אותנו במרכז חייך ונטעת בנו את הביטחון והאמונה שנוכל להצליח בכל אשר נבחר לעשות או להיות.

שי בנארי

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דודה דוסקה שלנו,

דודה יקרה את היית לנו כאמא וסבתא לנעה, אוהד ומיקה. דודה עם לב ענק, חמה ואוהבת כל כך שתמיד נכונה לכל בקשה.

בידייך המוכשרות הכנת לנו סדינים לעגלת התינוקות, עוגות לימי ההולדת של הילדים, מאכלים מבית אמא ועוד... כל כך שמחת בנו.

היית דודה מקשיבה ומתעניינת, דודה שאוהבת לספר על חוויות מהעבר. אהבתי לבוא, לשבת ולשמוע ממך את סיפורייך: על עבודתך בגיל 17 במפעל למוקשים לפרנסת המשפחה, על לימודייך בסמינר לגננות, על חציבת הכביש להר שגיא. סיפרת לי את סיפור ילדותך הרכה, הכל-כך לא פשוט... פתחת את ליבך ושיתפת בתחושות, ברגשות ובמחשבות. הרגשתי קרובה אלייך ואהבתי לשוחח איתך.

אהבתי אותך.

נירית אסף

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דברי מולי טאורו, המטפלת של דוסקה בהלווייתה:

שלום דוסקה,

אחרי 10 שנים בשבילי דוסקה כל העולם שלי.

מתי שבאתי הנה לעבוד אצל אישה קוראים לה יהודית בנארי, שם של חיבה דוסקה, הרגשתי שהיא לא אוהבת אותי, אחר כך היא לא עוזבת אותי. לא רציתי אני לעזוב אותך, ככה היה זה אהבה.

מתי הולכים לחדר אוכל לארוחת צהריים, תמיד היא דואגת אותי מה אני אוכלת. היא לא אוהבת אני מבשלת בבית, בשביל זה היא דואגת מה אני אוכלת. מתי אנחנו הולכים לארוחת ערב לשבת, חגים ומסיבות לבית משפחה, היא אומרת לי קודם כול את קחי את האוכל.

היא קראה לי הרבה שמות, אבל הכי טוב היא קוראת לי אמא. היא הייתה בשבילי כמו ילדה קטנה. מה שלא עשיתי עבור הבת שלי, הכול עשיתי לדוסקה.

בגלל הכאבים שלה היא סבלה המון, בשביל זה כואב לי בלב שלי, אבל אני לא רציתי שבגלל הכאבים היא סובלת הרבה, עשינו כל מיני טיפולים אבל זה לא עזר.

I hope now she is with angels, I wish her soul rest in peace without any pain just with happiness, she will meet her loved ones.

היא נתנה לי אהבה הרבה. אני גם נתתי לה הרבה אהבה מהלב שלי .

מה אני אגיד למשפחה. משפחה זה משפחה שלי. מההתחלה ועד עכשיו הם דאגו לי וגם טיפלו בי. כמובן אני גם משפחה שלהם. עשו לי הכול טוב. אני שכחתי משפחה שלי, איפה אני נולדתי. פה קיבלתי משפחה עם הרבה אהבה, אני לא חושבת אני מצאתי מישהו כמוהם. תודה רבה מהלב שלי.

I wish god will give you good health and more and more happiness.

גם אני רוצה להגיד המון תודה רבה למשפחת אסף, גם אני רוצה להגיד תודה רבה לירון. מתי אני התקשרתי אליו לעזרה בשביל טיפול לדוסקה, הוא בא. המון המון תודה רבה לירון.

Now I would like to thank to management. First lady who trust on me Nora Lender, Thanks to Nora and Michal and my recent manager Vered Kehila. Thanks to Orit my social worker.