אבא שלנו אבישי,

להגיד על אדם שהיו לו חיים טובים אפשר רק אחרי שהוא מת.

ואני חושב שרוב חייך היו טובים.

כשהייתי ילד היית מושא להערצתנו – צעיר, בריא וחזק ובלתי פגיע. לא פחדת מאיש חוץ מאמא.

תמיד מתחת ואתגרת את יכולתנו –

כילד גן הלכתי אחריך יחף במכלאות בין פרות הברהמה שבטנן היתה גבוהה מראשי.

בים סוער, כשהסברת לי שגלים אינם מסוכנים וכל מה שצריך לעשות זה לצלול.

ושעל קוצים צריך לדרוך חזק כדי שלא יכאב.

ושסכין צריכה להיות חדה (וגם הראית לי איך להשחיז).

אבל גם ידעת להקריא ולספר לפני השינה ולהוציא בעדינות את הקוצים.

היית איש של ניגודים – קשה מבחוץ ורך מבפנים.

חוץ מלשחק כדורגל ידעת לעשות כל מה שצריך – לרכב, לדוג, לשחות ולצלול לעזור לפרה להמליט ולהניק גורים עם בקבוק. לתפוס לובסטרים בים וגם להכין אותם, לשתות חצי בקבוק (או שלושה רבעים) וודקה בלי להשתכר.

אבל גם לכתוב ידעת ולשיר יפה ואפילו קצת לנגן –

איש מחוספס עם דעות נחרצות ופסקניות בכל נושא, וכריזמה גדולה, מנהיג טבעי שלא באמת רצה להנהיג, מנהל שהעדיף לעשות את העבודה בעצמו, אוהב אדם שידע לראות ללב האנשים אבל לא תמיד התחשב במה שמצא שם. שמרן שהנהיג גישות חדשניות ושיטות חדשות בכל תחומי עיסוקיו, אסטניסט שהלך יחף בזבל ולא היסס לדחוף יד לתחת של פרה או לשבת מאחורי פרה רובצת שמתקשה להמליט ולמשוך את רגלי העגל.

עקיצות יתושים, נמלי אש, דבורים ואפילו הכשת נחש לא עשו עליך רושם, אבל סוסים, כלבים ותינוקות נרגעו ממגעך. אפילו הנמיות באורווה היו אוכלות מידיך. 

כששאלתי אותך פעם למה עברת מגידול פרות לדגים אמרת שלא יכולת לשאת את מבטי העגלים.

כל חייך רצית לבנות וליצור, אך תמיד בחרת במאבקים חסרי סיכוי על פני ניצחונות קלים ואכן התאכזבת לא מעט.

יותר מ-45 שנים קראנו לך אבישי בפניך ואבא שלא בפניך, וכשנולדה ענבר נכדתך הבכורה לא הסכמת שתקרא לך סבא, אבל היא וכל עשרת הנכדים שבאו אחריה התעלמו מרצונך ותוך זמן קצר למדת לאהוב את הכינוי ואת הסבאות.

היית סבא אהוב, אוהב, גאה ואכפתי.

הוריך זכו שתקבור אותם ואתה זכית שאנחנו קוברים אותך ולא ההפך,

הלוואי שנזכה גם אנחנו, אבל זה עדיין קשה מאוד.

ערן

----------------------------------------------------------------------------------------------------

קח אוויר – גל גדול בא

ועכשיו צלול

תפסיק ליילל לי – מה אתה ילדה...

אז מה אם יש קוצים – תדרוך חזק ולא תרגיש כלום.

מה אתה ילדה...

אבא אבישי, ניסית להפוך אותנו לגברים ולגיבורים. איתי זה לא בטוח שהצליח (עם ערן ויאיר קצת יותר).

אבל לבכות זה עניין קשה (עניין של ילדות, בטח לא של ילדים, ובטוח לא של גברים בני 55 עם ילדים משלהם).

כי הרי אתה היית הגיבור – חקלאי עברי בארצו המתחדשת, דור חדש שניער את הגולה מעצמו, שייט לוחם, גיבור חוזר ממבצעים עלומים, פורק את שאריות התחמושת וזיקוקי ההצלה מכיסי המדים על רצפת החדר.

נעלי פלדיום בכניסה לבית, דגים ולובסטרים שאספת בצלילה רגע לפני החזרה הביתה.

שעות הילדים ואתה חוזר מה"עדר" רובץ על השטיח ונרדם. דשא, במבה, אבטיח, כלבים מסביב, תמיד כלבים.

הולכים לסיבוב לראות מה שלום הפרות, מי ממליטה, מי צריכה זריקה, מה עם הסוסים.

ימים במרעה ביחד איתך, ביחד על גב הסוס, על הטרקטור, פותח שערים, רותם את עגלת החלוקה למקצרה, מנתק, רותם, מקרבים אוכל לפרות.

זיכרונות המון כאלו... ילדות פשוטה, חיים פשוטים.

יום אחד החלטת לקלקל את זה וללכת על הגזברות ארבע שנים, ואתה בתוך סערה כלכלית ענקית ואנחנו עוקבים אחריך בגאווה אחרי השיחות עם הרמן מוסיקנט באנגלית משובשת ועברית עילגת, אתם בונים את המשק, מקצים כספים לפלסאון, למעבר ללינה המשפחתית, לבריכת השחייה, להחלפת הציוד החקלאי, מאפשרים קפיצת גדילה מטאורית לכלכלת הקיבוץ.

אמרת: "אני את הכסף משקיע בבטון ובמכונות. את זה לא יוכלו לקחת לנו", וכך עשית.

בדרך הצלת אותנו ממשבר הקיבוצים שרמס את כל מי שהתפתה לכסף המהיר ולרווחים קלים.

היית איש חזון איש של עקרונות – אנחנו אמרנו עליך שאתה סובל מקללת קסנדרה – אותה דמות מיתולוגית שנגזר עליה לנבא נבואות אמת ושאיש לא יקשיב לה.

היו לך רעיונות אדירים שאת חלקם מימשת בגדול, וגם הרבה שלא...

מכון הדגים במדן עם מואתי, בריכות הדגים בעתלית, ועוד המון רעיונות עוד מתקופת העדר ולתוך תקופת הגזברות.

אך תמיד לא החסרת מוטיב חזק של הרס עצמי וחוסר מודעות לפוליטיקה האנושית.

לא הבנת איך יכול להיות שאתה מביא רעיון כל כך טוב ואנשים לא מקבלים אותו, איך יכול להיות שאנשים כל כך עיוורים.

מלחמות פנימיות, ויכוחים, תסכולים ועוד מלחמות ותסכולים, ואיך זה יכול להיות שהם לא רואים...

אמא אמרה לך שאחרי מותה אל תהיה זקן מוזנח. אמא ידעה על מה היא מדברת – ביכולת שאין שני לה הפסקת עם הספורט, עברת לתזונה מבוססת שומנים וסוכרים כי הרי "חסר בזה סוכר", והמון עישון.

לפני כמעט שלוש שנים אמרתי לך – אבישי, ויתרת, נכנעת, מה קורה לך – איפה האבא שלי הלוחם? ואתה פשוט אמרת לי נכון, ובזה סגרת את הנושא והמשכת בדרך עד לתוצאה הסופית שאנו עומדים בפניה היום.

רווי סטירות פנימיות וחיצוניות.

עקשן הלומד רק מתוך כאב.

חברים חברים חברים. תמיד הגיעו בצרה ובשמחה מכל הסוגים, אנשים לא נשארו אדישים לך – או שהיו מתאהבים או שהיו שונאים או מפחדים או גם וגם וגם.

מסיבות על הדשא, בקבוקי וויסקי וודקה, עם נגיעות בירה.

מתגייסים מתי שצריך מגיעים לאן שצריך. חברי אמת שהיו חלק מחייך ונוף חיינו שלנו.

ראית את האדם בכל אחד והאמנת בצדק, באמת, בשיווין, בדרך ארץ+, בנימוס בסיסי, ראיית החיים בשחור לבן מאת אבישי הררי – קאובויי של ארץ ישראל לוחם צדק.

אבא, חיים לא קלים היו לך בילדותך, וחיים קשים בסוף, אבל בסך הכול חיים טובים באמצע.

אמא ואתה הייתם להורים בגיל צעיר מאוד (נערים במונחים של היום) את ערן עשיתם בגיל 22 אותי בגיל 24 ואת יאיר בגיל 29.

פעם, בתחילת שנות ה-20 שלי, בעודי מטיח בך ובאמא יעל את שגיאות החינוך שלכם ואת כל מה שעשיתם לא בסדר, אמא התפרצה עליי ואמרה – מה אתה רוצה, היינו צעירים, לא ידענו כלום.

שתקתי ופתאום הבנתי – הייתם הורים צעירים, באמת לא ידעתם כלום ולמדתם לאט לאט, ואנחנו גדלנו איתכם והתבגרנו איתכם, למדנו דברים על החיים איתכם יחד.

ובהרבה דברים נשארת אותו ילד קטן וזנוח עם רעב בלתי מסופק ועם הצורך התמידי בעוד...

ואז הגיעו הנכדים למשפחה – היית איש משפחה וראית במשפחה ערך. ביתכם היה המרכז המשפחתי ואבן שואבת לכולנו.

"כי הרי דם סמיך ממים".

למרות שניסית להראות אדישות זה פשוט לא הצליח לך – הנכדים (11 כאלו) פשוט שברו את כל עקרונותיך ופרטו על כל נימי רכותך. אהבת אותם והם אהבו אותך. מבחינתם היית דמות נערצת ואהובה.

אבא – אבישי שלנו

בפניך קראנו לך אבישי בחוץ היית אבא...

והרי לא דיברנו עוד על אהבה, כי "הרי אתה יודע שאוהבים אותך ולא צריך להגיד את זה".

אז אבא, אומנם מעולם לא אמרת לנו כמה אתה אוהב אותנו וגם אנחנו לא אמרנו לך מספיק כמה אנחנו אוהבים אותך, אבל ידענו וידעת והייתה זו אהבה.

מחקרים אומרים כי אנחנו זוכרים אירועים בחלקים – את ההתחלה, את הסוף ואירועי שיא.

ואני רוצה לזכור את ההתחלה – את הילדות התמימה, את אירועי השיא, ומוכן לגמרי לוותר על הזיכרונות מהסוף.

מקווה שאתה במקום טוב יותר, פוגש את החברים, את הכלבים, את הסוסים, ונהנה בלי כאב ובלי סבל.

אוהב אותך ומודה לך על כל מה שהיית בחיי,

רונן

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אבישי האח הבכור האחד והיחיד והמיוחד, הגיבור, האהוב והאוהב ללא תנאי,

בכרך השני של היצירה הנפלאה, דון קיחוט אומר קראסקו בן שיחו של דון קיחוטה: "אך לא הרי כתיבתו של משורר, כהרי כתיבתו של ההיסטוריון; משורר יכול לספר או לשיר על הדברים לא כמות שהיו, אלא כמות שהיו צריכים להיות, ההיסטוריון חייב לכתוב עליהם לא כמות שהיו צריכים להיות אלא כמות שהיו, בלי להוסיף על האמת ובלי לגרוע ממנה",

אבל היות ואינני היסטוריונית וגם לא משוררת, אני רק בוררת ומלקטת ובוחרת...

תחילת מלחמת השחרור, אתה, אבישי, בן ארבע וחצי ואני אך זה נולדתי. מעלה החמישה מופגזת, אמא גאולה, עם כל אמהות מעלה החמישה, יורדת ברגל לקרית ענבים כדי לנסוע משם לירושלים הנצורה. ביד אחת אמא מחבקת אותי, תינוקת בת חודש, ואת היד האחרת, היא מושיטה לך ואתה אומר לה, אמא, תחזיקי את אלישבע בשתי ידיים, היא נורא מפחדת... .

ומאותו יום טבעת את תפקידך במשפחה הקטנה שלנו, להגן עליי..., על בנותיי, על נכדיי... .

אחרי המלחמה נבנה הקיבוץ מהריסותיו, ושני דברים היו חייבים להיות תמיד בבית ההורים, טבלת שוקולד לשבוע שלם, ולהבדיל הרבה הבדלות, כלב... . בטבלת השוקולד עלינו להתחלק שווה בשווה ואולם אתה משכנע אותי תמיד לתת לך חצי מן הקוביה היומית שלי, כי 'נכון שאת בכלל לא אוהבת שוקולד...', ובולי הכלב, בולי הוא רק שלך... וכך עד סוף חייך, תמיד יש טבלת שוקולד במקרר, ואולי עוד שתיים ושלוש במגירה, ותמיד ישנו כלב או סוס או שניהם הסמוכים אליך ללטיפה... .

בשליחות בצרפת, כשאמא ואבא עסוקים עד מעל הראש בכפר הנוער 'קמבוז' לילדי צפון אפריקה, אתה שומר עליי בדרך לבית הספר בכפר הסמוך, בית ספר שכולו שתי כיתות, בכיתה אחת ארבעה טורים, שכל אחד מהם הוא כיתה בה לומדים תלמידי א' עד ד', ובכיתה השנייה אתה לומד, וגם היא מחולקת לארבעה טורים מכיתה ה' עד ח'. דרך הקיר הדק המפריד בין שתי הכיתות, אתה שומע בדיוק מה קורה בכיתה שלי, ואם המורה מרימה את הקול על אחד התלמידים, אתה פותח את הדלת בין שתי הכיתות לראות שמא ואולי היא צעקה עליי, ואז, אז יהיה לך הרבה מה לומר לה... .

לבד אתה חוזר מן השליחות, כי אבא ליאון הבטיח לך שנהיה בצרפת רק שנה, והבטחות, אתה מסביר לו והוא מקבל, 'הבטחות צריך לקיים'. ילד בן 12 עקשן, תמיד צודק, מדבר בלהט שלא ניתן לעמוד מולו, עולה על האוניה במרסי, מגיע למעלה החמישה לבד, ונפשך נקשרת בחברים שילווך כל חייך.

כשחזרנו מן השליחות שנה וחצי אחריך, היו השבתות קודש לשנינו, אתה מזמין אותי לטיול לאסוף אורניות בתחילת הגשמים, נרקיסים בעונת פריחתם, כשעוד היה מותר לקטוף, מביא פקעות של רקפות לגינה של ההורים, קוטף תאנים מעץ התאנים הטובות, עץ שאת סוד מיקומו לא גילית לי אף פעם, רק גיורא ויואב יודעים. רק ידעתי שהוא מעט מעבר לגבול בין קאטנה, כפר שהיה אז שטח אויב, למעלה החמישה.

אמא מכינה מעדן פטריות עם בצל וגבינה צהובה שחייבת להיות הכי רכה, שתוכל לרקום את חוטיה הדקים סביב המזלג, ולהלביש עליו את הפטריה, ואמא מתבוננת בך ואומרת כשהיא מסתכלת עליך 

בעיניים כלות, 'גען טם עדן'*, במבטא יקי כבד, ובכל ארוחה טובה מאז, אנחנו מסתכלים זה על זו, ואתה אומר בקולך הזוכר, המתגעגע, 'גען טם עדן'.

אני בת עשר ואתה בן 14, נחש צפע מכיש אותי בלולים של מעלה החמישה ואני רצה לחדר האוכל, אתה יושב שם עם חבריך בארוחת הערב, ומבין מיד מה קורה ולוקח אותי בשתי ידיך, לדר' פרן, וכשזה אינו יודע מה לעשות עם שנינו, אתה מבקש את מתי, בן ה-17, העובד במוסך אבל אין לו עדיין רישיון נהיגה, לנהוג אותנו לבית החולים. אני עדיין בזרועותיך, ומתי נוהג אותנו לביקור חולים, ואתה מחזיק חזק בקרסול, 'כי אם לוחצים חזק, אולי הרעל לא יתפשט, ואתה איתי שעות ארוכות בבית החולים, לחזק, להגן, לא להרפות... .

בחופשים הגעת תמיד לדודה ציפ ודוד יצחק במעגן מיכאל, עובד מבוקר עד ערב עם הדוד בעדר, ונהנה משלוש בנות דודות, מיכלי ורחלי ומירבי, המפנקות ועוטפות אותך בחום המצוי כל כך במשפחת שומרון.

אתה תלמיד בחולדה ובכדורי, וכבר אתה איש שייטת גיבור חיל שאבא ליאון אינו מפסיק להתגאות בך ובכישוריך, בחבריך הרבים הבאים אלינו לביקורים חטופים, ואתה נישא ליעל שאהבת כל כך, ויולד את ערן בכורך, ואחריו את רונן ויאיר, וממשיך לעבוד בעדר במעגן מיכאל, עם דוד יצחק, עד שתקבל את הפיקוד על הענף ועל נערי העדר, שלימודים עבורם הם המלצה, ואתה להם השראה של קבלת אחריות ודאגה לכל פרט, לפקוח עיניים ואוזניים לפרה החולה, לעגל אך זה נולד ויש להאכילו.

קורס מרכזי משק ברופין שאתה עושה, מביאך להאמין בכוחותיך ולהיבחר כגזבר הקיבוץ, ויחד עם הרמן, בתקופה לא פשוטה לקיבוצים רבים בתנועה, אתה מגייס כספים לבריכת השחייה ומשכנע את הקיבוץ לבנותה, אתה מגייס כספים להוספת חדר לכל משפחה, כדי לקדם את הלינה המשפחתית, ואתה מתחיל לחלום חלומות עם אליהו מואתי, חברך הטוב, על ענף דגי הנוי, חולם ומקיים ומקים, וכמו בעדר, מצליח לבנות עם העובדים כולם את תחושת השותפות והשייכות של צוות מחויב ומסור ונאמן, כי אבישי, אני חושבת שאחת התכונות הכי חזקות בך, שאתה איש של אנשים, כשאתה אוהב, אתה אוהב מכל הלב, וכשאתה כועס, אתה כועס מכל הלב, ואין את שטח הביניים בו רובנו מהלכים ביום יום, וכל כך כואב ככה לחיות, לחיות את הרגע במלאותו, בלי לזייף לעצמך, ליקירך... .

הכלות מגיעות זו אחר זו, ואתה מלמד את עצמך להיות מנומס יותר, וסלחן יותר, ושותק יותר, הנכדים הנולדים ומקיפים אותך, מרככים מעט את נפשך הסוערת, כל נכד מביא עמו את עולמותיו וצרכיו, ואתה בדרכך מביאם גם אליך, אל אהבותיך לאוכל טוב, לסוסים, לכלבים, לים, לרצות להיות בעניינים, במיוחד במה שקורה בקיבוץ.

לימים, אבישי, אתה חוזר אל ענף הרפת בו התחלת לעבוד בילדותך במעלה החמישה, ואחרי שיעל הולכת לעולמה פוגש את ניצה שהייתה עמך באותה כיתה בכדורי, וקושר את נפשך בנפשה... עד ימיך האחרונים, ימים בהם צ'רי סעדה אותך כאחות רחמניה, בלילות ללא שינה ובמוסד בו סיימת את חייך, היו אלה ימים בהם 'ענן אפור פרום/ הסתיר/ את אור השמש' .***

המוסד בו עברו ימיך האחרונים נקרא 'שוהם', על שמו של אחד ממפקדיך בשייטת, כי לעולם, לעולם בכל חייך, המעגלים אינם נסגרים, וגם עתה, כשאתה משאיר אותי לספר את סיפורי המשפחה שלנו, אתה נמצא שם למעלה, תולה בי את עיניך הכחולות והיפות ואומר לי – אלישבע אל תגזימי... .

ובכל זאת עוד אבישי מרשה לי לומר עוד מילה אחת של תודה, תודה גדולה לצ'רי שסעדה אותך במסירות אין קץ, תודה גדולה לניצה, שהייתה בשבילך, כל הימים, תודה לבנים, לכלות, לנכדים,  לכל חבריך ואוהביך והמשפחה שלנו, שכל כך דאגו וליוו והשתדלו שהכול יהיה לרצונך, כי חסר לנו אם לא... .

אבישי האח הבכור האחד והיחיד והמיוחד, הגיבור, האהוב והאוהב ללא תנאי, 'המושא והמשא שלי/ מן המסד/ עד יכלו חיי כולם'**.

*'טעם גן עדן'

** מתוך שיר שכתבה סיגל זהבי לזכר עוזי אחיה

*** שיר שכתבתי עת ישבתי ליד אבישי בחודשים בהם שכב ב'שהם'

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

כשמך, עבורי כן אתה – אבישי
אבי השי של המילים, (המילים) הנאמרות והמילים הכתובות.
אבי השי של המזמורים, של הלחנים והמנגינות.

המנגינות שאתה כה אוהב חרש לשיר ולשרוק, סתם כך, לנו, לאנשים, לילדים לכל צומח לכל חי.
ומזה זמן נלקח ממך את שאהבת כל כך, ותאמין או לא, גם אז, עדיין שמעתי את מילותיך ניבטות דרך עיניך.
לא הפסקת לדבר, הכחול החזק שלהן שינה גוונים והצלחתי להבין. וראיתי שגם אתה מבין, מבין את גודל אהבתם של ילדיך, נכדיך, משפחתך, חבריך.
מבין כל מילה שנאמרה לך, כל מבט שהביט לך, כל יד שנגעה בך.
כי אתה תמיד מבין, כזה אתה, חכם.

ואתה אוהב את הטבע והוא אותך, (ואל תגיד לי ״מה פתאום? אני? אוהב?״) שכן בפסח 2020 ברכת וייחלת לפריחות עצי המנגו, לפריחות עצי האבוקדו וגם הנשירים כמו באביב 2019. שהשרקיות לא יוכלו להן.

אז רציתי לספר לך כי עץ המנגו בגנך היטיב השנה לפרוח ועמוס בפרי שכולו אתה, וכשאטעם אותו ויערב לחיקי, אדע כי ברכתך בדבר.

ברכתך בכל דבר – ילדיי הם שיעידו, דמותם המעוצבת בדמותך.
ואני לא ילדתך אך היית לי למורה דרך, ודמותי קמצוץ מדמותך.

כשמך כן אתה אבישי – אבי השי של ענווה, כי לך זה לגמרי מספיק שתבנה אניה מנייר ותפליג בה אל מרחבי הים, אניה של נייר זה מספיק.
אבי השי של חוכמה ואתה לא תסכים איתי, אבל גם אבי השי של היופי – באשר הוא.
אולי זה עניין היופי של האופי שגם עם חסרונך יזהר ויבלוט בעוצמה.
אז מוזגת לך שתי אצבעות, שלך תחסרנה כל כך.

ויעלי מוסרת חיבוק ושהיא אוהבת אותך, סבא שלה, זה שמחבק עם כל כף היד חזק חזק עם מלמול של ״אויש, אויש״ ישר מהלב שלך אליה.
ונוח בשלום חמי היקר והאהוב, סבא של החיים תישאר תמיד.
כלתך, מיה.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------

סבא

מוזר לי לדבר עליך בלשון עבר, אבל עזרת לי מאוד להבין, לקבל ולהתרגל לעובדה שאתה לא נמצא, שהבית ריק ושעולה ממנו דממה במקום צעקות וריח של סיגריות.

הקשר המיוחד והקרוב שלנו התחיל, איך לא, בשבעה של סבתא, ומאז הייתי מגיעה כמעט כל יום ולאורך השנים לדייט השבועי שלנו ולישיבות במרפסת. אהבתי לבלות זמן איתך כי למדתי ממך המון על כל כך הרבה דברים. ובשנה האחרונה לפני שזה קרה, גרתי ולמדתי בדירה מתחתיך ושוב חזרנו להיפגש כל יום, ואני חושבת שזה דבר שעשה טוב לשנינו וקירב בינינו עוד. אני כל כך שמחה ומודה על ההזדמנות המופלאה הזו להיות קרובה אליך ולחוות אותך ברגעים האחרונים לפני שהכול קרה, כשעוד היה אפשר לדבר.

לאורך התבגרותי הערכתי אותך ואפילו קצת הערצתי, מה שגרם לי לאמץ מחשבות, דרכי מחשבה ודפוסי התנהגות שלך ולבחור בחירות, כי שכנעת אותי בחשיבותן. זה ליווה אותי בבחירת מקום עבודה שכל כך היה לך חשוב שאדע שאתה היית חלק משמעותי בפיתוח שלו, בלימודים שבחרתי שאמרת שלשם העתיד צועד, באהבה לחיות ולמוסיקה, לשיער הקצר, להליכה היחפה, לשריקות ועוד ועוד.

זיכרון שזכור לי ממך וחרוט לי הוא שהייתה תקופה בה נורא דאגתי שאין לי מספיק חברים ובאתי אליך לבקש עצה. אמרתי לך: סבא איך לך יש כל כך הרבה חברים? איך עושים את זה? אז ענית לי: את יודעת כמה חברים באמת יש לי, טובים טובים, בכמות שאפשר לספור על כף יד אחת וזה מספיק. באותו הרגע הרגשתי שטונות רבים של לחץ יורדים ממני וראיתי שאני דווקא בסדר, ידעת בדיוק מה להגיד והמשפט הזה הולך איתי עד היום.

תמיד רציתי שתתגאה בי והיה לי מאוד חשוב לדעת את דעתך על מה שאני עושה. וכשבשנים האחרונות התחלתי לבנות את מי שאני כישות עצמאית, שפתאום פחות הסתדרה עם המודל המוכר והידוע שלך, זה שניסית לכוון אותי להיות, בהפתעה גמורה בשבילי, קיבלת אותי גם ככה באהבה, כמו שאני. תודה על כך שנהיית פתוח ומקבל יותר ורך יותר.

ומהצד השני אני תמיד התגאיתי בסבא שלי זה שיש לו סוסים, וכלבים, והיה בשייטת ובמבצעים מיוחדים, ונלחם עם נחשים, ועובד ברפת, והיה גזבר, ומכין אוכל טעים. וגם היום אני גאה להיות נכדה שלך ושמחה שזכיתי להכיר אותך מקרוב כל כך. כבר מתגעגעת אליך, לקול ולמגע הידיים הגדולות והחמות שלך. תחסר לי מאוד אבל אני בטוחה שהיום טוב לך יותר ושאתה רגוע ושליו במקום בו אתה נמצא.

ענבר

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אבישי ידידי וחברי נפגשנו לפני כ-27 שנים ואני חש שזו לא הייתה פגישה מקרית

פגישה של נפש בנפש.

בחלוף השנים כשרצית להציג אותי בפני חבריך היית טורח להדגיש "גם גיס וגם חבר"

לימים למדתי שיסודות החברות והמשפחה הם העוגנים בסערות חייך.

יש המפטירים אל מול המוות "זו דרכו של עולם" אולם אני יודע שאתה בחרת את דרכך בעולם באופן עצמאי ומיוחד.

עולם עז צבעים ורגשות עולם של אהבה ללא תנאי.

אפילו בעלי החי שהקיפו אותך כל חייך חשו בדיוק את האהבה הזאת, ואתה חשת אותם.

לפני כשבועיים בזמן הביקור נשארתי עוד רגע קט. אחזתי בידך ואתה לחצת את ידי בכוח, פקחת את עיניך הכחולות ולחשת "מספיק די נגמר הזמן" ושקעת לדמדומי ההכרה של המחלה.

רצית שנדע שאתה מישיר מבט אל החידלון, לא נרתע ואומר זאת במפורש כפי שעשית כל חייך.

מבטיח לך אבישי, כי נשמתך צרורה בצרור חיי ובחיי כל אחד מאתנו.

ברשותך אבישי שני בתים משירו של יחיאל מוהר, אותו אהבת עד בכי

לכל אדם יש זיכרונות כספר
יומן חרוט על לוח לב שותק
הזמן זורה את הרעות כאפר
ורק הטוב לעד לא ימחק.

על כן אלך לאור הזיכרונות
על כן אבין, נתיב חיי נלוז
כי יש דממה בתום הסערות
יש אור גנוז באושר שנגוז!

נוח לשלום על משכבך

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

אבישי יקירי,

לעצב גדול אין לי מילים. אני יודע שאחרי היום הזה, עצוב יותר.

בסופו של יום, מול ההתרסה של החיים- ואובדנם, בין הקיבעון הבלתי ניתן לשינוי לבין שיר מלא חיים.

אבישי wow, מה זה קול תופי התם תם כאן, עם השם שלך?

תשמע, אני לא הולך להספיד אותך ולספר לך מי אתה, לא אומר עליך מילים גבוהות כי ככה צריך על מי שנפטר. אדבר איתך בגוף ראשון, בשם החברים כולנו שבאנו איתך מהים.

עכשיו, עם דממת הנוכחות שלך, אני כבר שומע ממך נזיפה: "היי היי לאט לכם, בבקשה, בלי רחמים, בלי דמעות, בלי סיפור על מי שהייתי, בלי להכביר מילים, כבר דיברנו על הכול"... ואתה מוסיף ואומר – "מותר להיות עצובים, אבל גם להיות שמחים וגאים, הרי אני איתכם ללא תנאי, אז נמשיך להתכתב".

אבישי שלנו, נפרדת צעיר מדי, חבר מיוחד בחברותא. זכינו לחיות איתך ולאהוב אותך כמו שאתה. איש – שיודע לשרטט את החיים ויופיו של הטבע "כהי לישנא", יודע היטב את שפת ההומור, איש רעים להתרועע. מדבר בלהט על בניין אדם ועולם, המתפרט ליום יום אפור עבודה, כשלעיתים, כאב הניסיון נחרש במצחך.

"...תן לנו שירי לב הנאמרים בדומיית לחש,
תן לנו זרועות כשורשים לחבוק את הקשה והפוצע,
תן לנו לילות סהורי תקווה אל מול אדמה גדולה ושותקת..."

ליעל שלך הבלתי נשכחת, לכלות ולנכדים, לשלישיית הבנים – גאוותך, לך עצמך, תודה גדולה על שזכינו להיות חברים טובים ומבני ביתך.

היה שלום איש יקר!

בחיבוק מאנשי הים.

באהבה, לילי וחייא

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

את ההספד הזה אני נושא איתי, קבור עמוק בתוך לבי מאז שהכנתי משיחה איתך, לפני קצת יותר מחצי שנה, שהחלטת למות בקרוב. למות עזוב, שמן, מכוער, משתעל ללא הרף, מדליק בדל מבדל ולא מפסיק לסבול מכאבים לדקה.

שהחלטת לא לתת להם, לרעים באשר הם, את הסיפוק לראות אותך נחלש, מוותר, לראותך נכנע. כי בשייטת אין כניעה.

וכך עשית זאת, מעשן מבעד למסיכת החמצן, מרחיק מעליך את המטפלת ששמו לך כנגד דעתך, נאחז בציפורניים בשלף הקלנועית על מנת להגיע לאורווה ולהחזיק את הסייחה, זאת שמתה לא מזמן לעיניך, ושלא סמכת על איש שיעשה זאת כמוך.

וכך אזכור אותך לנצח: המת החי יותר ממרבית חבריו החיים סביבו עד היום. האיש שבהיעדרו מעגן מיכאל יפה פחות, אמיצה פחות וחברית פחות.

כי לא אותך אני מספיד הרגע ידידי הגדול אלא אותנו שלא ידענו להתרומם לגודל שלך, ולתת לך לנהל ענף לתפארת כפי שעשית בדגי הנוי וכפי שעשית אפילו עם עדרי הפרות בפיליפינים. אני מספיד את הנערים שאיבדו גיבור תרבות אמיתי, גבר להזדהות איתו ורצון לחיות בקיבוץ. רובם אכן עזבו.

אם היתה נשמה יפה במקום הזה, היא שכנה קרוב מאוד לליבך הרחב, הגדול. היום לכו לחפש אותו בין המטרים הרבועים של השכן.

את סיפורי הגבורה שלך ידידי, אני משאיר לאחרים. לי השארת שתי מתנות גדולות: זיכרון של לוחם ללא חת על עקרונותיו, וזיכרון של חבר ללא סייג לכל מי שפה בתור לחיבוקו החם. כמוני, בעת מצוקה אחת.

אשרי שזכיתי להיות בין המעטים האלה. ועל כך אודה לך עד יומי האחרון.

דוד עתיד.

------------------------------------------------------------------------------------------------------

קרבת משפחה

אשתו ----- יעל הררי

חותנתו----- שושנה (גסטי) פייגין

חותנו----  וליה פייגין

דודתו----ציפ שומרון

דודו------ יצחק שומרון